גומחה – טיוטה

Over Koldävaar 22/04/2021 88 צפיות אין תגובות

האפלה סביבי קיבלה משקל מעיק יותר ויותר עם כל רעש צלצול הטלפון.
כשהצלצול עלה, בסאונד, ובאנרגייה כך הרגשתי את גופי כבד יותר
ממש כאילו שכבה דקה דקה של חומר כבד לוחץ אותו קלות, אך ממש מגביל את האפשרות לעלות.
הכבדות הזכירה לי את כוח קוריי העכביש, משהו כל כך קטן, אבל ביחס לגודלו כוחו עצום.
יד ימיני הייתה זמינה לי לעומת שאר הגוף ודישדשתי עם אצבעותיי באפלה על המיטה.
הסדין היה עדין, עשוי מבד דק למגע, ויכולתי להרגיש בבירור את כדורי הבד הקטנים, אלו שתמיד נדמה לי שכולם מורגלים לא לשים לב, ורק אני תולש בריכוז.
כשהצלחתי לגעת במסך הטלפון הצלצול כבר היה בלתי נסבל הצג הראה “קימל” אך החרדה שהצלצול ייפסק הייתה חזקה יותר מנסיונותיי לזהות את השם.
“הלו?” נענקתי החוצה.
“איים דראנק,” אמר קול אישה צעירה והמשיך
אני יכולה לבוא לישון אצלך?
הקול היה מוכר לי מאוד, אבל בשילוב עם טון הדיבור, התוכן והשעה את מרחב החזה שלי מילאה תחושה של חיבה חסומה במה שאוכל לתאר רק בתור כדור שחור עגול וקטן.
אפילו שלב התחושה היה חיבה, הרגשתי שבלב החיבה היה הכדור, ומצד שמאל לו קוו באלכסון ש
התומך בחיבת-הכדור;
קוו שעשוי ממהות גניחה כבדה אך חלשה, חסרת כל משקל עודף.
“השעה ארבע בבוקר” הנחתי.
כנראה שהאישה לא שמעה, כי היא שאלה האם היא יכולה לבוא, שוב.
“כן, תבואי” אמרתי בלי לחשוב יותר מדי.
אירוע כזה לא היה נדיר במיוחד בחיי, לי יש נטייה להיות מעורפל מאוד, ועוד יותר להתחבר עם נשים ששיחה מהן בארבע לפנות הבוקר היא לא מאורע חריג מדי.

נשכבתי חזרה על גבי (*תיאור הנטייה על הצד כדי לדבר) ואימצתי את ראשי להיזכר מי מן הבחורות רשמתי בטלפון בתור “קימל”.
אולי זה פשוט השם?
אני בדרך כלל לא נותן כינויים, במיוחד לא בטלפון.
רוב אנשי הקשר שלי כתובים ב-שם פרטי ונקודת רפרנס רלוונטית, לדוגמא המקום בו הכרנו.
מעטים האנשים שהיו שמורים אצלי רק בשמן הפרטי, והרוב שהיו היו אנשים שרשמתי בטלפון עוד לפני שהתחלתי לשכוח אנשים.
ככל שעבר הזמן, נוספו עוד ועוד אנשים לאנשי הקשר, עוד ועוד אותן שמות ואנשים שונים.
זרם חזק עלה ממרכז מצחי וראשי ממש נהדף אחורה אל תוך הכרית כשהבנתי;
הייתה זאת קים.

קים הגיעה לאחר מה שנדמה כדקה או שתיים, אך השעון הדיגיטלי על הקיר הראה 4:47 באור דהוי שהזכיר לי מסכים מהניינטיז.
היא התקשרה ואמרה
“אני פה, תפתחי לי”
הרגשתי כאילו המילים האלו נבקעו מהקלטה, לא מאדם חיי.
אותה שכבת אפלה שקודם הרגישה כה כבדה שינתה את מרקמה לנוזל קל וחסר תחושה, אבל עדיין יכולתי להבחין שגופי מזיז אותו בתנועותיי.
כשפתחתי את הדלת קים הייתה שם, כמו שהיא אמרה.
היא לבשה מכנסיים קצרים מבד ג’ינס ישר, עם טייץ או גרביונים שחורים וחולצה מכופתרת בצבע ב’ז.
תמיד היא הייתה לובשת חולצה של ניינטיז ומכנסיים בסגנון פאנק.
שערה, היה קצר הרבה יותר משזכרתי אותו, הוא יצר לה מראה זר – לי אך דמותה כמו שאני הכרתי אותה הייתה מוחשית הרבה יותר.
לא הצלחתי לחשוב מה לומר, אז פשוט הסתובבתי והלכתי חזרה אל החדר, שמעתי את נקישות נעליה אחריי.
נכנסנו לחדר ויש נפלתי חזרה למיטה. רק כשהיה עוד אדם איתי בחדר הבחנתי שהכרית שלי בסוף המיטה.
הנחתי את ראשי על הכרית ועצמתי עיניים, הנחתי שהיא לצידי.
“איך את מרגישה?” שאלתי אחרי דקה או שתיים
“לא טוב, יש לי סחרחורת” מלמולים שהפכו למילים באוזניי הגיעו
סובבתי את הראש (לתאר איך אני עם הגב) וראיתי שהיא יושבת על קצה המיטה, אך לא הצלחתי לראות את ראשה.
מצמצתי בעיניי ושיפשפתי אותן מעט אך היא עדיין נראתה כמו גוש אנושיות מעוגל.
ההיה ברור שהיא מקופלת אך בחושך זה קיבל צורה אחרת לגמרי.
לא משנה כמה ניסיתי להסביר לעצמי שזו אדם מקופל, הכרתי סירבה לחוות את מראה עיניי כשום דבר מלבד גוש אנושיות לבוש ועגול.
היא החלה להקיא אחרי שלושים שניות.
אותו גש, עכשיו נע למטה ולמעלה קצת והוציא חריקות מחרידות
הרגשתי את ביטני מתחילה להתהפך ואת ליבי הולם בחזה בקצב מתגבר.
אני אוהב להאזין לדפיקות ליבי כשיש שקט, אך כשהוא דופק מהר קצבו תמיד מרגיש לי כמו תזכורת בלתי נמנעת ללחציי.
שמעתי מספר בני אדם מקיאים בחיי, כולל את עצמי אך קולות הגוש לא הזכירו לי אף אחד מרגעים אלו.
חריקות גרון, שהזכירו ציפור שתמשוך את צומת הלב אם תשמע אותה בפעם הראשונה ברחוב, ואז תחושת חוסר נוחות תחלחל פנימה, מה שאצלי תמיד נראה כמו מתנה בירושה (דיוק העניין של הגנים, והתחושה בעקבותיהם)
אחריהן היו קצת יריקות, שלפחות אותן זיהיתי ועוד רצף חירחורים.
קמתי קצת והנחתי את ראשי על המיטה, רגליי מכופלות וידיי חובקות את ביטני (לדייק)
‘היא בן אדם קטן’
כמה היא שתתה?
נזכרתי שבתקופה שהתנדבתי בבית החולים סמוך לבית בו גדלתי לילה אחד הגיעה נערה.
פעם בחודש הייתי נשאר שם למשמרת לילה מאוחרת, שבדרך כלל לא היה קורה בה הרבה. מכיוון שלא היה לי שום ניסיון בתחום,בפועל הרופאים והאחיות עשו כמעט הכל, ואני הייתי שם בשביל להיות עזר פרקטי.
גם בלילה, כשהרופאים בטיפול נמרץ, אני הייתי עובר בין החדרים – מזכיר למטופלים שלא הצליחו לישון שעוד יש פה מישהו.
ובאותו לילה הגיעה נערה.
הנערה נלקחה לחדר מנוחה על עלונקה, אך העלונקה עברה לידי, וזיהיתי את פנייה.
אף שהן השתנו מאוד, זו הייתה בבירור ילדה שלמדה איתי בבית הספר היסודי.
עכבתי אחרי האחיות שהשכיבו את הנערה על מיטה בחדר המתנת חולים גדול, וחיברו לה עירוי.
לא היו עוד מטופלים בחדר ההמתנה השעה הזו, והיה נדמה שהנערה קיבלה חדר ענק ופרטי.
שאלתי את האחיות מה קרה לה שבדרכן החוצה מהחדר, והן הסבירו שהיא שתתה יותר מדי אלכוהול וחברות שלה הזמינו לה אמבולנס כשהתמוטטה ברחוב.
כדרך אגב הם אמרו שעוד לא הצליחו ליצור קשר עם הורייה, כי נדמה שהבנות שהיו איתה הכירו אותה באותו לילה, וטלפון לא היה עליה.
נזכרתי פתאום, שבכיתה ד’ אם אני לא טועה, היה לנו פרויקט משותף לעבוד עליו בשיעור מדעים, ופעם אחת באתי אל ביתה. אני קיבלתי טלפון פרטי באותה שנה, אך גם אז לה עוד לא היה טלפון, בסוף אותו שיעור מדעים הוא נתנה לי את המספר של אימה.
בפעם הראשונה שהחלפתי טלפון, היה לי מאוד חשוב לשמור את אנשי הקשר מהישן, והעהרתי אותם ידנית.
מאז הטלפון השני שלי, הדלקתי סינכרון של אנשי הקשר, כך שמעולם לא איבדתי איש קשר.
אמרתי להן שאני מכיר אותה והוצאתי את הטלפון בחיפזון, מחטט בין אנשי הקשר, אחרי דקה מצאתי אותה
“שימרית אמא גל” – כנראה שכבר אז היו יותר מדי שמות לזכור.
נתתי להם את המספר ונתתי מבט אחרון בנערה
היא שכבה על המיטה, כמו בובת חוטים שנפל החלק המחזיק אותה.
עינייה סגורות כמעט לגמרי, אבל היה ניתן לראות את תחתית עינה הלבנה (לדייק)
למחרת שמעתי שאימה הגיעה, נלחצה, נרגעה ובסוף הנערה הייתה בסדר גמור. רק שתתה יותר מדי והייתה עייפה.
אותו גוש אנושי חורק הזכיר לי את זריקות המריונטה של הנערה והייתי יכול להישבע, שאם אקום ואסתכל על עינייה הם יהיו סגורות רק למחצה.
העיניים האלו, הפתוחות רק מעט לא יצאו מתמונת ראשי, ודמיינתי אישון קטן מנסה לצאת מהפתח הקטן רק באחת מהן
ניסיתי להוציא את התמונה מהראש שלי בכוח, לחצתי את המצח חזק על המזרון.
‘זו בת הזוג שלי?’
היינו בנסיעה כל כך ארוכה והיא נרדמה באוטו, אך עדיין התעקשה שהגענו לנסוע לפגוש חברה.
נקודת המבט שלי על עצמי חרכה את ליבי על המצב.
ומה כבר יכולתי לומר..?
עוד חרחור האיץ בליבי ופתאום הסיפור על הנערה נמשך בראשי
ראיתי שתיי אחיות מונעות ממני להיכנס לחדר ההמתנה ומסתכלות למטה.
אחת אמרה בקול חלש
“היא כבר לא תקום”
ראשי הסתובב מעצמו שמאלה וחיפש בתוך האפלה את הטלפון
אני חייב להזמין לה אמבולנס, מה עם יקרה אותו הדבר?
לא, זה רק החרדות תופסות צורה שוב
זה עניין רציני, חיים או מוות
ואתה מנסה לא להפוך את זה לבלאגן?
איזה מן בן זוג אתה?!
אבל זה לא!
זה רק סיפור בראש

השיח הלך קדימה ואחורה, עד שלפתע נקטע על ידי קולה
“לא הייתי צריכה לבוא”
הרמתי את המצח מהמיטה וסובבתי את ראשי אליה.
היא התרוממה מעט, לחצי ישיבה מעוכה, וחזרה להיות בת אדם.
“הריח של האלכוהול, הוא לא יוצא” היא אמרה בקול שגרם לנחיריי לשרוף
התרוממתי ונגעתי לה בגב ונדנדתי נדנוד מיקרוסקופי, והיא סמנה לי לעצור.
היא נשכבה על הברך שלי לאט לאט
והתנשמה נשימות של סבל
של חולה שפעת שכואב לו במיטה.
היא התקפלה לצורת עובר, שרוב גופה על ירחי.
היא התנשמה חצי דקה בערך ואז נשמתה נעצרה.
הסתכלתי על הגוף הדומם, והוא נדמה לי יותר ויותר לגוש האנושיות חסר החיים של מקודם
אני חושב שהיא מתה

לפני שהספקתי לדמיין איך אוכל להמשיך אם תמות כך בת הזוג שלי על הירח שלי קראתי בשמה
נהימה קטנה יצאה מגרונה וכמו שקית סגורה עם אוויר עם קרע קטן
כל האוויר יצא החוצה במהירות אדירה.
הזזתי את הרגל והנחתי כרית מתחת לראשה
היא אמרה בשקט
“החום”
חיסיתי אותה בשלוש שכבות של שמיכות ונשכבתי חזרה בתחתית המיטה על הכרית.

בבוקר כבר הייתה בן אדם שלם שוב.
יצאתי כשהיא עוד ישנה.
הגעתי עוד רדום למסיבת יום ההולדת של אחייני, יום הולדת חמש.
נשתפתי ברצף האירועים עד לחלק הברכות.
הוא לא היה מעוניין כל כך לשמוע את הברכה שלי, היה עסוק בכל המתנות וזה היה בסדר, סיכמתי.
הסוף הברכות הוא ביקש לברך בעצמו, ונעמד באמצע.

“אני רוצה להגיד ממש תודה לכולכם שבאתם” (בכל זאת, ילד מהמשפחה)
“וכיף לי מאוד עם כל החברים.
אני רוצה לברך את עצמי ולהגיד
שפעם אחת ראיתי חייה מתה”

גומחה – טיוטה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך