די לגלידה

טוב, תיגשו לבמה. המילים האלה, כל אחת מהן החסירה לה פעימה והלמה את הגוף שלה כמו מהלומה של אגרוף. הידיים שלה, שאגרפה בחיקה חזק חזק הזיעו מאוד והרטיבו את שולי חולצתה, והיא ניסתה לנגב אותן מבלי שהם ישימו לב. המחשבות התחילו לרוץ בקצב כל כך מסחרר בראשה עד שכבר לא היה אפשרי לעקוב אחריהן, והיה נדמה שהמוח שלה ריק לחלוטין באותם רגעים. היא התקדמה אחריו למטה במדרגות, ולא הצליחה אפילו לשים לב לדמויות המטושטשות מסביבה, שבטח מסתכלות עליה. היא הרגישה את המבטים שלהם בחום שעל פניה. לרגע שקלה לברוח או להתחיל לבכות אבל שתי האפשרויות היו נוראיות באותה מידה כמו להשאר. \"טוב, עידו- אתה בא לקנות גלידה.. סבבה? ואת רז המוכרת, אבל נגמרו לך כמעט כל הגביעים ונשאר לך רק אחד, ואת רוצה אותו לעצמך. עכשיו תעופו על זה, תמצאו דברים מגניבים ותרימו את זה ביחד. הבנתם?\" היא הנהנה קלות, הראש שלה יותר רעד מלהסכים למשימה המטופשת, שנראתה לה באתו הרגע כמו משימת התאבדות. עוד מעט זה ייגמר ותוכלי להיות שוב בבית, קול קטן בתוכה לחש לה, והלמות ליבה ענו בדפיקות כצעקות בגופה שיכלה לשמוע. היא רצתה להכניס את ראשה הקטן פנימה אל תוך גופה, כמו צב, ולהכנס אל תוך השריון. חבל שאין לה אחד כזה. המדריך צעד וזרק את עצמו על הכסא בשורה הראשונה מולם, והסתכל עליהם במבט משועשע- היא שנאה אותו באותה הרגע. עידו התחיל כמובן, בחזה מנופח וחיוך, עם יכולות משחק של ילד בן עשר שממש משתדל, אבל הוא לפחות הצליח לדבר. המשפטים שלו נורו מהר בחיצים, רק חצי מצחיקים, אבל מספיק כדי לקבל תגובה מהקהל, ולאחר ההתחלה נשמעו לה רק גיבובים, ולא הצליחה לעמוד על משמעותם ולפרש אותם, כאילו נאמרו בשפה אחרת. אימה משתקת אחזה אותה- היא לא הצליחה להבין יותר מילה ממה שאמר, והכל הסתחרר סביבה. כל מה שיכלה לומר לידיים שלו שנשלחו לדוכן המדומיין הוא- תפסיק- ועל המילה הזאת היא נתקעה. ארבע פעמים. מדי פעם גיוונה בקצת- די, ומהר מאוד הדבר הפך יותר לקרב ידיים מאשר מערכון תאטרון פשוט, והיא יכלה להרגיש את הקהל משתעמם ובורח במבטו למקומות אחרים, ואכן התחיל להשמע זמזום ברחבי החדר של דיבורים שלא קשורים להופעה- הסיוט הכי גדול שלה. עידו המשיך בשלו וניסה למשוך את תשומת הלב בחזרה בתנועות גרנדיוזיות, אבל היא נשארה תקועה ברגליים רועדות שכבר כולם יכלו לראות, והמבט שלה נשאר תקוע בעודה חוזרת על אותן מילים ומסתכלת על הנקודה שבין הקיר לריצפה, הנקודה הבטוחה היחידה עבורה. היא ויתרה כבר על ההצלה של האירוע הזה. המדריך עצר אותם בהתלהבות הרבה פחות מורגשת ממה שהיה בהתחלה ואמר למחוא להם כפיים, והם נשמעו בקולות חלשים, אבל עדיין איכשהו זה היה מספיק לעידו לעבור כמו מלך ולקבל תשועות פרטיות, ולחלק כיפים. היא חזרה בקושי בצעדים מהירים ונחושים את הכסא האחרון בשורה שאף אחד לא ישב בה, וקברה את מבטה בתיק שלה למטה, בטלפון שהזכיר לה שעוד מעט היא בבית. הדמעות עלו בעיניה והיא נגעה באף משני הצדדים בחוזקה כדי לעצור אותן מלזרום ולהחליק על פניה. חום גופה הקרין ממנה מרוב עוצמתו וגרם לכסא לרתוח, וראשה כאב בפעימות דוקרות של ליבה המיואש. היא יכה להרגיש את חזה שוקע פנימה, וכל מה שרצתה לעשות זה לנתק רגליה מהקרקע ולרחף משם, לכל מקום אחר. בדרך ליציאה חיכתה אחרי כולם שילכו לפניה, ויכלה לשמוע אותם מהללים את עידו, מה שהרתיח אותה עוד יותר. רמת המשחק שלו הייתה ממוצעת באופן מכאיב. אבל לה כמובן לא היה מה להגיד, הם לא ידעו. כי היא קפאה. ברגע המבחן, היא קפאה- המשפט הזה חזר בראשה שוב ושוב בזמן שהחשכה עוטפת אותה, והכוכבים התעכבו ביציאתם. מאוחר יותר בערב, האדים של הקפה חיממו את פניה בזמן שהיא דוחפת יותר מדי עוגיות לתוכה, כדי להרחיק עצמה מאותו יום ארור. כל עוגייה סימלה שנייה מתוקה אך לא מספיקה של הנאה שחולפת מהר מדי, והיא לא הצליחה לעצור בעצמה מלקחת עוד ועוד, לעצור את רכבת העונג של הטעמים בפה שבסיומם תצטרך שוב להתעמת עם רגשות הבושה והאימה שממתינים לה בסבלנות כשתשוב. משפטי המחץ שיכלה לומר באותו תרגיל אלתור מטומטם חגו סביב ראשה. משפטים מושחזים ומתאימים במידה מושלמת שהיו סותמים את פיו של עידו וגוררים שאגות של צחוק ופליאה מהקהל, על הילדה הזו שלא מדברת אבל כנראה שיש לה הרבה מה לומר. המחשבות המשיכו לחוג סביבה בעדינות ויופי של פרפרים טהורים, מסמלים הזדמנויות שלא התממשו, אך איכשהו לא נגמר להם כח הריחוף, והם רק התחזקו ונסקו יותר ויותר, עד שיכלה כמעט לשכנע את עצמה ושהאשליה התרחשה באמת.