מרוגז קלות
לא מצחיק.

הבדיחה

מרוגז קלות 21/04/2017 459 צפיות 3 תגובות
לא מצחיק.

הקומיקאי הוא אדם אלים.
נראה בבירור שעיקר ההשראה שלו לדרך שבה התעצב מזכירה את הג’וקר, אויבו המושבע של באטמן. לעיתים הוא אף מצטט אותו בלי בושה, מעמיד פנים שהמילים האפלות, מלאות הכאב הן פרי עטו שלו. על אנשים מסוימים התרגיל פועל, בעיקר אם השיחה מתנהלת כשסכין מוצמדת לצווארם, אך אני, כמעריץ רב שנים של ספרי הקומיקס, בקושי מסווה גיחוך בכל פעם שאני שומע אותו צורח ציטוט כזה או אחר על קורבנו הנוכחי.
יש לי אמונה מסוימת שהקומיקאי מתחבר לאמירות הללו מהסיבה הלא נכונה. הוא הולך אחרי המילים של הליצן באמונה עיוורת, כמעט פנאטית. מדובר יותר מאשר בשילוב של חוסר מקוריות עם רצון ליצור דמות מאיימת – לדעתי, הוא מאמין באמת ובתמים שהאמירות הללו משקפות אותו.
וכעת, שנינו נמצאים על גג הבניין במעין פוזיציית יין ויאנג – הוא לבוש לבן, אני שחור, הוא מלא התלהבות אקסטטית, אני כמעט משועמם, הוא פונה כלפי מעלה, אני למטה. אורות העיר נפרשים תחתי בשעה שהוא מחזיק אותי תלוי במהופך מכף רגלי, מאיים לשמוט אותי בכל רגע, להפיל אותי אל מותי הבטוח, שיהיה לא פחות מאשר ברכה בהתחשב במידת השעמום, המבוכה והמועקה שנוכחותו של האדם הזה משרה עלי.
אבל מסיבות כאלו ואחרות, החיים עודם חשובים לי. לכן, אני יודע, אם ארצה להמשיך בהם, אצטרך לשחק איתו במשחק שלו.
“אתה אכזבת את הבוס!” צרח הקומיקאי. על אף שאפי היה די והותר רחוק מפניו, והיה קרוב בהרבה לנעליו, יכולתי להריח את הבל הפה המצחין שלו. נדמה שיש לקומיקאי התנגדות עקרונית נגד צחצוח שיניים.
“אתה יודע, אני חיבבתי אותך” אמר, מרים אותי ומקרב את ראשי אל פרצופו הגדול, האדום. יכולתי להבחין בשני ורידים מנופחים פועמים על מצחו. “אני הייתי בטוח שיש בך משהו אמין יותר מבאחרים האלה. אבל הייתי צריך לדעת, כל הזמן הזה. אתה, עם הגישה השקטה שלך, עם הפרצוף היפה ונטול הצלקות שלך. אתה בחיים לא היית בקרב אמיתי. אתה רוצה לדעת איך אני קיבלתי את הצלקות שלי?” הוא שאל, קולו רועד מרוב צמאון דם, מתח והנאה מהמחשבה על להרוג אותי. הייתי קרוב מאוד להשבר ולפרוץ בצחוק, אבל אז הוא התחיל לטוות איזה סיפור אימה על אביו השתיין והמכור לקוקאין שאנס את אמו מול הקומיקאי הקטן וחסר האונים, ולאחר מכן חתך את פניו. התנתקתי מנטלית מהסיפור שכבר שמעתי אלף גרסאות שונות שלו, כל אחת מהן מחרידה, ברוטאלית וגרפית יותר מקודמתה. עבר פרק זמן שנראה כמו נצח, שבו הוא צרח בזעם אקסטטי ותיאר לפרטי פרטיה את הדרך בה אביו השכיב את אמו על הקרקע וחדר אליה מאחור, יורק טיפות גדולות עם כל משפט על הסיפור שלא היה ולא נברא.
ופתאום, באמת נשברתי.
משהו בתוכי נסדק. הרגשתי סלידה מתפשטת בי, כאילו בקבוקון זכוכית קטן שהיה בי, שהכיל את התחושה השחורה בצורתה הנוזלית, התנפץ, וכעת היא דולפת ממנו ומציפה אותי.
“אתה מוכן לשתוק?” שאלתי אותו. הקול שלי היה קול אחר, קר, שבקושי הכרתי. ועל אף שהוא צרח בקול חזק כל כך שאפשר היה לשמוע אותו מן הרחוב, הוא השתתק בפתאומיות, והפנה אל פני את שתי עיניו שטופות הדם, פרצופו עדיין קפוא באותה ההבעה הזועמת.
“מה… אמרת?” הוא שאל בקול שקט, רועד מזעם עצור בקושי. הוא נראה היה כאילו הוא קרוב היה להתפוצץ, ראשו מתבקע ופיסות מוח עפות לכל מקום, דם ניתז על פני הגג המכוסה אספלט, משאיר כתמים אדומים על השחור.
משום מה, לא מצאתי שום דבר מצחיק ברעיון. רק משיכה מסוימת, קפואה.
“שאלתי, אדוני, אם אתה מוכן להואיל בטובך לבלום את זרם השטויות שדולף מפתח הביוב שאתה מכנה פה” התנסחתי מחדש. “הגז הנודף משם גורם לי להטיל ספק בכך שהגז הזה מותר לשימוש על ידי אמנת ז’נבה”. ראיתי אותו מתאמץ להשאר שפוי ולא להשתגע ולזרוק אותי מהגג באותו הרגע, מבטיח לעצמו תגמול הולם יותר על סבלנותו העצומה.
“אני לא במצב רוח לשמוע אותך מדבר כרגע” המשכתי. יכולתי לחוש את הטמפרטורה של האוויר סביב פני צונחת בעוד שקולי הולך ומתקרר, משיב ליקום סדר ראשוני מסוים, אנטרופי.
“אתה באמת כמו כולם” הוא אמר, הולך ומתחמם, לא מבחין בכלל בשינוי הפתאומי. הוא רתח, אך יכולתי לראות גבישי קרח זעירים נוצרים על פניו. “אתה לא מקשיב, לא מסתכל על העולם סביבך, לא רואה כמה הוא מצחיק!” הוא צחק צחוק מזויף, קולני. “אין לך צלקות, ולכן אתה לא מבין את הבדיחה”.
הרמתי את ידי, והפשלתי את השרוול שלי. הוא התבונן בזרוע שלי, המכוסה חתכים, חבלות, פצעים פתוחים ומדממים. לראשונה, הוא השתתק, האדום של פניו מלבין לגוון של שלג.
“לכולנו יש את הצלקות שלנו” אמרתי בשקט. נדמה היה שבנוסף לאוויר, גם הזמן קפא סביבי. פיסות קרח קטנות התגבשו על מעילו של הקומיקאי בעוד שפניו מכחילות. “הטריק הוא לשמור אותן איפה שאחרים לא רואים”. “אתה לא מבין… את הבדיחה” הוא לחש, חיוך מזוויע ומטופש מתפשט על פניו בעוד שהוא מאמין שהוא משיג סוג מעוות כלשהו של ניצחון פסיכולוגי על פני. “אני מבין אותה טוב בדיוק כמוך” אמרתי לו. “אני פשוט לא מוצא אותה מצחיקה במיוחד”.
הקומיקאי נדם. כל שנותר ממנו היה גוש קרח מבהיק, עדיין מחייך את אותו חיוך מזוויע. התהפכתי, מנתק את ידו הקפואה מהמקום בתהליך, ונחתתי על הגג בקלילות, ובעודי נעמד, ניפצתי את גוש הקרח במכת אגרוף קלילה. רסיסיו התפזרו על הרצפה.
“אתה לא קומיקאי טוב במיוחד” לחשתי לו.

הבדיחה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

מצד אחד יש פה אלמנט גאוני שמתבטא בשורה הראשונה ובעוד מקומות בקטע הזה , ולמרות שזה קטע טוב, יש פה דברים שאפשר לשפר, כי זה מרגיש שלא ריכזת את כל תשומת הלב שלך כאן וזה לא שחזרת על הקטע הזה יום יום במטרה להפוך אותו למושלם. יש פה משהו קצת מתפזר בעיניי. זה סיפור טוב אבל פשוט ביחס אלייך… אתה יכול הרבה יותר . כאילו היומףה דברים שמצאתי קיטשים כמו באטמן וזה , לא שלא אהבתי את האזכור לג׳וקר, אבל זה נהפך קצת ליותר מדי. בהחלט יש כאן אבל גרעין גאוני שאפשר להפוך אותו לסיפור גאוני שירשם הסיפורים הגאוניים של כל הזמנים.

21/04/2017 20:18

    הקטע של הג’וקר הוא פארודיה מסוימת. ההקצנה שלו היא בכוונה, כדי להציג את חוסר המקוריות של הדמות. אבל כן, באמת הייתי קצת לא מרוכז. ובאמת המשכתי אותו כמה ימים אחרי.

    21/04/2017 20:20

ממש מיוחד ושונה. הקטע הזה מאופיין בהומור משובח וסאטירי… יפה מאוד!

28/06/2017 11:43
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך