Dr_Ellert
שלום לקוראים היקרים! אני Dr_Ellert חובב כתיבה קטן ורע :) מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

דבר קטן ורע

Dr_Ellert 21/02/2017 778 צפיות 4 תגובות
שלום לקוראים היקרים! אני Dr_Ellert חובב כתיבה קטן ורע :) מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

לא!
איזו מילה מוזרה להתחיל בה את הטקסט. לא. זה משדר שליליות. זה משדר פקפוק, או חוסר אמון. גם להמשיך ולנסות לדון בזה משדר סוג של אי-הבנה, ומוריד את המוטיבציה של הקורא. זאת הנקודה שבה אתה, או את, שואלים את עצמכם “למה שאבזבז את הזמן היקר שלי בלקרוא קטע שלא סגור על עצמו, מאשר לראות פרק בתכנית הטלוויזיה שלי?”
אז הנה התשובה שלי ללמה: כי גיבורנו, שזה עתה מצא את עצמו לכוד בכלוב שקוף וקשה, לא היה מסוגל לחשוב על כל דבר אחר פרט למילה הארורה הזו. הוא מעולם לא הרגיש כה מושפל, כה חסר ביטחון, ומעולם, מעולם לא הרגיש כל כך… קטן.

מימיו התהפכו בדבר הקשיח והשקוף שהכיל אותו, ותנועתם המאוד-לא-טבעית גרמה להם לקצוף. ישנם אלו שיקבילו את הפעולה הזו להקאה. עוד תכונה שאפשר להוסיף לסלסלת חוסר-הנעימות שהתלוותה בנעיצת מבטיו של ילד בן עשר.
הוא הסיט את ראייתו והתבונן אל מה שמתחת לרצפתו השקופה. מה שגילה היה מאוד… מטריד. בחלומותיו הפרועים ביותר לא היה מסוגל לדמיין את עצמו שלא בזרם המים. הוא היה מנותק מהנהר, מבודד בתוך דבר שלא היה אבן ולא מים – אלא משהו ביניהם. הדשא שהזדקר מן האדמה במוריקוּת הפך לכתם אין-סופי שנע בגווני ירוק וחום, ורק הוסיף לתחושת הקבס ששצפה אותו.
והשמש… אוי השמש… הוא אפילו לא רצה להתחיל לחשוב על זה-
“זה זז!” קולו של הילד קטע את קו מחשבתו. אולי הפעם לטובה. אי אפשר לדעת מה יותר גרוע. הוא היה מסוגל לראות את עינו הירוקה מתעוותת בצורתה ובמידותיה, ומכסה את כל כתליה החיצוניים של הדבר. מאחר והוא לא זז, הילד החליט לתת ניעור טוב כדי לוודא שגיבורנו יוכיח את טענתו. “נו! זוז!” נזף בו וניער את הכלא השקוף אף-יותר מאשר קודם. בכך, הילד וידא שהוא יוכל להרגיש את כל הכלוב על כל דפנותיו. מהפקק ועד התחתית. היום הזה לא היה יכול להיות יותר גרוע. או האמנם?

לאחר שהפסיק, הוא הבחין באופק בדבר מה שלא ראה מעולם. זה היה נראה כמו… איך הוא יתאר את זה? סוג של הר. אבל זה לא הר. הוא עשוי מאבנים, אבל זה בהחלט לא הר. כמו מן גבעה מאוד ישרה, עם חורים מרובעים שיוצא מהם אור. והתקרה… מה זה אמור להביע? זה נראה כמו גיבוב מסודר של אבנים אדומות או משהו כזה. הנהר יודע מה זוממים בני האדם האלה. מביאים ילדים חצופים, עורמים אבנים וכל זה. הוא לא חשב שהגיהינום יהיה כל כך… מקובע.
מרחק-מה מהבית הוא הבחין בדמות נוספת שיצאה. יחסית לילד, הדמות הייתה גבוהה. למעשה סביר להניח שגם אם הילד היה עומד פעמיים על עצמו הוא עדיין היה נמוך ממנו. היה לו שיער על פרצופו כשם שעל ראשו, והוא היה לבוש בפרוות של בעלי-חיים שונים. “אבא!” הילד קרא, ומכך גיבורנו נאלץ להבין, שהוא עבר מהשטן הקטן לאביו של השטן. הדבר האחרון שהיה רוצה.
“מה יש לנו כאן?” שאל, מרים את החפץ השקוף ונעץ גם הוא מבט גדול ומתעקל ישירות פנימה. הוא היה מסוגל לספור את החטטים שהיו על חלקי פניו החשופים, ואת מספר השערות שהיו סביב אפו, ברעמת השיער המוזרה שצמחה סביב פניו. לאן לעזאזל הילד הקטן הזה הביא אותו?
“נראה שתפסת לך שדון מים,” אמר, בקול שגרם למימיו לשקשק. הוא לא אהב את זה. “תפסת אחד ממש נקי, בנוסף לכל,” הוא הרחיק את הכלוב מפרצופו, והוא היה מסוגל לראות אותו מחייך, ולספור את שיניו הצהבהבות. “אין בו חול, ואפשר ממש לראות דרכו!”
מעניין אם היה יכול לראות דרכו כמה הוא סובל. סביר להניח שלא; בני האדם הללו רואים רק סבל של בני אדם, וגם מזה הם מעלימים עין. בשביל מה הם צריכים את העיניים האלה, אם הם לא מסוגלים להשתמש בהן כראוי? “כדאי שנכניס אותו פנימה. גם שדוני מים צריכים לאכול, אתה יודע.”
“אני רוצה לנער אותו עוד קצת!” רק לשמוע את קולו הצורם של סגן הרשע האיום הזה שלבש את צורתו של ילד בן העשר גרם לו לקצוף עוד קצת. מה הוא לא היה נותן בשביל לחזור לנהר, ולהמשיך הלאה עם הזרם.

לא כל שדוני המים זכו לעבור במערות. גיבורנו כאן אכן זכה לעשות זאת, ויותר מפעם אחת. הנהר סחף אותו, יחד עם דגי הסלמון והסרטנים עטורי השריון אל עבר הלא נודע. כחלק מהמסע, הוא ראה בפעם הראשונה כיצד העולם נראה ללא שמיים, והוא היה מאוד… חשוך. כמו יום מעונן, אבל הרבה פחות אור. לא שהיה צריך אוויר, אך הלחות התגברה, בניגוד לעולם היבש שבחוץ. והמערה נגמרה בסופו של דבר. הנהר המשיך דרכו החוצה, וגיבורנו יצא יחד איתו, מדדה בין אשד ופלג. אך זה… זה לא היה כלל כמו מערה. או גבעה. זה היה… כל כך לא טבעי. אם מישהו היה עושה חורים במערה, זה אולי היה מזכיר את המקום הזה.
הוא הבחין באש, שבערה בקצה השני של הבית, רחוק ממנו. הוא ראה אש בעבר; ברק שהכה עץ, העניש אותו על יוהרתו התמירה. בני האדם האלו רתמו את האש לרצונם? טוב, אם הם היו מסוגלים לייצר את הכלי המוזר שהחזיק אותו, אין ספק שאש בשבילם זה כמו האל”ף-בי”ת של שליטי רשע.
הוא שמע דיבורים בעברו על כך שאש חלשה ממים. הוא לא האמין לזה; העץ דיי גרס אחרת. למעשה, אולי ראוי להגיד, בער אחרת. הוא היה ערימת פחם בשלב שבו גיבורנו הגיע אליו. שום שדון מים לא מסוגל להשאיר כזה חותם על בריאה כה גדולה. אז מה הסיכוי שלו, כנגד יסוד כה חזק? מה הסיכוי של שדון המים הקטן וחסר המזל הזה, כנגד בני האדם?

הכלי היה מונח על עץ. אבל זה היה עץ מוזר. הוא היה מורבע, והיו לו ארבעה רגליים. עוד אחת מהמצאות האדם כנראה. במובן מסוים, לראות את העץ כל כך קרוב לרצפה השקופה נתן תחושת-מה של נחמה; הוא לא אהב את זה כשהרימו את הכלוב. הילד, שרצה להושיט את ידיו כדי להרים אותו, קיבל סירוב החלטי מאביו. “אל תנער את זה. שדוני מים הם רגישים. אתה פוגע בו כשאתה עושה את זה.”
האם יש שמץ של טוב בגוב השדים הזה? “אתה גם יכול לדבר איתו,” ביאר האב. “הוא מסוגל להבין גם אותך וגם אותי לחלוטין. הם מבינים את כולם. הבעיה היא שהם לא מדברים כמונו.” עד כה האיש דיבר אמת. הוא לא היה מסוגל לדבר, משום שלא היה לו פה. “אבל אתה יכול לדבר איתו בעזרת ספירה, כמובן.”
“ספירה?” שאל הילד.
“כן. נקישה אחת – כן. שתי נקישות – לא. שלוש נקישות לאוכל. מבין?” נשמע הגיוני, כך הרהר לעצמו. שדון המים מוכן לתנאים האלה. אבל כמה נקישות יצטרך לעשות כדי לחזור לנהר?
“קדימה, נסה לדבר איתו!”
“היי, שדון מים!”
כמה נקישות צריך בשביל לגרום לו לדבר חלש? הוא הקיש פעם אחת.
“אתה מרגיש טוב?!”
הוא חשב שלבני אדם יש אוזניים מאוד רעות, אם הם צריכים לצעוק כמו הילד הזה. הוא הקיש פעמיים. “הוא לא מרגיש טוב,” הילד התרחק קמעה. האב צחק. “כמובן” ענה, “שקשקת אותו כנראה כל הדרך מהנהר.”
הנהר! הוא הקיש כל כך הרבה פעמים. הנהר, טיפשים שכמותכם!
“מה זה אומר?” שאל.
“זה כנראה משהו שאמרתי,” השיב. “הנה רעיון למשחק: נסה לשאול אותו שאלות, להבין מה הוא רוצה. וכמובן, אל תשכח להאכיל אותו.” הילד הושיט את ידו לפיסה של משהו שהזכיר ספוג אך הרבה יותר יבש ועם זאת חלק. אביו עצר אותו. “לא, הם לא אוכלים את זה. הם אוהבים לחות. קח את המטלית, הרטב אותה וסחוט אותה. אז, הדק אותה סביב הפייה, ולאחר מכן סגור את המכסה.”
הילד מיד רץ משם, כל עוד נפשו בו – אם הייתה לו אחת – והאב התבונן בו בפנים מרוצות. “זה הולך להיות מעניין.” הוא שמע שבני אדם שותים מים, כמו שאר החיות. הוא ממש קיווה שהם לא הולכים להוסיף אותו לדיאטת הרשע האיומה שלהם. מתאים ליצורים נבזיים כמותם לשחק קצת עם האוכל לפני שהם מגישים אותו.

המינרלים מהמטלית היו… מלוכלכים, בלשון המעטה. מזון שאינו ראוי לאף שדון מים. עם זאת, אוכל הוא אוכל, ועליו להיות אסיר תודה שלא נתנו לו לגווע ברעב. “תזכור” האב חזר על דבריו, “שאלות של כן ולא. רק כך הוא יכול לענות.”
“כן” הילד ענה באגביות. “אז איך זה להיות קטן?” שאל, דופק על הקירות השקופים. אף נקישה. “אבא הוא לא עונה,” התרגז.
“כי זאת שאלה כללית מדיי. אתה צריך לשאול אותו כך שהוא יענה או כן או לא. הנה, תראה,” הוא רכן לעברו. ראשו היה גדול מזה של הילד פי כמה. “האם להיות קטן משעמם?”
שתי נקישות.
“רואה?” השיב. “עכשיו נסה אתה. אני בינתיים יוצא. אחזור בקרוב.” הוא באמת התרחק, אך גיבורנו לא הצליח לראותו כמעט כלל. “היי, שדון מים! יש עוד כמוך?”
הקשה אחת.
“ואוו!” התלהב. “וכולם באמת נראים כמוך?”
הקשה אחת.
“אם אתה רוצה… אה… אתה יודע…” לפתע הוא לחש, “פיפי?” אלוהים. “איך אתה עושה?”
מן הסתם שהוא לא ענה. לא שהוא רצה, או שהיה יכול. אין לזה כן או לא. “למה אתה לא עונה?!” הוא רצה לנער את הכלוב, אך אז הבין את טעותו. “אה… אתה לא יכול לענות” הרהר בקול. “אז שאלה אחרת. אתה נהייה עייף לפעמים?”
זאת בהחלט הייתה שאלה של כן או לא, אך הוא לא היה בטוח איך לענות עליה. הוא לא היה בטוח מה “עייף” אומר. “ענה לי! יש לזה רק שתי תשובות!” התרגז וקרב את פניו שהתעוותו כנגד כלובו. “מה? אתה לא נהייה עייף? אתה לא רוצה לישון לפעמים?!”
אה הא. אז עייף זה לישון. הוא ראה פעם חיות הולכות לישון; עוצמות את העיניים, נשכבות על הארץ. לא, שדוני מים כמותו לא צריכים שינה. מנוחה כן, אבל שינה לא. הוא הקיש פעמיים.
“יש!” הוא רקע על השולחן. “זה ממש מגניב. אז אה… מה אבא אמר? מה קרה? דפקת ממש חזק על הצנצנת.”
צנצנת. אז יש לדבר הזה שם. הנהר… הוא תלוי בילד הזה. הוא תלוי בו, שיבין לבד. אין שום דרך שבה יוכל לנחש למה התכוון. הוא כל כך אבוד. איך הוא יגרום לו להבין? “אתה עצוב?” שאל.
נקישה אחת.
“אל תהייה עצוב. אתה שדון מים, שדוני מים הם תמיד שמחים.” הוא היה שמח, עד שמישהו החליט למשות אותו מהמים. “אתה ממש מגניב,” ענה. “ראיתי אותך במזל, לחלוטין. אתה הריי רק עשוי ממים. אף פעם לא ראיתי משהו כמוך. אני חושב שאולי פיה. אבא אומר שזה בטח היה רק חיפושית.”
זה הגיוני. חלקן אוהבות להתחפש. הן עושות את זה ממש טוב. “אז מה אתה חושב על הבית שלנו? הוא יפה?”
הוא לא הולך לשקר. שתי נקישות.
הילד צחק. “אתה מצחיק, שדון מים!” ואתה אידיוט. “זה הבית הכי יפה, בכל העולם!”
הוא לא חשב שהגיהינום ינוהל על ידי… ילדים. אם כי עכשיו כשחשב על כך, זה דיי הגיוני. “אז… תמיד רציתי לדעת… איך אתה יודע להבדיל בין שדון מים בת ובן? בעצם, אתה בעצמך בן?”
הוא ידע שזה יגיע מתישהו. כל בעלי החיים מתחלקים לזכרים ונקבות. אבל במקרה של שדוני המים… אין בדיוק דבר כזה. גם אין להם הורים. הם פשוט הינם; יום אחד הנהר סוחף אותך, ואתה לומד הכל תוך-כדי היסחפות. הוא לא היה יכול לענות, על אף שהשאלה הייתה כן או לא. יש לילד הזה כמה שאלות ממש קשות. “נו?” שאל. “אל תתבייש, מבטיח שלא אספר,” הנהן במהירות. כן, כי זה מה שידאיג אותו. הוא סגור בתוך הדבר הזה, צנצנת, וזה מה שצריך להדאיג אותו. הוא צריך לחשוב על איזו דרך להגיד לו אפילו תשובה כזו בסיסית… כמו הנקישות…
רעיון! הוא הקיש ארבע פעמים. “הא?” התפלא. “ארבע? מה זה לפי החוקים?”
למה שלא תחשוב על זה בעצמך, ילד? “ארבע פעמים. זה אומר שאתה לא רוצה לענות?”
הוא יכול להסתפק בזה. נקישה אחת.
“בסדר גמור! אז עכשיו לשאלה הבאה…”

שום שאלה על הנהר. אחריי שאביו שב הביתה, אישה אחרת הגיעה, ומהבנתו היא הייתה אם המשפחה הקטנה. הוא התבונן בה מבשלת, בזמן שהמשפחה ניהלה דיון קצר. הוא שמע בין היתר את המילים “צבא”, “קרב” ו-“סביבה”. הוא לא הצליח להבין כל כך הרבה, הם היו רחוקים, אך הייתה דאגה קלה בקולם. אולי צבא זאת מילה שנגזרת מהמילה צב? מי יידע.
בארוחת הערב הם העבירו אותו לשולחן אחר, בעוד שהמשפחה סעדה. הם אפילו הגישו לו מנה דוחה של מטלית לחה.
“אתה עדיין עצוב, שדון מים?” שאל הילד מרחוק.
נקישה אחת.
“היום הוא לימד אותי ארבעה נקישות. זה אומר שהוא לא רוצה לענות.”
האב שיבח אותו על כך, והם המשיכו לאכול. ואז, הדבר המופלא ביותר קרה. “מחר תצטרך להחזיר את שדון המים לנהר” אמר. “הוא לא יכול להישאר כאן.”
הילד התרגז. “למה?!”
“כי הוא שדון מים. מקומו בנהר. איך היית מרגיש אם היו לוקחים אותך מאיתנו? אם מישהו היה לוקח אותך, ושם אותך בתוך צנצנת? זה לא נעים לו. השדון לא אוהב את זה.”
“לא!” הילד צעק. “הוא שלי! אני מצאתי אותו! שלי!”
“אביך צודק,” התעקשה האם, שעכשיו לקחה ממנו את הצלחת. “ואתה לא תזכה לסיים את ארוחת הערב. אתה מתנהג לא יפה, ולא מכבד אותנו.”
“לא רעב!” הוא קפץ משם ונעלם. הוא לא הצליח לראות לאן הלך; סביר להניח שלמקום בבית שלא הייתה לו גישה לראות מכאן. האב נאנח, ופינה את השולחן. לאחר שסיים, התבונן בגיבורנו המופתע. “אומרים ששדון מים מביא מזל טוב” חייך מבעד לשיער-פניו, “אך אומרים שלהחזיק אחד בכוח מביא מזל רע.”
מזל שאומרים את כל הדברים האלו, חשב לעצמו. “חוץ מזה שדוני מים צריכים מים זורמים. תוך פרק זמן קצר, אתה תוקצף לחלוטין. לי אין חשק להעביר אותך מכלי לכלי כל היום, ועד כמה שאני אוהב את בני, לא הייתי סומך עליו עם המשימה.”
אז מחר הוא יחזור לנהר. הוא ניצל. יותר מזל משהיה יכול לייחל לו. האיש הזה היה חכם; הרבה יותר מבנו. האם כל בני האדם נולדים טיפשים, ובסוף הופכים לחכמים? “בכל אופן, חייך יסתיימו, בין אם בצנצנת, או בין אם בנהר,” הוא אמר. “אולי עדיף שלא אספר לך מה מצפה בסיומו.”
הוא לא אהב את זה. “מחר מצפה לך יום גדול.” הוא הרים את הצנצנת, והניח אותה בתוך כלוב גדול יותר, ללא חלונות, עשוי עץ. “אל תפחד. רק אמצעי בטיחות. מחר הכל יהיה בסדר. לילה טוב.” הוא סגר אותו, ושדון המים היה מסוגל לשמוע צליל של תקתוק קצר שכזה.

ההמתנה בתוך כלוב העץ הגדול והחשוך הייתה דיי משעממת, ונמשכה זמן רב. הוא לא היה בטוח כמה, אך היה מסוגל להעריך שכמה שעות. צליל התקתוק חזר, ודלת הכלוב נפתחה. הוא היה בטוח שהבוקר הגיע – אך בפועל, אור הירח שחדר אל הבית מבעד לחלון שרר ממש כמו קודם. גיבורנו תהה מה היה פשר הדבר, עד שנתקל בזוג ידיים קטנות. אוי לא.
הילד משך אותו אליו, ולחש “לא פעם ראשונה שאני גונב משהו שאבא שם פה,” נחר. “אתה שלי. אבל אבא לא יכול לדעת שלקחתי אותך. אצטרך להחביא אותך, ואני יודע בדיוק איפה.”

הכוכבים היו יפהפיים בשמי הלילה, רבבי אור אין-סופיים שמקשטים את הירח על שבילו הקוסמי. “רואה את שלושת הכוכבים שם?”
נקישה אחת.
“הם נקראים חגורת הצייד. אבא אומר שהוא צד את העקרב, שנמצא שם,” הצביע על כוכבים אחרים, כאילו היה מסוגל להבין אותו. ניחא. “אם אמשיך בדרך הזו, אמצא את המחבוא של אבא, שהוא הולך אליו פעם בחודש. אבא אומר שהוא וסבא ואימא הכינו אותו כי פחדו מהסופות.”
הם אכן המשיכו בשביל שהתרחק מהנהר וביתם, ומצאו את עצמם בין עצים צפופים. לבסוף אפילו הוא ראה את זה: כניסה עשויה מעץ, שהזכירה את הכניסה לביתו של הילד. “כאן אשים אותך בינתיים.”
הסיוט פשוט לא נגמר… עד שהם שמעו רעש של בום חזק מאוד. הילד כמעט שמט את הזכוכית – שוב, המזל שפר על גיבורנו – וריח עשן נישא באוויר. “מה?…” הוא הסתובב אחורה. הם היו מסוגלים לראות את זה; מכיוון ביתו עלתה תמרת עשן. “לא!” הילד צעק, ורץ אל עבר היעד. שדון המים ממש לא אהב את התחושה שהחלה למלא אותו, ולא רק בגלל התנועה הבהולה והמסחררת עקב סיבוב הצנצנת. לא. אם זה היה ברק שפגע בביתו… איזו דרך נוראית. אולי האדם לא שולט באש ובברק כפי שחשב?

כשהגיעו, הכל כבר עלה בלהבות. אך לא היה זה ברק שפגע בביתו.
קבוצת סוסים מבויתת ברסנים הייתה רתומה לגזעו של עץ קרוב. אנשים גדולים, לבושים ב… הוא מעולם לא ראה דבר כזה. כמו בגדיהם של בני האדם, אבל מבריקים יותר, בעלי גוון שלא ראה בחייו. זה הזכיר מינרל, במובן מסוים, אך הרבה יותר מלוכלך וקשה. הם לבשו אותם על כל גופם, מכף רגל ועד ראש. בנוסף, הם היו מצוידים במן סוג של טופרי ענק וכובעים מוזרים שכיסו את פניהם, גם אלו עשויים מאותו החומר.
הכל בער, והעשן הסמיך החניק את נשימתו של הילד שנשא אותו. “אבא? אמא?” הוא נבהל.
לא! ילד טיפש, לא! הוא חייב להזהיר אותו, הם מסוכנים!
שתי נקישות.
“מה?” הוא התבונן למטה. שתי נקישות. “אני לא מבין! מה ‘לא’?!”
מפגר! שתי נקישות, הפסקה. שתי נקישות, הפסקה. אל תתקרב לבית הזה, כסיל! הם יהרגו אותך!
“אני חייב לברר מה קרה לאבא שלי, רק הוא יבין מה אתה אומר!”
גיבורנו מעולם לא חש כה נורא. הוא גזר את מותו של הילד.
הוא חשף את עצמו מבעד לעצים. “אבא!” צעק, סוחב את הצנצנת בזהירות. “אמא?! איפה אבא? איפה אמא?!”
אחד מהאנשים הגדולים צחק, ולקח מהילד את הצנצנת. “מה יש לנו פה?”
“לא!” הוא נבהל. “זה שלי!”
“תסתום!” איש אחר דחף אותו אל הקרקע. “אתה שלנו עכשיו, מבין? ההורים שלך מתים! תתחצף אליי ככה שוב ואני אכה אותך! תתחצף עוד הפעם ואתה מת, תהייה מת כמו ההורים המשעממים שלך!”
הוא ראה את הילד בוכה, בעוד שהאיש הגדול התבונן בו. “היי תראו, הילד מצא שדון מים,” הוא צחק. “גם אחד נקי, תראו!” הוא חש כיצד מימיו קוצפים שוב. מה הם מתכננים לעשות? רק לא לשתות אותו! “אומרים שזה מביא מזל טוב!”
“כן, אם מוצאים אותו. אבל זה לא עבד בשביל הזאטוט הזה,” אמר אחד אחר. “אולי זה אחד שמביא מזל רע. תחזיר אותו למים, המקום שלו זה בנהר.”
“כן המפקד,” הוא ציית, והתרחק מהם. גיבורנו חש איום. הוא אמנם ניצל… אך הילד… הוא חשב שבנהר החיים קשים. כשכל דגי הסלמון מנסים לקפץ כנגד הזרם; או לעתים, כשהזרימה סוחפת את ביצי ילדיהם; או אפילו לעתים כשדוב מגיע לטרוף אותם. אך זה… זה נוראי. הוא ראה בעבר בני אדם הורגים חיות, ושמע על בני אדם שהורגים אחד את השני. אבל זה?…

האיש הגדול הגיע עד הנהר, והתבונן היטב בפעם האחרונה בגיבורנו הדך. “אתה תהייה בסדר,” אמר, “החיים שלך שייכים לנהר. להתראות, שדון מים,” הוא פתח את הצנצנת, ומזג אותו החוצה. כמה התגעגע לתחושה של מים נקיים, אך בו בזמן… הוא התבונן באיש הגדול מתקדם אל עבר הבית. ברקע, הוא היה מסוגל לראות את הלהבות נוסקות השמימה, ואת העשן נושק לכוכבים. התמונה היחידה שעלתה בדעתו הייתה של העץ מוכה הברק. ערימה מפוחמת של שחור.
מי הנהר לא היו אותו הדבר. הם היו שונים. הסרטנים הקטנים והדגיגים לא היו אותם הדגיגים. הוא פשוט נתן לפני הנהר לכסותו, ולזרם לסחוף אותו.

הוא לא ידע אם יתגעגע לילד, או למשפחתו.
היה משהו שהאב אמר, לגביי הנהר. משהו על סופו. משהו לגבי חייו שיסתיימו. כל זה לא משנה, משום שעתה הוא היה מת. הם לא הפסיקו להגיד שהוא מביא מזל טוב. כנראה שהוא היה אחד יוצא דופן, משום שהביא רק מזל רע.

גיבורנו המשיך להתבונן בתמרת העשן. גם ממרחק סביר, אפשר היה לזהות את השובל הדקיק עולה השמימה. לבסוף, הוא שקע אל קרקעית הנהר, ונסחף משם הלאה, מנסה לתת לתחושותיו להיסחף יחד איתו, אם לא מהר יותר ממנו, כדי שיישכח אותן.

דבר קטן ורע
דרג את הסיפור

תגובות (4)

וואו, מדהים!

17/03/2017 09:16

    שמח שאהבת, תודה :)

    17/03/2017 19:24

סיפור מעולה ממש אהבתי

01/07/2018 18:33

    תודה רבה!

    01/07/2018 22:18
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך