בתוך הים

11/06/2020 434 צפיות אין תגובות

אני זוכרת איך היא סינוורה אותי בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא הייתה כל כך קטנה בהשוואה למורה שעמדה לצדה, היא הייתה כל כך שונה מכל אחד אחר. אם שיערה הבלונדיני שיכל להתחרות מול השמש בתחרות מי בהיר יותר לא הסגיר אותה אז הפפיון הענקי הלבן שאסף את שיערה בהחלט עשה את העבודה… ואני, אני רק רציתי לדעת מאיפה היא יכלה להשיג פפיון כל כך גדול אז הרמתי את ידי על מנת לשאול כמו שאימי חינכה אותי “אם יש לך שאלה, תשאלי אותה אל תחכי שמישהו אחר ישאל אותי” תמיד אימי הייתה מזכירה לי. המורה קבעה כי אני אחראית להראות לה את בית הספר ולוודא שהיא מרגישה בנוח, הגיוני בסך הכול הרי היא הצטרפה בכיתה גימל החבורות בכיתה כבר היו קבועות ואני, אני הסדרתי עם כולם אז לי לא היה בעיה. היא עמדה לא בנוח מול הכיתה והסמיקה קלות ממבוכה. השעתיים הראשונות עברו מאוד מהר, אין כמו היום הראשון ללימודים כשכולם לבושים בלבן ויודעים שהיום הסתיים לפני אחת בצהריים. בזמן ההפסקה הראיתי לה את בית הספר הקשה לדבר איתה כיוון שהייתה ביישנית ולא שיתפה הרבה. איך יכולתי לדעת שזה היה הרגע שקבע את שאר חיי? כשעמדה בשער בית הספר בבגדים לבנים וחצאית המלמלה שלה מתנופפת ברוח, שיערה הבלונדיני אסוף על ידי הפפיון בתסרוקת משונה, כשמסתכלת לעברי בחיוך ומנופפת לי לשלום.

ואני, אני עד היום חושבת שזה היה הרגע בו הקסם שלה שבה אותי.

הייתי בחטיבה והיא, היא כבר לא נמצאת בסביבה. לא תמצאו אותנו הולכות אחת ליד השנייה בשביל לבית ספר. לא תמצאו אותנו מתחבקות בבוקר. לא תמצאו אותנו נכנסות לאותה הכיתה. לא תמצאו אותנו מתיישבות באותו שולחן. לא תמצאו אותנו צוחקות בקולי קולות. לא תמצאו אותנו בזמן שיעור מקשקשות במחברות. לא תמצאו אותנו מעצבנות את המורים. לא תמצאו אותנו מדברות לידי הלוקרים. לא תמצאו אותנו יושבות בהפסקות בספסל ההוא שבפינה. לא תמצאו אותנו עוזרות אחת לשנייה. לא תמצאו אותנו מרכלות על החיים. לא תמצאו אותנו מתווכחות על דברים לא חשובים. לא תמצאו אותנו מתנצלות בבכי מר. לא תמצאו אותנו ביחד בכלל.

לא ידעתי שדבר כזה יכול לקרות, מבחינתי היינו חזקות ולא היינו צריכות אף אחד בעולם הזה. לא ידעתי באותה תקופה שכמעט טבעתי. לא ידעתי שהיא זאת שהצילה אותי. לא ידעתי שאני זקוקה להצלה. אבל גיליתי את זה בסופו של דבר, כשהיא עזבה הרגשתי שמישהו דחף אותי בחזרה למים. כשהסבירה לי למה היא עוזבת הרגשתי יד שדוחפת אותי בחזרה למים ועם עוד ועוד סיבה, ועם עוד ועוד שֵׁם שהתווסף לרשימה הרגשתי עוד ועוד ידיים דוחפות עד שאיבדתי הכרה, עד שאיבדתי אותה.

לא עשיתי דבר. לא ידעתי מה לעשות. טבעתי. איבדתי הכרה. איבדתי אותה.

“חברים באים והולכים” אמרה אימי בניסיון לשפר את הרגשתי. אבל היא לא יודעת, היא לא יודעת איך הרגשתי כשראיתי אותה, היא לא יודעת איך הרגשתי כשישבנו על המקלט בשכונה ודיברנו… על הכול. היא לא מבינה, אף אחד לא מבין.

כל הרבה זיכרונות, כל מעט זמן.

תחושה של אשמה הציפה אותי, מחשבות של מה יכולתי לעשות שונה. אבל איך אפשר לתקן משהו שלא ידעת שהוא שבור. לא ראיתי את האמת, והאמת היא שלא ראיתי אותה. היא סבלה בזמן שאני הייתי מאושרת.

מהרגע שעזבה הכול השתנה, או שאולי אני היא השתנה אבל שום דבר לא נראה אותו הדבר. הבית הספר הפך לכלא, החברים הפכו לאויבים, הספסל נהפך לתא, האושר הוחלף בבדידות.

ואני, אני נהייתי אסירה. אסירה של דיכאון ושל בריונות.

ילדים יכולים להיות כל כך קשים עם אחרים ועם עצמם. הייתי עיוורת שלא הבחנתי כמה היא סבלה. מאחרים ומעצמה.

ואני, אני לא הייתי שָׁם רק הייתי עוד שֵׁם ברשימה.

אני צריכה אותה בחיי, אבל היא כבר איננה. הבנתי את זה יותר מאוחר, הרבה יותר מידי מאוחר. כולם נגדי, המשפחה, החברים אבל מעולם לא ראיתי את זה בא.

אך לא חשבתי שחיי נקבעו להיות ככה מהרגע ההוא. היית כל כך יפה, טהורה ותמימה. היית החברה הכי טובה שלי. אז אני כותבת לך על מנת שתשמעי אותי, בשביל שתחזרי אותי כי את הצלחת להחזיר אותי בעבר אך הפעם הדברים השתנו.

ואני, אני לא ידעתי שהייתי צריכה לטבוע על מנת שאת תוכלי לצוף.

בתוך הים
דרוג הסיפור 4 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך