הביישן על הטוסטוס הלבן

זה לא הדייט הראשון שהיא יוצאת דרך אותה אפליקציה חדשה, שהורידה תקופה קצרה אחרי הפרידה הכואבת וההכרחית שעברה.
אלו היו שנתיים בינוניות שהתרגלה אליהן כמו מעשן. הן התחילו מצורך חברתי – כאילו להוכיח שהיא תקינה ויכולה לנהל מערכת יחסים. זה המשיך לנוחות שיש בחברה זמינה ברגעי בדידות ליליים, ונתקע בהרגל שהכאיב לה בחזה בכל פעם ששמעה את שמו.
ולמרות הסלידה שהחלה לטפס עליה כבר אחרי חצי שנה, היא האמינה שכל סוג של קשר מעיד על יציבות בעיני הבריות, שככה קל יותר לנהל אורח חיים, בלי ההתעניינות המתנשאת מצד הקרובים בכל מה שנוגע למצבה הזוגי ובדידותה האישית, שמכרסמת גם אותם כשהשמש יורדת.
היא רצתה שיהיה טוב וניסתה בדרכה האנמית לעורר את הקשר שנוצר רק מעצם היותם עובדים באותה עבודה.
הנשיקה הראשונה קסמה לה מאוד, זה היה באחד מאותם פאבים ריקים, מהסוג שכל מהותם היא לספק לבעלים תחושה של איש עסקים וללקוחות תחושה של דיסקרטיות אפלה.
על אף המיקום הקודר הצליח בן הזוג לשעבר לעורר בה התרגשות והיא מבחינתה ראתה בו משהו מלהיב וחברותי. הוא פטפט עם המלצרים והמלצריות (היא קצת קנאה), גרר אותה בקסמיו לשתות את הצ’ייסר מתנה שנתנו להם והודה בגבורה, אחרי עיוות פנים, שהוא חלש בשתייה.
שנתיים עברו כמו מצמוץ וכמעט עברו לגור יחד. אבל רק עצם המחשבה לגור איתו עשתה לה חררה בגוף והיא הייתה מתגרדת ולא מבינה למה.
הופיעו לה כאבי בטן מסתוריים אחרי שהיא עצמה רמזה את הרעיון והוא לקח צעד אחורה והעצים, שלא במתכוון, את מה שהגוף ניסה לרמוז לה לפני חודשים רבים.
היא הייתה בת 28 כשהתחילו לצאת והוא היה בן 30. היום, שנתיים אחרי, היא יודעת שתקשיב לגוף שלה. היא יודעת מה היא מחפשת. היא רוצה מישהו שלא יבזבז לה את הזמן. אחד כזה שיודע מה הוא רוצה מעצמו. בדיוק כמוה. והכי חשוב זה שיהיה ההפך הגמור מבן הזוג לשעבר.
את הפרידה היא יזמה אחרי אחת מאותן משמרות משותפות. הניקור ביניהם הורגש עד כדי כך שהליכה בינהם, או בקרבתם, הייתה מעין דלת קסומה למימד קפוא שבו כלום לא צומח והכל תקוע באיזה מן גוש עצום ובלתי שביר.
כששאלו אותה מה איתם הייתה מחייכת ומספרת שזה עוד אחד מאותם ריבים שטותיים שאין להם חשיבות. הקולגות הנהנו מתוך נימוס אבל ידעו שהבעות הפנים וגלגולי העיניים שלה, שהייתה עושה כשהיה עובר לידה, הם לא תוצר של ריב שטותי אלא של גועל ממשי מבן הזוג שלה.
והוא לעומתה היא די אטום ואדיש. כשהייתה מגיבה לו באדישות או בחוסר אכפתיות היה מצקצק ונעלם, בטוח שהקיום שלהם יחד הוא קבוע ומוחלט ואין דבר שיכול באמת לערער אותו.
המשמרת בבית הקפה-מאפיה נגמרה והוא הציע לה לבוא לישון אצלו. השעה הייתה שש בערב. בדרך כלל היו מעבירים את השעות הבודדות עד השינה בצפייה בטלוויזיה וארוחת ערב מהפיצריה הקרובה.
היא נאנחה כששאל ופלטה מפיה כמות אוויר שהייתה יכולה לכבות שריפת ענק. זאת לא הייתה רק פעולה פיזית משונה אלא גם רגשית. אחרי אותה הוצאת אוויר הרגישה הקלה שלא חוותה כבר שנים. היא ידעה בדיוק מה צריך לעשות ובשונה מפעמים קודמות, שאז רק מלמלה לעצמה כשישן, הפעם אמרה לו בבכי קל שהם נפרדים ושהיא עוזבת את העבודה – כן, היא הודיעה שבועיים לפני למנהל שהיא מתפטרת ולא אמרה לו דבר. אפילו ביקשה מהמנהל שישמור על זה בסוד. המנהל שהעסיק אותה בארבע השנים האחרונות, וראה בה חברה אמיתית, קיבל את הבקשה והאמין למה שאמרה לו, שזה לצורך מעבר דירה עתידי עם בן הזוג.
הפרידה הייתה מכוערת כבר בהתחלה. שום דבר לא נשמר לאחר כך, לא יהיה אחר כך. קללות, הקטנות, ביקורות חסרות מעצורים ודמעות שאת טיבן אף אחד מהם לא הבין. הרי למה היא בוכה אם זהו רגע משמח מבחינתה? ולמה הוא בוכה אם גם ככה הפסיק להקשיב לה עוד מלפני שהתחילו לצאת?
הוא עזב את השיחה באמצע ויש האומרים שכבר באותה הלילה בילתה אצלו אחת מאותן מלצריות צעירות מהפאב הריק. כי אין כמו להרגיש מיוחד באמצעות מגע אנושי מיני.
לעומתו היא הלכה לישון לבד, עמוסה במחשבות והרהורים על המשך חיה. האם תצליח למצוא מישהו חדש? כמה זמן ייקח עד שתמצא עבודה חדשה? כדאי להתחיל ללמוד או לדחות בעוד שנה? הוא שקלקל את הקשר או היא שלא רצתה אותו?
שעות שלמות בכתה על אובדן של הרגל וחיבקה את הכרית שלה כל כך חזקה עד שהציפה הכחילה. זאת היא שרצתה את הלבד ובכל זאת משהו כורסם בה. אולי זאת טעות? אולי אפשר לתקן? למה היא מתנהגת בקטנוניות כזאת? יש בכלל קשר מושלם? מה עם קצר להתפשר?
הדייט הספציפי שהיא הולכת אליו כרגע, לא אליו הביתה אלא לבית הקפה שקבוע בו, התנהג באותה צורה שאפיינה גם את האחרים – המון רמיזות למפגשים ביתיים וניסיון מייגע להרשים אותה באי אלו הישגים בינוניים.
הוא היה חמוד, באופן כללי. ההתכתבויות ההתחלתיות זרמו, אם מתעלמים מהעובדה שכבר בהודעה השנייה רצה לבוא לישון אצלה. אבל למרבה ההפתעה היא דווקא שמחה לראות אותו ברשימת ההודעות של האפליקציה, כשהייתה קמה בבוקר או נעלמת מהעולם הוירטואלי לזמן מה.
הודעות רבות באפליקציה הכילו מסרים איומים שאין אדם שהיה אומר אותם בכזאת קלות לולא יכל להסתתר מאחורי תמונה סטטית. כבר אחרי חודש הבינה את המהות של אישה באותם אפליקציות ונהגה בבגרות מרשימה כשפשוט דיווחה לאתר על אותם סוטים בודדים שלא מצליחים להתאפק. קופים כופים.
ובדומה לחיפוש דירה, היא תמיד הסתקרנה מאלו שלא היו מעלים תמונה. היא ידעה שייתכן שהם אותם נשואים\מאורסים שמנסים להשיג משהו מלוכלך ודיסקרטי, ויחד עם זאת הניחה שביניהם יש כמה רווקים ביישנים, בדיוק מה שהיא רוצה, ההפך מבן הזוג הקודם, בחור ביישן שיסגוד לה רק מעצם זה שהיא מעניקה לו יחס.
כשחיפשה דירה לפני שלוש שנים, עוד כשעבדה בבית הקפה-מאפיה, הלכה דווקא לדירות שלא היו להן תמונות. היא הניחה שמאחורי הפרסומים האלו עומדים אנשים שלא יודעים לתפעל את האתר, ולכן גם אינם אנשי מכירות שרלטנים שיגבו מחירים לא שפויים.
דייט דירה – טומטו טומאטו.
גם הדייט הזה, שכבר כמעט הגיעה אליו, היה חסר תמונה. בגלל המחסור בתמונות (התמונות של הדובים מגוגל, הטוסטוס הלבן או הצילומי קפה והג’וינטים, לא עוזרים לפענח את המראה החיצוני של השותף לשיחה) הוא הרשה לעצמו להיות חוצפן, כמו שאמרנו, הוא הציע לבוא לישון אצלה ממש בהתחלה. אבל אחרי שהחליפו מספרי טלפון ותמונות לגיטימיות הוא נהפך לאותו רכרוכי שחיפשה – הביישן על הטוסטוס הלבן.
והנה, הוא מחכה לה באותו בית קפה שקבעו, לבוש נאה ומסורק לצדדים, כמו חנון סטיגמטי.
ממתין 10 דקות מעבר לזמן ונמנע מלשלוח הודעה, כי כנראה הלבד, ההמתנה, יותר נעימה ובטוחה מאשר הקביעה החד משמעית שדייטים מייצרים – טוב או לא טוב.
היא התיישבה בכיסא שמולו והוא בקושי הבחין בה, הוא היה שקוע בנייד, אפילו חשב שהיא מלצרית ומלמל לה שהוא מחכה למישהי. כשהרים את הראש אחרי שצחקקה את הצחקוק שכבר הכיר משיחות הטלפון הליליות, הוא ראה אותה וחייך כילד מטופש והתקשה להסתיר את ההתרגשות העזה שבערה בו.
תמיד אמרו לה שהיא יפיפיה ועוד יותר מזה, תמיד החמיאו לה על בחירת הבגדים שלה, שהייתה מבליטה בטוב טעם את האזורים היפים שלה. לדוגמא, חולצות רפויות שחשפו את כתפיה הדקיקות, מכנסי ג’ינס גבוהים שהדגישו את רגליה הארוכות והלא נגמרות, וכמעט תמיד הלכה עם שרשרת זהב ארוכה ודקה, שקיבלה מסבתא, שהייתה משתלשלת מצוואר הברבור שלה ועד לנקודה שאם מסתכלים עוד טיפה למטה רואים את הנקיק שיצרו שדיה הבינוניים.
ובאופן מוזר הוא לא הסתכל לשם אלא דווקא קבר את עינייו הכחולות בעיניה החומות, המספרות את סיפורי האהבה אכזבה שעברה.

הביישן על הטוסטוס הלבן
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך