במשאית.

בס”ד

לפני חודשיים וקצת מצאתי את עצמי עומד בלילה קר וגשום בצד הדרך, בצד הכביש, כביש הערבה, בדרכי לאילת. הטרמפ האחרון שלי הוריד אותי בדיוק בתחילתו של כביש הערבה, ולפניי היו עוד שלוש שעות נסיעה בערך, בהנחה שאני אמצא טרמפ חדש.

עטוף במעיל כבד, צעיף, וכובע גרב, עמדתי כאמור בצד הכביש ושלחתי את האצבע שלי כדי לנסות ולתפוס את הרכב הבא שיופיע מתוך החשיכה.

חלפו להן חמש או עשר דקות, הייתי רטוב כולי מהגשם שהחל לרדת, אך החלטתי לא להתייאש! אני אתפוס טרמפ גם אם אני אצטרך לעמוד עד הבוקר! ואז הופיעו זוג פנסים, הגשם ירד בלי סוף, המהום מנוע, מנוע גדול מידי בשביל רכב פרטי, עוד שנייה חלפה ורעש הברקסים של משאית הסמיטריילר הענקית נשמע מהדהד באוויר.

בלי לחשוב יותר מידי רצתי לכיוון המשאית ופתחתי את הדלת הכבדה. “בוא תיכנס, מהר” נשמע קול נשי מתוך הקבינה, ואני טיפסתי, סגרתי את הדלת, והבטתי בנהגת שלהפתעתי לבשה שמלת כלה לבנה. “תודה” אמרתי. “אין בעד מה” חייכה הכלה והגישה לי את ידה: “נעים מאוד, אני לימור”, לחצתי את ידה, עדיין המום מהתלבושת שלה, אך לא אמרתי מילה.

במקום זה רק הצגתי את עצמי “נעים מאוד גם לי, אני יובל”. לימור החלה בנסיעה לאחר ששילבה להילוך.

הגשם בחוץ הרעיש והתחזק מרגע לרגע, לעומת זאת בתוך הקבינה היה די שקט. לימור שתקה במשך עשר דקות בערך ורק שיחקה עם הרדיו, מעבירה תחנות ללא הפסק, גם אני שתקתי, לא ידעתי מה לומר לכלה שהיא גם נהגת סמיטריילר, ועוד בלילה בדרך לאילת, מה יכולתי להגיד לה?- “מאחרת לחתונה, הא?”, העדפתי לשתוק. לפתע היא הפסיקה לשחק עם הסקאלה ובחלל הקבינה נשמע השיר של חיים משה ויואב יצחק “עד סוף העולם”, דואט יפה ומרגש למרות שאני לא הכי אוהב מוסיקה מזרחית.

לימור החלה לזמזם את השיר יחד עם הרדיו, ואז הבחנתי בכך שהיא מתחילה לדמוע, טיפות קטנטנות החלו לפלס להן דרך על פניה וליצור פסים עדינים תוך שהן מורחות לה את האיפור. “את בוכה” אמרתי. והיא ענתה: “כן, שמתי לב שאני בוכה” היא מחתה ביד אחת את הדמעות, מורחת עוד יותר את האיפור. “זה תמיד קורה לי בשיר הזה” היא המשיכה.
ואז שאלתי “את לפני או אחרי?” היא הביטה אל הכביש כל הזמן ואמרה “לפני או אחרי מה?”, “החתונה, לפני או אחרי החתונה?” שאלתי מסוקרן.

היא חייכה חיוך קטן ואמרה “לא זה ולא זה, אני שחקנית בתיאטרון באר שבע, וסיימנו הצגה לא מזמן, אני משחקת בחורה ששני גברים רוצים אותי, ואני מתחמקת מהם, ובכלל אני רוצה ללמוד משפטים ולא להתחתן. בסוף ההצגה אחד מהם מצליח להתחתן איתי, בגלל זה אני עדיין עם השמלה, וחוץ מזה אני חושבת שהצבע הלבן מתאים לי”.

השיר ברדיו נגמר בינתיים והחל דיווח על האסטרונאוט היהודי הראשון שיישלח בקרוב לחלל.

הייתי מוקסם מההסבר שלה, אך בכל זאת דבר אחד לא היה ברור לי, והיא כאילו וקראה את מחשבותיי, אמרה: “המשאית של אבא שלי, הוא בחופש היום אז אני עושה את הנסיעה במקומו, ואני מובילה דובי פרווה גדולים לייצוא, במידה ושאלת את עצמך מה אני מובילה…”, חייכתי והיא הגניבה מבט לעברי שפשוט הפנט אותי, זוג עיניים גדולות ויפות כאלה הרבה זמן לא ראיתי.

אז צלצל הפלאפון שלה והיא מיהרה לתחוב אוזניה קטנה לתוך האוזן, תוך שהיא מסיטה את שיערה השחור והארוך הצידה. “טרמפ מיוחד…” חשבתי לעצמי, והכלה-נהגת משאית החלה לדבר בפלאפון: “הלו, כן” “אתי, מה שלומך?”, “מה?” “כן, אני בדרך לאילת”, “מה? אני בקושי שומעת” היא הרימה את האנטנה והמשיכה לדבר: “אתי, כן אני אתך”, “כן, כן, מחר יוצא משלוח”, “כן אני זוכרת”, “אם את יכולה לתת לו את מספר הפלאפון שלי? כן, למה לא?”, “טוב אתי, ביי בינתיים, אני אחכה לטלפון שלו”. היא לחצה על הכפתור המתאים וניתקה את השיחה. אני הבטתי החוצה אל החושך, והגשם שלא הפסיק לרדת.

לימור דיברה ספק לעצמה, ספק אליי “אתי כזו חמודה, היא רוצה להכיר לי מישהו, והוא אמור לצלצל עוד מעט.” חייכתי ושאלתי “איך קוראים לחתן המיועד?” לימור קימטה את מצחה ואמרה מהורהרת: “אני לא יודעת, היא סירבה משום מה להגיד לי”. ואז צלצל הפלאפון שלי ועניתי: “כן?” “שלום לך, מה המצב?”, “יופי, אני שמח”, “מה את אומרת? השגת לי את המספר? יופי אני רושם” ותוך כדי דיבור הקשתי את הספרות על הפלאפון שלי, וניתקתי.

חייכתי לעצמי, לימור הייתה שקועה בנהיגה. ואני חייגתי את המספר, להפתעתי לא היה גבול כשהפלאפון של לימור צלצל לפתע, לימור לחצה על הכפתור המתאים ושאמרתי הלו שמעתי את עצמי כפול! לימור הייתה המומה וכך גם אני, הבטנו אחד בשנייה ושנייה באחד וחייכנו. לימור שאלה: “אתי?” ואני הנהנתי, משועשע מכל הסיטואציה, אמרתי: “לא היה לי מושג, היא סירבה להגיד לי את שם הבחורה שהיא רוצה להכיר לי”, לימור אותתה ועצרה בצד הדרך שהיא צוחקת ועוד לא קולטת מה קרה. “אבל מאיפה אתה מכיר את אתי? ולמה לא אמרת לי כלום?” היא שאלה. “חשבתי שזה צירוף מקרים שגם לך ושגם לי רוצים להכיר, וכשאמרת את השם אתי, לא קישרתי כי לעצמה היא קוראת באינטרנט מיכאלה, לכן לא אמרתי כלום”, לימור פרצה בצחוק מתגלגל ואמרה: “אנחנו חייבים לצלצל אל מיכאלה, סליחה, אתי” היא אמרה וחייגה, דיברנו עם השדכנית שלנו אשר לא הייתה המומה בכלל אלא רק מאושרת בשביל שנינו.

לימור המשיכה בנסיעה, הרגשנו חופשיים יחד, הרדיו לא הפסיק לנגן שירים רומנטיים שרק קירבו אותנו יותר .

במשאית.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

יש לי כמה הערות…
*צריך להוריד שורות. כל הסיפור דחוס בפסקה אחת – מה שמוריד ממקצועיות הסיפור, מקשה לקרוא אותו ובתכלס מבהיל אנשים שמעדיפים לא לקרוא… צריך להוריד שורות.
*בסיפורים לא משתמשים בנקודותיים. צריך למחוק את זה לגמרי!
*בתחילת משפט לא משתמשים בו’ ההוספה או במילה אבל.
*בסוף ציטוט צריך להוסיף או פסיק או נקודה, לא מחוצה לו.
היה לי קשה מאוד לקרוא את הסיפור, מהבחינה של השורות הדחוסות, אבל הוא היה נחמד.. אני מצטערת אם פגעתי..

30/09/2015 22:10

אוי כזה חמוד

30/09/2015 22:51

מזכיר קצת את הסיפור שלי

30/09/2015 22:51
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך