מוזרה שכזאת
אז ככה.. כמה דברים.. אחד -- כתבתי את זה בשביל שיעור ספרות, נתנו לנו פשוט משימה לכתוב סיפור, ולהכניס בו בכל איכשהו גשם. אין לי מושג איך מהמילה גשם הגעתי לזה.. שתיים-- תגידו לי אם יש טעויות או תקנו אותי אם לדעתכם אפשר לשפר את הקטע הזה ~וברור שאפשר~ פשוט יינתן לי ציון על זה.. סווו.. כתבו חופשי הערות. שלוש-- באיזה ז'אנר לדעתכם לשים את זה?...

גברת מקלן 1#

מוזרה שכזאת 19/11/2014 815 צפיות 2 תגובות
אז ככה.. כמה דברים.. אחד -- כתבתי את זה בשביל שיעור ספרות, נתנו לנו פשוט משימה לכתוב סיפור, ולהכניס בו בכל איכשהו גשם. אין לי מושג איך מהמילה גשם הגעתי לזה.. שתיים-- תגידו לי אם יש טעויות או תקנו אותי אם לדעתכם אפשר לשפר את הקטע הזה ~וברור שאפשר~ פשוט יינתן לי ציון על זה.. סווו.. כתבו חופשי הערות. שלוש-- באיזה ז'אנר לדעתכם לשים את זה?...

‘הכל התחיל בחורף. החורף הנורא. לפני שנים רבות. הוא היה רק ילד אז.. עדיין תמים, כל כך, כל כך תמים. אם רק היה יודע אז מה מחכה לו’ גיחכה גברת מקלן לעצמה בעצבות. מאז אותו החורף הייתה מגוללת שוב ושוב את רצף האירועים, אחד אחרי השני, בניסיון להבין באיזו נקודה הכל השתבש. גם עכשיו ניסתה לעשות זאת, אך, כמו תמיד, לא מצאה את התשובות אשר חיפשה. זה היה נראה כאילו הכל פשוט קרה בבת אחת. כמו שרשרת תאונות אחת גדולה. אך היכן התחילה שרשרת התאונות הנוראית הזאת? שוב היא לא מצאה תשובה לשאלתה. ‘חייב, חייב להיות משהו שהתחיל את הכל! לא יכול להיות שהכול קרה פשוט מעצמ..’ בום, מחשבה אחת חדה כסכין קטעה את כל מחשבותיה האחרות, ‘כמובן.. טיפשה שכמותי, הרי זה היה מנגד עיני כל הזמן הזה! ולחשוב שלפני כמה שניות עוד שכנעתי את עצמי שלא, שחייב להיות תשובה אחרת, אך עכשיו, עכשיו זה ברור. זה היה מונח כאן, ממש לפני. ואני התעלמתי מזה, אך לא עוד. עכשיו כשאני יודעת מה קרה – זה הזמן לפעול’ וכך במחשבה אמיצה זו, יצאה גברת מקלן מביתה כשבידה מטרייה ותמונה, התמונה שלו, של הילד התמים שאז היה.
הגשם דפק על חלון האוטובוס בשעה שנסעה בו גברת מקלן, היא הצמידה את ראשה על החלון, וחזרה שוב ושוב במוחה על מה תגיד לה, “כל כך הרבה זמן שלא התראינו, אני והיא, מה אומרים? איך אומרים?” חשבה לעצמה. המחשבות שיגעו את ראשה. הם בלבלו אותה עד כדי כך ששכחה לרדת בתחנה שהייתה צריכה. כעבור כמה שניות קלטה מקלן את טעותה, “נננהגגגגג תעצורררר” היא צעקה לעבר הנהג, בתנועה חדה, מרוב בהלה, עצר הנהג את האוטובוס בפתאומיות, דבר שגרם לגברת מקלן, אשר כבר קמה ממקומה, ליפול על ריצפת האוטובוס. היא התעשתה במהירות, קמה, סידרה, ללא הצלחה, את בגדיה שהתקמטו ומיהרה לרדת. לפני שירדה היא מלמלה תודה חרישית לנהג, והתחילה ללכת הליכה מהירה לעבר הבר “היום שאחרי”, היא הייתה בטוחה שתמצא שם את מה שהיא מחפשת, או יותר נכון את מי שהיא מחפשת. הגשם, שלפני כמה דקות אחדות היה רק טפטופים קלים, הלך והתגבר. היא הושיטה יד כדי לפתוח את המטרייה, אך לא מצאה אותה. ‘אוי, אני לא מאמינה! שכחתי את המטרייה באוטובוס’ היא קיללה את מזלה בשקט. היא מהירה להסתתר מתחת לגגון של תחנת אוטובוס בשביל לא להירטב, פתאום עלתה מחשבה בראשה, ‘רגע, אם המטרייה איננה, לא.. שנייה, זה אומר ש.. לא, לא, בבקשה שלא..’ התחננה בלחש, ‘אאה הנה’ חייכה כאשר מצאה את מה שחיפשה- התמונה, התמונה שלו. ‘מזל שלא שכחתי אותה, אני לא יודעת מה היה קורה אם.. טוב לא משנה עכשיו, העיקר שהיא אצלי’. היא שמה את התמונה בכיס מכנסה, והתחילה ללכת שוב, בגשם. ‘לפחות הבר קרוב לכאן, כמה דקות ואני שם. כך שלא אתרטב יותר מידי’. אולם זיכרונה בגד בה, מסתבר שלא זכרה היטב את הדרך לבר טוב כמו שחשבה, ולקח לה הרבה יותר מ”כמה דקות ואני שם” בשביל להגיע לבר, אולם אחרי הכל היא לא ביקרה בבר זה כבר כמה שנים טובות. בשלב כולשהו הפסיק הגשם, ואחרי עוד כמה דקות של פניות לא נכונות היא לבסוף למקום הנכון. ‘היום שאחרי’ היא קראה את השלט הישן של הבר בליבה. היא התמהמה קצת בחוץ, ‘אולי עדיף שאוותר?’ חשבה, ‘לא! את לא יכולה לוותר עכשיו’, היא ניסתה לשכנע את עצמה, ‘נו קדימה, את לא יכולה להפסיק את הכל, לא עכשיו. לא אחרי שקיבלת סוף סוף את התשובות שלהם חיכית כל כך’. לבסוף חזר אליה אומצה, והיא נכנסה פנימה כרוח סערה. עם כניסתה פנימה לבר היא גרמה להפתעתם של כמה וכמה אנשים שהיו בבר, אשר לא היו רגילים לראות את המחזה המוזר הזה- אישה ספוגת מים כבת ארבעים, אולי יותר, רזה כמקל וגבוהה כג’ירפה, לחייה סמוקות, שיערה שחור, עם כמה שיערות לבנות מעט, והדוק בקוקס, שכרגע קצת התפרק בגלל הגשם, ומתחת לעיניה ישנם שקיות, כשל מי שמחשבה מכרסמת את ראשה ולא נותנת לה מנוחה, בגדיה מקומטים ואם יורשה לי לומר, הופעתה גרמה לה להיראות מטורללת מעט. אך לא רק בגלל זה יושבי הבר הסתכלו עליה בהפתעה, הם היו רגילים לראות טיפוסים מוזרים בבר, אך “היום שאחרי” נחשב לבר לצעירים וצעירות בלבד, אז מה הפלא שכאשר נכנסה אל הבר אישה בת ארבעים עם מראה שכזה, כולם מסתכלים עליה בתמיהה?. גברת מקלן התחילה לחפש עם עיניה את מבוקשה, היא החלה לסרוק את הבר על כל יושביו, כמו חיה אשר מחפשת את טרפה, אך ללא הצלחה. היא לא מצאה את מי שחיפשה. ‘היא לא כאן’ חשבה לעצמה בעצבות, ‘נו ברור! מה חשבת מטומטמת?! שפשוט תופיעי כאן אחרי חמש עשרה שנים, והיא פשוט תהיה כאן?’ הנה הוא שוב, הקול הזה, הקול הקטן הזה בתוכה שגורם לה לחשוב שהיא לא מוצלחת, שהיא לא חכמה, שהיא מטומטמת. אלא שהפעם היא לא ויתרה לקול הקטן הזה, ולא נתנה לו לשבור אותה, ‘אולי, אולי היא תגיע עוד מעט. אין לדעת’ שיקרה לעצמה, כי בתוך תוכה ידעה שהיא לא תבוא, ‘טוב, אם אני כבר פה מחכה לה, אז לפחות שאני ישתה משקה, לזכר הימים ההם, הימים שלפני החורף. ימי הקיץ, הימים שלפני האסון.’ היא ניגשה לעבר הברמן, כשעדיין מבטים מופתעים נעוצים בה , אולם היא התעלמה מהם, והתיישבה באחת מכיסאות הבר. “סליחה?” אמרה לברמן, כדי להפנות את צומת הלב שלו אליה, הברמן, שפלרטט בדיוק עם אחת הלקוחות, הסתכל על הגברת המטורללת במבט של ‘רגע! אני עסוק’ אך גברת מקלן התעלמה ממבטו ושאלה שוב “סליחה?”, הברמן, שהבין שהגברת המטורללת לא הולכת להניח לו לנפשו, ביקש סליחה מהצעירה עמה פלרטט, ופנה בשביל לשרת את הגברת המטורללת, “כן, מה בשבילך?” שאל בכעס הברמן כמי שהופרע באמצע עיסוק חשוב, “אני אשמח לג’ין וטוניק” אמרה בנימוס גברת מקלן, כמי שלא שמעה את הטון הכעוס בקולו של הברמן. “מה קרה, את כל כך זקנה וסנילית ששכחת שכשמתקלחים צריך להוריד את הבגדים?” העיר לה הברמן בעוקצנות וברשעות על כך שהיא רטובה, כנקמה על כך שהפריעה לו בפלרטט עם הצעירה, כאשר הכין בשבילה את המשקה שרצתה. “מה באמת?! צריך להוריד בגדים כשמתקלחים?! אבל אז כולם יראו אותי עירומה.. למה לעזאזל לא שמים וילונות במזרקות?! מה הם מצפים שאני אתקלח במזרקות עירומה??” זיק של חיוך עלה על פיו של הברמן הצעיר, אך הוא מיהר למחוק אותו במהירות, שמא הגברת המטורללת והזקנה תשים לב שהצליחה להצחיק אותו. אך היא שמה לב. היא תמיד שמה לב בכל הנוגע לפרטים קטנים, לדקויות, זאת הייתה המומחיות שלה. או לפחות פעם זאת הייתה. בגלל זה האסון של החורף שיגע אותה. כי היא ידע שרק פרט אחד קטנטן חסר לה בשביל להרכיב את הפאזל. אך היא לא ידעה מהו. מהו החלק הזה שיעזור לה לראות את התמונה בשלמותה. חמש עשרה שנה היא מנסה למצוא את החלק הקטנטן הזה בפאזל שלה. וסוף כל סוף היא מצאה אותו. הברמן הגיש לה את המשקה שלה, ובשלוש לגימות היא סיימה אותו. “עוד” אמרה לברמן בקול המזכיר קצת ילדה קטנה ומפונקת. הברמן הסתכל עליה מופתע, “פשש, לא ידעתי שזקנות יודעות לשתות” אמר לה הברמן, “תתפלא, תתפלא, אנחנו גם יודעות לעשות בושות לנערים שלא מביאים לנו עוד משקאות כמו שביקשנו” אמרה לו בשובבות, הוא הסתכל עליה במבט מבולבל, “מה זאת אומרת?” שאל אותה, גברת מקלן קמה והלכה לעבר מקומה של הנערה הצעירה שהברמן פלרטט אתה קודם לכן, הברמן הסתכל על מעשיה של מקלן במבט חושש ומבולבל. מקלן ניגשה לצעירה ואמרה לה, בקול רם למדי בשביל שגם הברמן ישמע, “שלום. אני סבתו של הברמן החמוד וה, איך אומרים היום בסלנג שלכם הצעירים, “סוואג”, וברצוני לדעת מה הכוונות שלך אתו. גם אם זה רק סטוץ, זה בסדר. את יודעת, גם בזמני הייתי ככה מידי פעם משתוללת בכיף עם עלמים נחמדים כאלה, ו.” בנקודה הזו כבר קטע אותה בצעקה הברמן המבויש, “אוקי, אוקי, הבנתי. את רוצה משקה”, גברת מקלן חזרה מחויכת ושבעת רצון לכיסא. “וואו, אני לא מאמין שעשית את זה.. מסתבר שלזקנות יש המון חוש הומור.. מפתיע..” אמר לה הברמן עם חיוך על פניו, והפעם הוא לא ניסה להסתיר זאת כליל, “ועוד הקטע של זה שאת סבתא שלי.. מאיפה הבאת את זה?” שאל הברמן, “אתה פשוט כל רגע קורא לי זקנה, ומה יותר זקן מסבתא?” שאלה מקלן מבלי כמובן לצפות לתשובה, “אז מה אמרנו שאת רוצה לשתות? שוב ג’ין וטוניק?” שאל הברמן את מקלן, “לא, הפעם ארצה משהו חזק, עם הרבה אלכוהול” ענתה לו מקלן, “הרבה אלכוהול? תאמיני לי, את חתיכת זקנה עם ביצים”. הברמן הגיש לה משקה שנראה די מוזר, “מה זה?” שאלה אותו בחשש מקלן, “תטעמי, זה המשקה המיוחד שלי, אבל תזהרי, הוא חזק, אז שלא תקבלי לי פתאום פה שבץ” ענה לה הברמן, היא לקחה לגימה מהמשקה המוזר למראה הזה, “אוי זה הכל?! אין לך משהו יותר חזק?!” אמרה לו בעוקצנות, “זה הכל?!, זה ה כ ל ?!” הסתכל עליה הברמן כלא מאמין “כבר אמרתי לך שאת זקנה עם ביצים?”, “תגיד, הזכרת לי, למה באמת אתה קורא לי זקנה? בת כמה אתה חושב שאני?” שאלה אותו מקלן ולקחה עוד לגימה מהמשקה, “אממ.. הייתי אומר בערך חמישים וחמש אם לא יותר..” ענה לה בתמימות הברמן, “חמייישייםם וחמששש?!” זעקה מקלן בכעס, “אוי. זה לא טוב בכלל.” הברמן, שקפץ מעט בגלל שצעקתה של הגברת הפתיע אותו, שאל את הגברת בחשש, “אז, בת כמה את?”, “אני?, אני בת…” באותו הרגע שמעה גברת מקלן קול של אישה, אשר קטע את שיחתה עם הברמן, “רוז? זאת את?!” קרא הקול, גברת מקלן הסתובבה, ולא יכלה להאמין למראה עיניה. גברת מקלן סרקה את האישה שנכנסה לבר, שלה הקול היה שייך. היא הייתה בערך בגילה של מקלן, גובה ממוצע, רזה, אך לא יותר רזה ממקלן, בלונדית ומאופרת היטב. בדיוק כמו שמקלן זכרה אותה. כאילו לא חלפו להם חמש עשרה שנים. “וואו מי היה מאמין לראות אותך כאן שוב?”, אמרה הגברת שנכנסה לפני דקות אחדות לבר למקלן, “רוז, רוז מקלן. וואו. עבר-” “כל כך הרבה שנים” השלימה רוז מקלן את משפטה של חברתה. ‘היא כן הגיעה’, חשבה רוז מקלן לעצמה, ‘אז כל זה לא היה לשווא בסוף… היא כאן’ חשבה בהתרגשות, ‘היא באמת כאןןן…’

גברת מקלן 1#
דרוג הסיפור 4.7 | 6 מדרגים

תגובות (2)

קודם כל סיפור מדהים וכך גם דירגתי.
סיפור ממש יפה הקפדת על סימני פיסוק במקומות הנכונים ממש יפה.
ורציתי להגיד לך שהתחלתי סדרה חדשה אשמח אם תיתני ביקורת.

19/11/2014 21:12

מאוד יפה, ונשארתי סקרנית לגבי ההמשך.
הזכיר לי את אווירה ואת הסיפורים על גברות אלמנות שגרות בבית אפל בקצה העיר, והעלילה מוביל בסוף למעשי אימה – אבל עם תוספת מודרניות.

04/03/2015 21:25
16 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך