UV kid
סיפור ארוך מדי, על חוויה קצרה מדי.

געגוע לגעגועים

UV kid 26/09/2020 374 צפיות אין תגובות
סיפור ארוך מדי, על חוויה קצרה מדי.

עדיין היה חושך בשמיים מעל המרפסת של יונתן, והוא בכל זאת הדליק את הסיגרייה. רק כאשר שאף את השאכטה האחרונה ממש, החל השחר לעלות. השעה הייתה בערך חמש בבוקר, כמעט שש. הוא היה במרפסת משלוש לפנות בוקר, לאחר שכל ניסיונותיו להירדם כשלו. הוא נזכר בכל אותם לילות שהיה רק חוזר בשעה זו הביתה, מתפשט, וקורס על המיטה. ללא מחשבות כבדות, צולל בקלילות לשינה ערבה. אבל עכשיו הכל היה שונה, האבטלה לא דרשה ממנו אנרגיה רבה, והלילות התמלאו בעייפות מדומה. עייפות של הנפש, הגוף היה ערני וסירב להתרפות ולהיכנע לשינה, אך הנפש ייחלה למנוחה ובריחה מהמציאות.
יונתן העיף את בדל הסיגריה מעל המעקה ופתח את האינסטגרם, בפעם המיליון אולי באותו הלילה. העמוד היה ריק מתוכן משמעותי, והסטורי היחיד היה של חברו דון, שהועלה מספר שניות קודם לכן. זה היה סרטון שלו נוהג על טרקטור בכרם לאור השחר, יחד עם הכיתוב #בציר2020. הסרטון העלה חיוך על שפתיו יונתן, והמיקום המתויג היה ממש לא רחוק מהמקום בו נפגשו לראשונה.

יונתן הצליח אז לשווק את עצמו בתור מנחה סדנאות נגינה אלטרנטיבית בגיטרה, והוא הוזמן לפנימיית כפר תבור להעביר סדנה למגמת המוזיקה. הסדנה הייתה סבירה, אך הדבר שבאמת משך את תשומת ליבו היה בחור בפינה עם גיטרה חשמלית, הוא שתק כל הסדנה ולא הקשיב ליונתן. בסוף הסדנה יונתן קיפל את הציוד והתארגן לעזיבה, אך הבחור נשאר שם, לבד.
יונתן כבר פנה לצאת מהחדר כאשר הבחור התחיל לנגן בגיטרה החשמלית, צלילים מתכתיים ורועשים, מטאל טהור. באותו רגע עלה ליונתן רעיון, והוא הציע הצעה מעניינת לאותו בחור, שהציג את עצמו בשם דון והתברר כבוגר הפנימייה שנזרק מהשירות הצבאי. יונתן רצה שהוא ודון יופיעו יחד כצמד, כבר כמה חודשים שהוא מוצא עניין בצלילים הייחודיים שמספק המטאל, והוא חשב על דרכים לעדן ולהנגיש אותו בעזרת שילוב של קצב מתון יותר וגיטרת בס. דון חשב לרגע על ההצעה, אצבעותיו החליקו המיתרים, עד שאמר “כן, למה לא…” וחזר לנגן בקול ניסור רועש.
ההופעה הראשונה שלהם הייתה גם בכפר תבור, דון סידר את ההזדמנות ויונתן ניצל אותה כדי לפרוץ את המחסום שהגביל אותו כבר שנים – מחסור בפרטנר למוזיקה. הם הביאו משהו חדש לבמה, במרכז הועמד הסגנון של דון, מטאל קצבי, אך יונתן דאג לעבוד איתו ולעקור את הברוטליות שהייתה במוזיקה. היא עדיין הייתה צעקנית ולא שגרתית, אבל היה בה גם משהו מושך ומסקרן. יונתן עשה מספיק חזרות והבהרות כדי לביית מעט את המטאל, ולמרבה המזל הוא הצליח בכך. הרעיון הניסיוני שלו צלח, ואנשים דווקא התחברו לצד הזה של המטאל. ההופעה בכפר תבור הייתה מוצלחת, ויונתן הצליח לסגור להם עוד הופעות בברים ומועדונים בסביבת הצפון.
זה התקדם טוב, אבל יונתן ידע שהמטאל לא יביא אותם רחוק יותר מאיפה שהם עכשיו, בכדי להצליח באמת היה עליהם להרחיב את ההרכב. יונתן התחיל כבר לדאוג שתוך כמה הופעות נוספות בברים שוממים הם יהפכו לצמד “ברירת המחדל” של כל מקומות הבילוי באזור, אבל למזלם הם הצליחו לגייס סולנית, יותר נכון יונתן הצליח.
הם מצאו אותה בערב במה פתוחה בקיבוץ עין גב, דון חשב שזה בזבוז זמן טוטאלי כי לא משלמים על זה, אבל יונתן אמר שבכל מקרה הם מופיעים בסכומי כמעט-הפסד ותמיד כדאי לנצל הזדמנות לחשיפה. על הבמה בעין גב עלו מעט מאוד כישרונות אמיתיים; איזו להקה של נערים משועממים מהקיבוץ, צמד זקנים ששרו סינטרה בליווי פסנתר והתנשפויות, וגם מקהלת ילדות שעלתה ראשונה לבמה ועזבה במהרה כי מחר יש בית ספר. יונתן חשב בהתחלה שהשיבוץ שלהם להופיע בסוף הערב יהיה קרוב לשיא האנרגיה במקום, אבל ככל שעבר הזמן הוא התחיל להבין שהמצב רק מדרדר. לבסוף עלה המנחה לבמה והזמין את צמד המתנדבות מהולנד, קארין ואנה, שישירו קצת ביטלס.
הן עלו לבמה, ומבטם של כל הנוכחים נטש את מסכי הטלפונים, והופנה אליהן. אחת עלתה עם גיטרה, אבל עיני כולם היו נשואות אל זו שניגשה אל הרמקול. היא הייתה גבוהה, אבל רק בסטנדרטים ישראלים, שערה בהיר וממש לא בסטנדרטים ישראלים, ועיניה כחולות-אפורות, כמו אגם שקפא בקור נוכרי. היא שרה בקול יציב ומרגיע, הגיטריסטית קצת קרטעה אז היא הורידה קצת קצב, אבל מילות השיר פרחו משפתיה הדקות ונחתו בנועם על אוזניהם של המרותקים. הן ביצעו את Here Comes the Sun, ויונתן היה בטוח שראה כמו אנשים מסתנוורים. ואת כל הדברים הללו יונתן חשב עוד לפני שהתאהב בה. שם, בערב ההוא בעין גב, הוא רק ידע שהוא חייב שהיא תהיה סולנית בלהקה איתו ועם דון. המתנדבות ירדו מן הבמה לקול מחיאות הכפיים הצנועות של הקהל. יונתן חיכה כמה רגעים, ואז ניגש אל הסולנית שהזמינה בירה ונעמדה לצד הדלת.
“קארין?” הוא פנה אליה.
“לא,” היא השיבה בעברית עם מבטא, “Karin is with the gitara.”
את המילה גיטרה היא אמרה בעברית, והניחה את הכוס על הרצפה לידה.
“אני אנה.” היא הושיטה את ידה ללחיצה, ויונתן המובך שלח את ידו והשפיל מעט את מבטו. לאחר שנתן לה כמה מחמאות כנות על הופעתה, והיא הסמיקה עד שעיניה נצצו על רקע האודם של לחיה, יונתן סיפר לה ההרכב שלו ושל דון. היא נראתה מתעניינת מאוד, עד שיונתן הציע לה להצטרף. באותו רגע יונתן כמעט זיהה שמץ אכזבה בפניה, והיא מיד החלה לספר לו שזו השנה האחרונה שלה בארץ, והיא הייתה רוצה גם לחוות קצת את תל אביב וחיי הלילה. יונתן ניסה להסביר שזו התוכנית, להצליח כלהקה מתפתחת בבועה הסוערת של תל אביב, אך היא לא הביעה אמון נראה לעין בתוכנית זו. יונתן ניסה להסתיר אכזבתו עם כמה גינוני נימוס ופנה חזרה אל מקום מושבו של דון. נותרו להם רגעים ספורים לפני שייקראו לבמה, ויונתן לא התכוון לצאת מהערב הזה בלי אנה כסולנית של הלהקה.
“יש שינוי בתוכנית,” הוא פקד על דון בטון סמכותי, “עוזבים קצת את המוזיקה הריקה ממילים.”
דון הביט בו בהשתאות, לא מבין מה נכנס בו.
“אנחנו נעלה, ואתה תתן לי את הפתיחה של הידועה Highway to Hell, של AC\DC.” יונתן המשיך.
“נחמד,” דון שמר על פאסון, “אבל אם תרצה גם מילים בשיר אנחנו נצטרך סולן.”
“אל תדאג,” יונתן ניסה להחדיר בקולו קצת ביטחון, “אחרי ההופעה הזו תהיה לנו אפילו סולנית.”
“ועד שהיא תגיע?” דון שאל, קצת בדאגה.
“עד אז אני אשיר.”
חודשים אחרי ההופעה הזו, כשאנה תשאל מאיפה היה לו הביטחון לשיר, הוא יגיד שהוא פשוט הרגיש שהקול שלו לא יפשל באותו ערב. אבל האמת, שבאותו רגע הוא היה לחוץ וכבר כמעט השלים עם העובדה שיצטרך למצוא סולן אחר. לבסוף הוא עלה לבמה, מצויד במחשבה שכל מה שהוא צריך זה להתעלות על קולם של מתבגרים צרודים, זקן משתנק וחבורת ילדות צווחניות. המנחה של הערב עשה טעות בהגיית השם שדון רשם אותם איתו, אבל נראה שזה הזיז לאף אחד. לרגע נוראי אחד, יונתן עמד שם עם הגיטרה תלויה מאחורי גבו, כפות ידיו המזיעות לופתות בחוזקה את המיקרופון, בולע את רוקו בקולניות. ואז קול הגיטרה של דון הפר את הדממה, והאקורדים המוכרים מילאו את המרחב בקצב חשמלי. הראשים החלו לנוע לפי הקצב, ויונתן הרגיש איך כל גופו נטען באנרגיה בלתי מוסברת. הוא התחיל לשיר, בטון הרבה יותר נמוך מהמקור, מפחד מהשבירה הבלתי נמנעת של קולו. למרות הפחד, ככל שהתקדם לעבר הפזמון הוא הרגיש יותר בטוח, כמה אנשים בקהל הניעו את שפתיהם במלמול מילים, ולקראת הפזמון הוא החווה בידיו לקהל שיצטרף.
זה עבד. האולם התמלא בצעקות הקהל ששר את הפזמון ברעם, רק קול הגיטרה של דון מתעלה עליו. מאותו רגע יונתן לא היה צריך לשיר לבדו, הקהל ליווה אותו בהתלהבות, ונעצר רק כאשר הם הגיעו לסולו הגיטרה של דון. המתח שהיה חסר ליונתן כל כך בערב הזה סוף סוף הגיע, ולאחר שהשיר הסתיים יונתן לא ביזבז רגע וסובב את הגיטרה חזרה קדימה, והם המשיכו כרגיל בתוכנית שלהם. הם אמנם בעיקר ניגנו ופחות שרו, אך לקהל זה כבר לא הזיז, רוב האנשים היו על הרגליים, ואלו שלא הקפיצו את רגליהם לפי הקצב. זו הייתה ללא ספק ההופעה הטובה ביותר שלהם עד אז, ונראה שאפילו דון היה מוכן להודות שלא היה מדובר בבזבוז זמן. כשלבסוף ירדו מהבמה (לקולו המאוכזב של הקהל), המנחה הכריז על סוף הערב, והם פנו לקפל את הציוד. יונתן תר במבטו אחר אנה, עד שמצא אותה, מגיחה מתוך הקהל והולכת ישירות אליו.
“אני מוכנה,” היא אמרה, ויונתן התקשה להסתיר את חיוכו, “לנסות. מוכנה לנסות.” היא מיהרה להוסיף, מצננת את ההתלהבות. יונתן ניסה לפתוח את פיו להגיב אך המילים נתקעו על לשונו.
“אבל אתם תצטרכו להוריד טיפה את המטאל,” היא הוסיפה, “זה ממש טוב, שלא תבין לא נכון. פשוט פחות הסגנון שאני יכולה לשיר.”
יונתן חייך אליה, ולראשונה באותו הערב היא החזירה לו חיוך מלא, עם כל השיניים המושלמות שלה.
“אל תדאגי,” הוא אמר ברוגע, “מעכשיו הסגנון שלך עומד במרכז.”
הוא באמת התכוון לזה, עד עכשיו המטאל שדון הביא איתו היה המקור לייחודיות שלהם כצמד. וכעת, עם אנה כסולנית, המטאל פחות התאים, הם היו צריכים להתחבר יותר למיינסטרים. זה לא אומר שהם יפסיקו לגמרי עם המטאל, הוא ניסה להסביר זאת לדון, זה אומר שעכשיו יש להם יש יותר אפשרויות מוזקיליות וצריך להשתמש בכולן. יונתן לא ביזבז רגע אחד, הוא ידע שהבטיח לאנה חוויה תל אביבית אמיתית, ולכן הוא ניסה בכל כוחו להשתמש במעט קשרים שהיו לו שם, ולסדר איזו הופעת טעימה קצרה. זה לא כל כך עבד, הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות זה לסגור הופעת חימום ללהקה אחרת באיזה בר ברמת גן. למזלו, האורות והבניינים של גוש דן עשו את הקסם הנדרש על המתנדבת ההולנדית אוהבת האדמה. סוף סוף יונתן נשם לרווחה, הסולנית פה כדי להישאר. אז הוא חזר לתל אביב אחרי כמה חודשים בצפון, דון עבר לגור איתו בדירה, ואנה מצאה גם היא איזה מקום קטן עם קארין ועוד שתי שותפות. יונתן עוד משך בחוטים שהיה לו קשר אליהם, אבל הוא ידע שהסיכוי האמיתי שלהם להצליח תלוי בשלמות ההרכב. ולצערו, גיטרה חשמלית וגיטרה בס לצד סולנית לא תמיד עבד. הם היו זקוקים למסגרת, משהו שיתחום – קצב. הם היו צריכים מתופף. למרות דחיפות הדבר, יונתן לא עשה מאמץ עילאי להביא את הטוב שבטובים, אחרי הכל המתופף יהיה שם רק כדי להעניק סדר וארגון, לרסן את דון פן ידהר כברק על הגיטרה שלו, ולתת לאנה קצב שתוכל להניע את גופה לפיו.
אז הוא ניגש לחנות כלי זמר בתל אביב, התיישב בנקודת תצפית טובה מול מערכת התופים, וחיכה. אנשים רבים נכנסו ויצאו, חלקם רק מסתכלים, מבקשים ציוד כזה או אחר, חלקם גם נוגעים, פורטים על מיתרים מתוחים ואצבעותיהם מרחפות מעל קלידים מבריקים. רק לקראת הלילה, כשבעל החנות החל לסגור את החלונות, נכנס איתמר. הוא צעד במהירות בתוך החנות, לא מביט לצדדים, אלא נעול על מערכת התופים. לפני שהתיישב הוא העביר הנהון מהיר לבעל החנות, והתיישב מאחורי המערכת, שלף זוג מקלות מכיסו והחל לתופף. יונתן, שחיכה לרגע מסוג זה, ניגש לבעל החנות ושאל אותו על הבחור. יונתן שמע ממנו, שהבחור ששמו איתמר הוא נער מרמת אביב שעד לא מזמן ניגן על מערכת תופים בכיף בחדר שלו. כלומר, לו היה כיף, אבל ההורים שלו פחות נהנו. הם השתגעו ממש, והחליטו לזרוק את מערכת התופים שלו ביום בהיר אחד. מאז הוא מגיע לתופף כל ערב לפני הסגירה בחנות, לא מעז להתווכח עם הוריו. יונתן לא היה צריך לשמוע מילה נוספת, ופנה אל איתמר בהצעה שאי אפשר לסרב לה. איתמר המופתע לא הבין בהתחלה מי הזר הזה שרוצה לקנות לו מערכת תופים, אך מרגע שהבין שמשמעות הדבר היא שהוא עומד למצוא מקום לנגן בו, וזה יהיה בלהקה אמיתית,יונתן ידע שהוא בפנים. אמנם יום למחרת הוא קיבל שיחה מאמו המודאגת של הבחור, שחששה שמדובר בסחיטה מסוג כלשהו, אך לאחר כמה דברי הרגעה ובירורים על עבר פלילי היא השתכנעה. יונתן אפילו שמח לגלות שהוריו של איתמר לא נשמעו נוראים כפי שדמיין אותם (הוא באמת ריחם על המצב הקשה שהם היו נתונים בו), והבטיח לאמא שהוא יחזיר את איתמר מכל הופעה שתיגמר לאחר שעות הפעילות של התחבורה הציבורית.
וזהו, ההרכב הושלם, והם היו פשוט כל מה שיונתן היה יכול לבקש. לאחר כמה חזרות קצרות, הייתה להם טבילת אש ראשונה בהופעה בפאב שהיה בבעלות מכר של יונתן. הם סיפקו את הסחורה, ויונתן הצליח לסגור עבורם הופעות גם בסופי השבוע הבאים. בסוף הערב, לאחר שירדו מהבמה, יונתן כינס אותם ואמר בקול רציני – צריך לבחור שם ללהקה.
איתמר מיד פתח את פיו וירה אינספור שמות בשפות מספרי מדע בדיוני ופירט את משמעותם במיתולוגיות כאלה ואחרות, אך מאז החזרה הראשונה בה איתמר הנרגש לא הפסיק לדבר, אף אחד פשוט לא לקח אותו ברצינות. דון הביע כרגיל אדישות, ורק אנה הסתקרנה ושאלה על איזה שם הוא חשב. יונתן ידע שככל שהשם יהיה סתמי, לא קשור למוזיקה ולא קשור לכלום בעצם, כך הם יעוררו יותר סקרנות ועניין בקרב הציבור שמאס בנורמה.
“הגוגואים” יונתן אמר בגאווה. זה היה שם שסימל נוסטלגיה לצד נונסנס אמיתי, והתגלגל יפה על הלשון.
דון גיחך, ואיתמר ניסה לתקן את יונתן ואמר שקוראים למשחק הזה “גוגוסים” בכלל, מה שרק הפך את הגיחוך של דון לצחוק מתגלגל. יונתן לא שם לב אליהם, כי היה עסוק בלהסביר לאנה מה מקור המילה (ועל הדרך גם לאיתמר), והיא צחקה ומילמלה משהו על היחס המוזר של ישראלים לתוצר חקלאי. ולנוכח העובדה שאף אחד לא הביע התנגדות של ממש, יונתן סגר את הישיבה והכריע – “הגוגואים” יוצאים לשחק בעיר הגדולה.
ואיזה משחק מדהים זה היה. אחרי כמה הופעות אצל החבר של יונתן, הם כבר הוזמנו להופיע במקומות נוספים מבלי שיונתן היה צריך להתערב. הם ניגנו, כמו שיונתן התכוון, הכל מהכל. בעיקר פופ ורוק ישן, ופאנק בשביל להרים. הם ניגנו בשפת המוזיקה היפה, כדי שאנשים יבינו, ואנה שרה באנגלית כי רק ככה אנשים העריכו. יונתן ניסה גם קצת לכתוב ולהלחין בעצמו, הוא ידע שהוא צריך להיזהר ולא לכפות את היצירה האישית על הלהקה, הם עוד לא היו בשלב שמוזיקה בייצור ביתי תתקבל בברכה מהקהל, שהעדיף עיבודים מתובלים לצלילים המוכרים. אבל בכל זאת הוא יצר, וישב עם אנה אחרי שעות החזרה, מנסה לחבר יחד איתה שורות למלודיות, ליצור קצת הרמוניה. לפעמים אפילו כתב והלחין בעברית, ונהנה לראות את אנה שוברת את שיניה ומתפקעת מצחוק בכל פעם שנתקלה במילה עברית שנראתה לה משונה. הכתיבה שלו הייתה של עברית ישנה, משהו שהיום כבר לא יתקבל. ובכל זאת היה משהו מרומם בקולה של אנה מתנגן בעברית ספרותית. בכלל, בתקופה הזו של הפריחה בלהקה הוא התחיל באמת להתאהב בה. זה התחיל בחדר שבו ישבו לאחר החזרות וכתבו, והתחזק באמת בכל אותן הופעות שנראו כמבוי סתום. אלה היו הופעות בעיקר באמצע שבוע, היושבים במקום רק חיפשו ישיבה ומשקה מנחם כדי לעצור את השגרה לרגע, לנוח. הם עלו לבמה ופגשו פרצופים כבויים, מביטים בעניין קלוש לרגע בבמה, ומיד חוזרים לבהות בחלל. במצבים כאלה היה יונתן מכריז על נוהל “ניקוי נכאים”, והם היו פותחים בשיר של בילי ג’ואל – only the good die young. קולה הייחודי של אנה ממלא את האוויר, והיא עצמה מאירה את פניהם החשוכות של המאזינים. הייתה לה השפעה מהפנטת,ברגע אחד הפך המקום ממקבץ נשמות תועות במרחב, לנקודה דחוסה של שחרור ושמחת חיים. היא הייתה עושה את זה בכל פעם מחדש, וכל פעם יונתן הרגיש שהוא נופל עמוק יותר אליה. ברגעים בהם היא הייתה עולה לטונים הגבוהים, הוא היה שוכח לרגע איפה הוא נמצא, הכל היה שקט מסביבו מלבד הקול שלה. האצבעות שלו היו מפסיקות לפרוט על הגיטרה, והוא לא שם לב איך כולם מסתכלים עליו. יונתן לא עשה הרבה עם הרגשות שלו, עד לאותה הופעה בחנוכה. זה היה עוד ערב מוצלח, הגוגואים שוב גרפו תשבוחות, והם אפילו ביצעו שיר מקורי שיונתן כתב והלחין. הם נאלצו לסיים מוקדם מהצפוי בשל סגירת המועדון לאירוע פרטי, ויונתן ראה שנוצרה לו הזדמנות יוצאת דופן. אלו היו ימי חופשת חנוכה, ואיתמר אמר שקבע עם חברים לבלות לא רחוק משם, ולכן יונתן שוחרר מתורנות ההסעה שלו. יונתן חיפש את דון, ומצא אותו יושב בבית קפה סמוך, מפלרטט עם שתי בחורות שנראו די מתעניינות. יונתן ידע שזה עכשיו או לעולם לא, וניגש להציע לאנה לצאת לסיבוב בטיילת.
הם הלכו לאורך החוף, לבושים במעילים עבים ומנסים להתחמם בקור של סוף דצמבר, והתיישבו על ספסל ממש על שפת החוף. הם דיברו במשך שעות, היא סיפרה לו על החיים בהולנד, על העבודה בקיבוץ, ובעיקר על כמה שהחיים החדשים עם הלהקה מטילים בספק את כל המחשבות שלה על העתיד. הוא אמר לה שתשים את העתיד בצד כרגע, הוא יגיע בסוף, אבל כרגע יש הווה מזהיר. היא חייכה אליו, משחקת קלות בשערה הבהיר, מתבוננת עמוק לתוך עיניו. יונתן ידע שזה היה יכול להגיע יותר רחוק עוד באותו ערב, אילולא הטלפון שלו צלצל ודון על הקו, צועק עליו ששכח לתת לו מפתח לדירה ועכשיו הוא תקוע עם שתי בנות בחדר המדרגות. יונתן התנצל ונאלץ לעזוב במהירות, מקלל את דון ואת עצמו על טיפשותו. הוא הגיע לדירה ומצא את דון לבד בחדר המדרגות, פתח את הדלת במהירות ופרש לחדרו, נזהר לא לומר מילה.
שבוע לאחר מכן, זה הגיע. זו הייתה מסיבת סילבסטר, הם הופיעו שוב בבר של חברו של יונתן, התקבלו שם כבני בית. יונתן לא זכר הרבה מהערב הזה, האלכוהול זרם גם בקרב חברי הלהקה (יונתן מנע מאיתמר לשתות לזמן מה, אך כאשר הוא עצמו לא היה צלול כבר לא היה בזה טעם), והם ניגנו בקצב את מצעד שירי העשור שיונתן הכין לערב זה. ולקראת חצות, המוזיקה נחלשה טיפה, שעון גדול הוצב ברחבה והספירה לאחור החלה. יונתן לא זכר בדיוק מי התקרבה למי קודם, הוא רק זכר את ידה של אנה עדיין אוחזת במיקרופון ונכרכת סביב צווארו. היא השעינה את בטנה על הגיטרה הקשורה לצווארו, וכאשר נשמעו כאילו מרחוק הקריאות happy new year! 2020 ! הוא הרגיש את שפתיה על שפתיו. שאר הערב היה באמת מעורפל, הוא רק זכר את עצמו מתעורר בבוקר שאחר כך במיטתו, והטעם שלה עוד בפיו.

‘זה היה השיא’ , חשב יונתן לעצמו, השמש כבר עלתה מעל האופק, והשמיים נצבעו בכחול של בוקר. הוא קם, מבין שעבר עליו עוד לילה ללא שינה, וניגש להכין את הקפה של הבוקר. זו באמת הייתה חצי שנה מדהימה, מי היה מאמין שסדנה בכפר תבור תוכל להגשים ליונתן את החלומות. אך החצי השני של השנה לא היה דומה לראשון, הוא הביא איתו את חודש מרץ 2020, ואיתו… קורונה.
החודשיים הראשונים היו מדהימים, הם חוו עומס הופעות מטורף, שהביא איתו הרבה פרסום. איתמר היה מגיע לחזרות רגוע וזחוח יותר מהרגיל, ויונתן שם לב לאיזו נערה שמחכה לו לאחר סיום החזרות. דון היה מבלה כל לילה פנוי, מנצל את הכסף שהרוויח מהופעות לבילוי שונה כל ערב. אנה חסכה את הכל, הייתה מאושרת עד הגג כשהבינה שהיא באמת מרוויחה כסף תוך כדי השהות בארץ. לא קרה דבר רציני ביניהם מאז הסילבסטר, וזה היה לגמרי בגלל העומס. יונתן השתדל פעם בשבוע לשבת איתה אחרי חזרה, אבל זה לא התאפשר הרבה פעמים, ונפסק לגמרי כאשר רוחות רעות החלו להגיע ממזרח. הסימן הראשון לבואה של המגפה היה שיחה מאימו של איתמר, שהודיעה חד משמעית שאיתמר לא יוכל להגיע לחזרות באוטובוס, מטעמי בריאות וסכנת הדבקה. זה הביא לכך שיונתן נאלץ לנסוע כל יום כמעט להביאו, או בכלל לוותר על חזרה. הם המשיכו להופיע כרגיל, נראה כי הבועה התל-אביבית חסינה מפני היסטריה כללית. הם עוד הספיקו להופיע בפעם האחרונה, במועדון ייחודי שמאופיין בהרבה השמעות של מוזיקה אלקטרונית. הם הוזמנו להופיע בזכות הצלחתם באזור, על אף שזה לא הסגנון שלהם. זו הייתה הופעה שאליה הם התכוננו רבות, מתרגלים קאברים של שירים של כל הדי.ג’יאים הבולטים בתחום. הם היו מצוינים, משלבים בעדינות את הסגנון שלהם לצד שמירה על קדושת המקום. בסוף ההופעה הם ביצעו את השיר Permanent, של Kygo, שיר שיונתן בחר במיוחד עבור הקול הייחודי של אנה. הוא צדק בבחירתו, הטונים המטפסים שלה, המבטא המושלם, הקלילות שבה היא נעה על הבמה, לצלילי הגיטרה של דון והקצב של איתמר, קולה הצלול משרה רוגע על העולם. לרגע אחד, זה באמת היה קבוע ומוחלט, יונתן כל כך התעצב כשזה נגמר.
למחרת, יונתן התעורר למציאות החדש – סגר.
נאסר על איתמר להגיע לחזרות בכלל, וחסרונו הבולט הורגש. יונתן ניסה לברר האם יש סיכוי עוד להופיע, אך בכל מקום אמרו לו שכרגע אין מה לדבר. הם עשו חזרות עוד שבוע, אבל מהר מאוד דון ציין שזה חסר טעם. יונתן היה משוכנע שמדובר במשהו חולף, כמו סבב לחימה בדרום, בהלת הסלמונלה ומחסור בחיסוני שפעת; תוך חודש וכולם חוזרים לעניינים. גם כאשר התחילו להגיע הידיעות מאיטליה וספרד, והסתמן שבאמת נכנסים לסגר מוחלט, יונתן האמין שאחרי פסח הם ישובו להופיע. רק שבוע לפני הסדר, כשדון הודיע שהוא נוסע חזרה לצפון כדי לבלות את החג עם המשפחה, רק אז יונתן החל לעכל. הוא נשאר לבד בדירה, מחכה לאנה שתבוא לחזרה או סתם לדבר. היא הפסיקה להגיע לחזרות כבר שבוע, ויונתן חשש מהבלתי נמנע. לבסוף הטלפון שלו צילצל, ואנה בישרה שהיא עולה על טיסה לאמסטרדם בעוד כמה שעות. יונתן הנסער יצא בסערה מהדירה, התחמק משוטרים ברחובות עד שהגיע לדירה של אנה וקארין, מצא את שתיהן אורזות מזוודות. הוא ניסה לשכנע אותה, להגיד לה שבקיץ הכל יעלם, שהם יחזרו לגדולתם, שהמצב הזה רק זמני.
“אני לא חושבת כך, יונתן,” היא אמרה בקול שקט, טיפה רועד.
“את תראי, זה יעבור וכולנו נצחק אחר כך.” הוא התאמץ לשכנע אפילו את עצמו.
“אולי,” היא פלטה במהירות, “ואולי לא. אולי אני אתקע פה לחודשים בזמן שהמשפחה רחוקה ממני. התכוונתי להישאר בישראל אולי רק עד סוף הקיץ, אבל אם החודשים הקרובים יראו ככה-” והיא החוותה בידה לעבר הנוף העגום והריקני שנשקף מהחלון. “אז אני חושבת שאין טעם להסתכן ולאבד את ההזדמנות היחידה שלי לחזור.”
“בבקשה, אנה,” הוא התחנן, נגמרו לו הטיעונים. “אם לא בשביל הלהקה, אז בשבילי…” קולו גווע כשראה את אנה משפילה את מבטה ומכסה את פניה.
“Please, go.”
היא אמרה באנגלית, מתייפחת. ויונתן הלך, והיא טסה חזרה להולנד.

יונתן בחש את הקפה בעצלתיים עם כפית פסלטיק, חסר התלהבות לקראת היום החדש. האבטלה לא פגעה בו קשה מדי, אחרי הכל ה”גוגואים” הצליחו כלכלית ויונתן קצר את פירות ההצלחה, וזה לא שלפני הגוגואים לא היה לו כסף. ‘כן, אבל לפני הגוגואים היה לי חלום’, חשב לעצמו. עכשיו החלום נגמר, והוא היה צריך איכשהו לקום מהספה הנפתחת שישן עליה בחודשים האחרונים, ולעשות עוד משהו עם החיים, להתקדם.
הטלפון צילצל, יונתן הנרגן הביט בשעון וראה שכמעט שמונה בבוקר, הוא ציין לעצמו שזה קצת מוקדם להתקשר, אך מיד נזכר שהוא עצמו לא ממש הקשיב לשעונים בזמן האחרון. הוא ענה לטלפון, שממנו בקע קול גברי גבוה. האיש על הקו בירר האם הוא מדבר עם יונתן שייסד איזו להקה פורצת, ויונתן אישר. האיש מיד פצח בהסבר ארוך על מי הוא ומה תפקידו. יונתן המנומנם לגם עוד מן הקפה, מנסה להתעורר ולהבין מה קורה. קראו לו ערן, הוא יועץ ועורך מוזיקלי, גר בתל אביב, היה יוצר מוזיקה בעצמו עד מזמן ועכשיו הוא עובד בצוות המוזיקלי של הזמרת —-”
“מה?!!” יונתן ירק את כל הקפה שבפיו ברגע ששמע את שמה של הזמרת המפורסמת מכדי ששמה יוזכר כאן. הוא הבין מההתחלה שמדובר באפשרות עבודה, אבל כמו שהחודשים האחרונים לימדו אותו, אלו היו בדרך כלל עבודות לארגונים או בתי ספר, קצת בסגנון הסדנאות שהעביר פעם. הם גם תמיד היו בזום, פלטפורמה נוראית להעברת צלילים, שלא לדבר על מוזיקה.
“שאני אבין נכון,” יונתן עצר את ערן. “הזמרת —– רוצה קולאב עם הגוגואים?”
“יונתן, אני מבין שעוד לא התעוררת לגמרי הבוקר,” ערן אמר בגיחוך, “תקשיב טוב. היא לא רוצה קולאב עם הג’וג’ואים או איך שלא קוראים ללהקה שלך. זה לא שלא התרשמנו מכם, עשיתם לכם שם בתעשייה. בכנות, אנחנו מעוניינים בעבודה שלך, יונתן. אנחנו יודעים שאף אחד משאר החברים בלהקה לא באמת עסק במוזיקה, ושמנו לב שאתה גם משלב יצירות אישיות שלך. התרשמנו ממך מאוד פה בצוות המוזיקלי, אתה משלב סגנונות ביצירתיות, לא הרבה היו מתקדמים רחוק מתוך התחום של המטאל.”
יונתן הסמיק, זו באמת הייתה משימה לא פשוטה להרכיב את נבחרת החלומות.
“אז מספיק עם המשחקים,” ערך אמר לבסוף, “מה שהתכוונו להציע לך זו עבודה איתנו, בהפקה המוזיקלית. הטאץ’ שלך בהחלט יכול להוסיף המון למוזיקה שלה.”
“אני…” יונתן היסס, זה לא בדיוק החלום. “אני לא יודע. אחרי הכל יש לי מחויבות לגוגואים.”
“תראה יונתן, קשה לי להיות זה שאומר לך את זה.” פצח ערן בעוד נאום,” המצב עכשיו לא פשוט ללהקות הקטנות כמו הגוגוז שלך, וזה לא הולך להשתנות בקרוב. וגם אם מחר תימצא תרופה, אתה יודע שלא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור. עברו חמישה חודשים מאז שנכנסנו למצב הזה, ולא בטוח שהנזק הוא בר תקנה. המתופף התיכוניסט שלך בטח מתגייס בקרוב, ואני מניח שיהיה קצת קשה להחזיר את האחרים מהקצוות שהם ברחו אליהם.”
יונתן נאנח, הוא לא רצה להאמין במה שהיה כל כך ברור.
“זה בסדר, יונתן. תאמין לי כשאני אומר שעדיף כך. אחרי הכל גם אם הייתם מחזיקים עוד קצת בפסגה, רוב הסיכויים שבסוף הייתם דועכים ורואים איך להקה אחרת תופסת את מקומכם כמלכת השכונה. כך או כך, זה היה מקרה אבוד לחברים שלך. הקורונה הייתה רק תמריץ בעבורכם לסיים את זה בשיא, להשאיר אתכם עם זכרונות מתוקים.”
ערן עצר לרגע, ער לשתיקתו של יונתן, והמשיך.
“ויש כמוך, כישרוניים וברי מזל, שזוכים לעלות למעלה. כולם מתחילים כמוך, פרויקט חלומות שמצליח לתקופה מסוימת. וכשהחלום נגמר, אסור לך לעצור, אתה צריך להתקדם. אולי העתיד לא מרשים ונוצץ כמו ההצלחה בעבר, אך יש בו מקום לכל הכישרון שלך. תוכל להתבגר ולצמוח בתוכו. גם אני הייתי במצבך יונתן, לא ידעתי איך לשכוח את הרגעים הגדולים שלי ולהשאיר אותם מאחור. בסוף החלטתי לקחת את הצעד קדימה, ומה שחשבתי לבלתי נשכח, היום הוא רק זיכרון מעורפל ולא ברור. ובסוף, גם הפסקתי להתגעגע לחלום הזה, אני במקום אחר היום.”
ערן חיכה לתשובה מיונתן, ששמר עוד על שתיקה.
“טוב, אני רואה שבאמת מוקדם לך לקבל החלטות כאלה,” הוא אמר בבדיחות הדעת, “אני אתקשר מאוחר יותר לקבל את החלטך הסופית.” וניתק.
יונתן היה קצת המום. הוא בילה את חמשת החודשים האחרונים בלהתגעגע לגוגואים. להתגעגע לדיבור הבלתי פוסק של איתמר, להתגעגע לקלילות שבה דון התייחס לדברים. להתגעגע לאנה, לקולה המתפרץ והמקסים, לטביעה בעיניה, למגע שפתיה. ותמיד בסוף כל התקף געגוע כזה, הוא היה נזכר שזה נגמר. הוא היה נזכר שאיתמר חזר להיות נער בודד בלי מערכת תופים בבית. נזכר שדון חזר להיות דניאל יוליאביץ’ מבית קשת, שעוזר לאביו החלקאי בעבודה בכרמים של המשפחה. נזכר שאנה חזרה להיות סטודנטית הולנדית, שלומדת בימים וממלצרת בלילות.
כולם התקדמו כבר, אולי שכחו. אבל איך היה אפשר לשכוח? חשב לעצמו יונתן. רק אחרי חמישה חודשים הוא השתכנע – בסוף הכל יישכח.
ובאותו בוקר קיצי של סוף אוגוסט 2020, הוא ידע שבסוף גם הוא ישכח. הוא ידע שגם הוא כמו ערן, יסתער על ההזדמנות החד פעמית שניתנה להמשיך את רצף היצירה שלו. הוא יהיה שקוע בעבודה החדשה, לא יהיה לו זמן להתרפק על העבר, העתיד יהיה כבד מכדי להחזיק את שניהם במחשבה אחת. הוא יתקדם ויפרח הלאה, עד שבסוף הזיכרונות יישחקו ויתבלו, והוא ישכח. אבל על דבר אחד יונתן לא הסכים עם ערן, הוא לא יכול להפסיק להתגעגע. גם אחרי שכל הביצועים של הגוגאים יתנדפו ממוחו, אחרי שהסדנה בכפר תבור תיבלע בתת מודע, שהכתובת של איתמר ברמת אביב תהפוך לחסרת משמעות, אחרי שטעם שפתיה של אנה יאבד לבלי שוב. גם אחרי כל אלה, בסוף ישאר בו געגוע. הוא כבר לא יוכל להתגעגע למה שכבר שכח – לגוגואים.
לא, ידע יונתן. הוא לא יוכל להתגעגע לנצח לגוגואים. אבל תמיד ישאר בו געגוע לגעגועים.

געגוע לגעגועים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
42 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך