shlomi
היי לכולם! זהו סיפור שהעליתי כבר במקום אחר, וקיבלתי עליו תגובות בונות. זהו הטקסט המשופר. אשמח לכל מחשבות, הערות והארות שיש לכם.

האגם הקטן

shlomi 21/10/2016 601 צפיות 10 תגובות
היי לכולם! זהו סיפור שהעליתי כבר במקום אחר, וקיבלתי עליו תגובות בונות. זהו הטקסט המשופר. אשמח לכל מחשבות, הערות והארות שיש לכם.

כף רגלה נגעה בפני המים, יוצרת אדוות הולכות ומתרחבות על האגמון הקטן. היא אהבה לבקר במקום ולרחף מעל פני המים השלווים, אך תמיד נמנעה מלגעת בהם, פן מנוחתם הטבעית תופרע.
המים היו קרירים, והיא משתה את הבוהן שלה חזרה במהירות, מקומה מובטח באוויר. היה לה קשה לשמור על איזון בשל האוויר הדל שנע תחת כנפיה, אך ציוץ הציפורים וקרקור הצפרדעים עזר לה לשמור על שלווה פנימית וריכוז.
דאייה לא הייתה מבין התכונות החזקות שהחזיקה תחת כנפיה העצומות; תמיד העדיפה משב הרוח תוקפני בפניה, כזה שנכח רק בעת טיסה מהירה דרך מרחבי הרקיע, בין העננים הצמריריים והלבנים ותחת שמש סתווית קרירה. היא העדיפה להרגיש את האוויר זורם בין נוצות כנפיה, מלטף אותן ברכות בעודו מעניק להן כוח עילוי ומנסיק אותה מעלה, היישר אל השמש; אולם כל אלו לא היו בחלקת האלוהים ההיא.
אך היא כן מצאה בו שלוות נפש ומקום בין יצורי הטבע. כשחתכה את השמיים בתעופה חלפו הפרטים כה מהר מול פניה, עד שיערות שלמים נדמו לחלקות דשא פרא קטנות, ואגמים קטנים מעין זה כלל לא נראו; המהירות שלה הייתה דבר שנהגה להתגאות בו, אם כי וודאי גרמה לה לפספס את אותו האגם.
את האגם גילתה במקרה, כששמעה שיחה הנישאת על גבי משב הרוח. היא עצרה אז באוויר, כמעט באחת ופרשה כנפיה לצדדים, נותנת לנוצות הלבנות להתחמם תחת השמש הקיצית שנכחה באותה העת. הקולות נישאו והתרוממו ממטה כמו ריחות של מרק מהביל הממלאים את החדר. הם דיברו על הא ועל דא, ושפתם הייתה מוזרה, כהרגלם של האנושיים.
בכל יום מן המניין היא הייתה מדלגת מעליהם וממשיכה הלאה, אך הקולות הפעם סיקרנו אותה ומשכו אותה. הם היו… שונים, ניתן לומר. הם לא הגו מילים, אם כי קולות עתיקים יותר, חייתיים יותר.
היא דאתה לאטה מטה, אל עבר חופת העצים הצפופה. לאט ובזהירות היא פינתה לעצמה דרך בין העלים והענפים הרבים, עד שהגיעה אל הענפים הנמוכים וישבה על אחד מהם, מוקפת בפריחה מוקדמת ופירות עסיסיים וריחניים. היא קיפלה את כנפיה אל גופה ושינתה את צבען לצבע העלים, מותירה רק את ראשה חשוף כדי לצפות. להפתעתה, היא ראתה שני גופות עירומים, זכר ונקבה, שוכבים זה לצד זה ומתנשפים. היא לא ידעה לפשר המראה, והוא נראה משונה ומוזר בעיניה; היא לא הייתה רגילה בבני-אנוש ללא בגדיהם.
הזוג שכב על גבי עשבי הפרא, רומס אותם במשקלם, וגופותיהם מהווים לו שמיכה רכה. האגם הקטן היה קרוב מאוד אליהם, מנצנץ בחן ומהווה מקור קרירות תחת השמש הקופחת. הוא עמד דום, אף לא אדווה אחת מפריעה את פניו. ברגע זה, הוא שבה אותה.
בסופו של דבר, הזוג לבש את בגדיו ונעלם; היא לא ראתה אותם שוב לעולם. היא שבה וחזרה לבקר באגמון פעמים רבות, בכל עונה אפשרית: היא ראתה אותו כמעט וקופא לגמרי בחורפים הקשים, שלג נערם מסביבו והופך את גדותיו לבוץ, אמנם לא מפריע את שלוותו הנצחית; בעתות סתיו היה מוקף בעלים אדומים וכתומים ערומים לגובה, ואף לא אחד מהם העז לנחות בתוך מימיו; בקיצים נצנץ והעניק משלוותו ליצורים השונים ששכנו ביער; ובאביבים העיר בהמיה חרישית את כל חיות היער.
היא לא ידעה לפשר קסמו, ומעולם לא שאלה. היא פשוט נהגה להתפעם ממנו במשך שעות ארוכות. עד מהרה, היא הפסיקה ממעופה התמידי על פני העולם, כי כל עולמה היה אותו האגמון הקטן.
היה זה אותו הסתיו, כשהיא הפריעה את מנוחתו של האגם. אדווה אחת התפשטה לכל אורכו, ממרכזו הלאה והחוצה, והשתקפות השמיים התעכרה. היא תהתה אם אמור לקרות דבר מה – הרי כל אשר ראתה, מאז ומעולם, הוא ראי השמיים.
כמה דקות דאתה מעליו בחוסר שיווי משקל, והוא חזר לשלוותו.
התהייה כמו אכלה את עצמותיה, והיא לא יכלה עוד להמשיך ולבהות באגם.
היא נסקה מעלה. כשהגיעה לגובה הענן הראשון אספה את כנפיה העצומות והתחילה בנפילה אל עבר האגם; היישר למרכזו.
עוד לא הגיעה לפני המים, והיא הרגישה אוושה נעימה על צווארה. שבריר שנייה עבר, והיא מצאה את עצמה עפה בחזרה אל עבר השמיים. היא עצרה באחת והביטה מטה. היא ראתה את אותו האגם, על פניו השלוות.
אולם משהו היה שונה; לא רגיל. לא הייתה זו שמש סתווית וקרירה שקיבלה את פניה, אלא חמה חמימה – חמה אביבית.
אך לא ניתן לה הזמן לבלות בתהייה. משבי רוח עצומים הכו בה, וגופים חלפו על פניה במהירות שיא. היא ידעה היטב מה הם היו.
היא חזרה הביתה.

האגם הקטן
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (10)

הייתי שמחה להעביר לך ביקורת בונה אבל לא מצאתי דבר אחד לא מספיק טוב בטקסט, רואים שעבדת עליו-הוא ממש יפה!

21/10/2016 16:13

    אני מאוד שמח שאהבת! :)
    אשמח אם תגידי מה הבנת מהקטע, כי זו גם התייחסות.

    21/10/2016 17:50

אהבתי:)

21/10/2016 16:38

    אשמח אם תוכלי להריעב יותר. :)

    21/10/2016 17:52

    להרחיב (טלפון, צבא וזה…)

    21/10/2016 17:53

קודם כל הכתיבה מדהימה !
במיחים יפות והמשפטים בנויים היטב .
יש לי שתי ניחושים לגבי איך להבין נכון את הקטע : או שזאת ציפור שחזרה הביתה בנדידה .
או שזאת מטפורה על המלחמות שהורסות כל דבר יפה בחיים שלנו ומה שהיא ראתה \ה בעצם מטוסים שחתכו את השמיים והרסו גם את הקסם שלה מקום המיוחד הזה שפעם הייתה בו אהבה .
האם הבנתי נכון ?

22/10/2016 03:51

    שתי התאוריות אינן נכונות, אבל הן בהחלט מעניינות, בעיקר השנייה. האמת היא שהיא מלאכית שחזרה לעולמה, והמטאפורה היא לנפש האנושית שהולכת ומתבגרת עם השנים, ועצם המעבר דרך האגם מהווה את הגעתו של האדם לבגרות. אני יודע, קצת מונפץ, אבל זה מה יש חחח. תודה רבה על התגובה! :)

    22/10/2016 04:18

ואוו, הרבה זמן שלא היית פה (אתה בטח לא זוכר אותי, לא נורא XD) אבל תמיד אהבתי את הקטעים שלך… יש לך כתיבה מעולה!
רציתי להגיב לפני החג אבל לא הספקתי… ועכשיו כבר קראתי את ההסבר… האמת שחשבתי שזה מנקודת השקפה של ציפור על העולם (אם כי אין לי הסבר לחלק האחרון..) אבל ההסבר שלך פשוט מקסים ^~^
כתיבה מצוינת ומעולה! אהבתי מאוד

24/10/2016 18:59

    כן, בהחלט הרבה זמן. טיילתי לי בפורומי כתיבה, עד שלאחרונה פתחתי אחד עם כמה אנשים שאני הכרתי באינטרנט (וזו הזדמנות מצוינת להצטער על ההצפה שאחד מהם עשה פה לפני איזה שבוע :(). בכל מקרה, תודה לך על המחמאות! אני שמח שאהבת והצלחת להתחבר. ^_^

    24/10/2016 19:14

כתיבה יפה ! תמשיך כך…

11/12/2016 07:45
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך