בארץ הנפילים

מרוגז קלות 03/08/2017 402 צפיות 4 תגובות

אני פוקח את עיני לאט. דבר ממה שנמצא סביבי לא מוכר לי. מדבר סחוף רוחות, שדיונות גבוהות של חול אפור נסחפות בו ברוח, מתייצבות לרגע במקום אחד בצורה כמעט מוכרת – פסל או עמוד או כנסיה קטנה – ואז מתפרקות שוב וממשיכות במסען עם הרוח.
וכשאני מסתכל למעלה, השמים אדומים. עננים כועסים, מבזיקים ברקים, נעים במהירות אדירה, כמו נהר דם הזורם על כיפת העולם.
אני לוקח חופן של חול בכף ידי ונותן לו להתפזר. הוא דק יותר מחול רגיל, גרגיריו קטנים יותר, כאילו נכתש בקפידה, מלבד גוש אחד קשה – פיסת עצם.
באין דרך ברורה ללכת בה, אני מתחיל ללכת קדימה, בכיוון שכלפיו התייצבתי כשקמתי. לשושנת הרוחות אין משמעות, בהיעדר שמש בשמים. אני נעצר ונמלך בדעתי, ואז מתחיל ללכת עם כיוון הרוח.
בדרכי אני חולף על פני מאות מתים. גוויות יבשות פזורות על הקרקע באי סדר – חיילים שחרבות נעצות בחזותיהם, נשים המאמצות אליהן את ילדיהם – דומה כי מוות אחד עבר במקום הזה ולקח את חייהם של כל תושביו בו זמנית.
חלק מהם נעים. אני רואה קבוצה קטנה של מתים המרימים את ידיהם השמימה בתחינה, גרונותיהם היבשים מפיקים צלילי חנק וצרחות שאמורים להיות תפילה. אחד מסיר ושם על אצבעו טבעת שוב ושוב בכפייתיות. אחר רודף בצעד נואש אחר דיונה אחת, שמתגבשת שוב ושוב לצורתו של פסל אישה יפה, ואז מתפרקת ונושבת ברוח בדיוק לפני שהוא מצליח לתפוס אותה, בעוד הוא מועד ונופל על החול.
פרק זמן מסוים עבר. אני לא מרגיש צורך לישון או לאכול, ובהיעדר שמש, אין לימים משמעות. בתומו של פרק הזמן הזה, אני מגיע לכס גדול. זהו כס אבן גדול, מגולף בגסות וחסר חן, ואין איש יושב עליו. מולו רובץ דרקון גדול ומת.
“מהו המקום הזה?” אני שואל את הדרקון. “אפר” הוא עונה, ארובות עיניו הריקות נעוצות בי. “היכן החיים בו?” אני שואל. “מעולם לא היו. לעולם גם לא יהיו. גם אתה מת, על אף שאינך מכיר בזאת עדיין”. הדרקון מזיז מעט את זנבו, מפנה לי דרך אל כס האבן. “למה שלא תשב על הכס הזה? תוכל להעמיד פנים שאתה מלך השממה כולה!” הוא צוחק, צחוק צרוד שנשמע כמו שתי עצמות המתחכחות אחת בשניה. אני עולה על הכס, ומרגיש את האבן כנגד גבי. הדרקון מרים אלי את ראשו, ומניח על ראשי דבר מה שהוא החזיק בין אצבעו לאגודלו. היה זה כתר זהב, מפואר אך מלוכלך באפר. “מושלם!” הוא אומר בעונג גלוי. “כעת יש לנו מלך כמו לכל ארץ ראויה לשמה!”. “ומה שמה של הארץ הזו?” אני שואל אותו. “אין לה” הוא עונה. אני מיישר את הכתר על ראשי ויושב.
ככל שעובר הזמן, הדרקון הולך ומתפורר. פיסות מכנפיו השבורות עפות ברוח, ולאט לאט הוא נעלם, לאחר שהעצם האחרונה שלו הופכת לחול ונסחפת ברוח באותו קול צחוק צרוד. עם הזמן, גורלי זהה. עורי הולך ומתייבש, נעשה צהוב כקלף. עיני נרקבות בארובותיהן. באיטיות, הזמן לוקח ממני את העור, הבשר, ואיברי הפנימיים, עד שיום אחד עצמותי מתפוררות לחול ולא נותר ממני דבר.

בארץ הנפילים
דרג את הסיפור

תגובות (4)

מה שמה של הארץ?? שמה: ‘מה’. שממה! אסוציאציה של ‘בלי סודות’.

כל תחילת ציטוט, יש למקם בתחילת שורה. דבר זה יסדר עבור קורא מי הדובר, ואל מי נאמרה אמירתו.
אוסף ציטוטים באותה השורה, מקשה על הקורא, כך שעליו לחזור כמה פעמים כדי להבין.

תנו לחיות!! חיות.

03/08/2017 01:12

    אז תן לי להבין אותך – אתה רוצה שאני אלחץ אנטר בכל פעם שמישהו אומר משהו? אלוהים, זה נשמע לי כמו רעיון נורא ואיום – בקטעים שמורכבים רק מדיאלוג, בטח, אבל ברגע שיש גם פעולות שנעשות תוך כדי, לעשות את זה יפגום בזרימה של הסיפור בצורה מחרידה.
    איך אפשר לתת לחיות מתות לחיות?

    03/08/2017 01:20

נחמד

03/08/2017 01:39

יאפ. נחמד (:

03/08/2017 11:04
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך