הבראנז’ה של צוקרברג

מרוגז קלות 07/06/2015 632 צפיות 5 תגובות

“פעם קרה לך שהיית בסיטואציה פרטית כלשהי, ופתאום חשבת לעצמך, ‘מה אם מסתכלים עלי עכשיו?'” שאל אותי עומר בעוד שישבנו בבית הקפה. היה לו מין מבט מוזר כזה בעיניים, כזה שיש לו כשהוא מעלה איזה רעיון מטורף או כשיש לו סיפור מצחיק לספר. “לא ממש” עניתי. “בכל אופן, לי קרה מין קטע כזה ממש לאחרונה” אמר עומר. “הייתי בחדר האמבטיה, התפשטתי והתכוונתי להיכנס למקלחת, כשפתאום חשבתי לעצמי ‘ומה אם מישהו מסתכל עלי עכשיו?’. רגע אחד אני אדם רציונלי שרק רוצה לדאוג להיגיינה שלו, וברגע הבא אני עירום, הברכיים שלי על הרצפה הקרה, מחפש מצלמה נסתרת בתוך אחד הקירות!” הוא נשען לאחור וצוחק את הצחוק המטורף שלו. “זה קורה לי גם באוטובוסים, אתה יודע” הוא ממשיך. “אני עומד באוטובוס, שקוע בהרהורים, ופתאום אני חושב לעצמי, ‘צאו לי מהראש!’. כאילו מישהו מנסה לקרוא את המחשבות שלי”. “אתה פרנואיד” עניתי. “אני לא פרנואיד” הוא נעלב. “אני גאון, אבל אני מקדים את זמני. אם יום אחד צוקרברג או מישהו מהבראנז’ה שלו ינצלו את הידע שלהם עלינו וישתלטו על העולם, כולם יצטרכו לעשות כמוני”. “אז אתה לא רק פרנואיד, אלא גם מטורף” אמרתי. עומר התחיל לספור לעצמו בשקט. “מה אתה עושה?” שאלתי. “שלוש… שתיים… אחת… אפס” אמר עומר, וקימט את מצחו. “נו, טוב, עדיף להיזהר מלהצטער” הוא משך בכתפיו. “אז למה ספרת?” שאלתי שוב. “ספרתי את הזמן עד שיגיעו שני סוכנים סמויים מטעם פייסבוק ויעצרו אותי כי גיליתי את התוכנית הסודית שלהם” אמר. “ואיך זה יעזור לך להיזהר?” שאלתי. “אם באמת היו באים שני סוכנים סמויים מטעם פייסבוק, הייתי יכול לומר ‘אמרתי לך!'” אמר עומר. “אבל לא אמרת לי” עניתי בהתקף קל של שנינות. “בזה אתה צודק” הוא ענה באכזבה, והזמין לעצמו עוד קפה.
עומר הוא הבחור הכי מוזר שראיתי. הוא סובל מכל כך הרבה תסביכים שזה מגוחך – התסביך היחיד שאני יכול לומר בביטחון שאין לו הוא תסביך אדיפוס, וכל פעם שאומרים לו שהוא מטורף, הוא נעלב ומתחיל לצטט את אינשטיין ואת אופנהיימר וכל מיני מדענים ופילוסופים עד שפשוט נמאס לאיש שיחו והוא נוטש אותו לטובת אדם מעט יותר הגיוני. ושלא תבינו לא נכון – עומר הוא באמת גאון. הוא פשוט לא מאלה שאתה רואה את זה עליהם ברגע שהם פותחים את הפה. הוא לא כמו כל המדענים האלו שהוא מצטט, עם המשפטים החכמים והשיער הגרוע, אבל הוא חכם לא פחות. העניין הוא שהוא לא מנצל את החוכמה שלו באותה הדרך, הדרך שאנשים מחשיבים לפרודוקטיבית ויעילה, אלא פשוט יושב כל היום ומנסה להביא את עצמו לידי שגעון מוחלט. זה הפרויקט החדש שלו – להשתגע. הוא אומר שזה יהיה מרתק לדעת איך זה לחשוב בלי חוקיות לוגית, ואנחנו עונים לו שאם המשימה שלו היא להשתגע, הוא הצליח בה כבר מזמן.
כל זה היה עד היום הגורלי ההוא. היום שבו ראינו אדם נרצח ברחוב.
באותו יום אני ועומר הלכנו לנו לתומנו ברחוב, בשעת יום. דיברנו על כל מיני רעיונות מטורפים שהיו לו, בכל מיני נושאים – דת (עמדתו של עומר: שקר גס), מדינה (עמדתו של עומר: דפוקה מן היסוד, וחבל שלא כולנו בברלין עדיין) וחינוך (עמדתו של עומר: להסיר את התנ”ך מתוכנית הלימודים, ומיד. שיתנו לתלמידים עוד כמה שעות היסטוריה אמיתית במקום, אם בא להם), כששמענו צליל נפץ באוויר והעוברים ושבים התחילו להתפזר לכל הכיוונים מנקודה מסוימת בעודם צורחים בבעתה. אני התחלתי לרוץ עם הזרם, אבל נעצרתי כשראיתי שעומר עומד במקום. עם התפזרות ההמון, ראיתי סוף סוף את הסצנה ששינתה את חיי.
הגופה הייתה מוטלת בזווית מוזרה על הקרקע, חור קליע שותת דם במצח שלה. לא היה ספק שהאדם הזה מת, אפילו אם לא הייתי רואה את הבור הפעור במצחו – החוורון המחריד שלו ומבטו חסר החיים העידו על כך אפילו יותר מאשר מוחו המרוסס על המדרכה מאחוריו. עומר קפא, ויכולתי לראות את הידיים שלו רועדות. הוא קרב אל הגופה בהיסוס, ועשה בה דבר מה שלא הצלחתי לראות, אבל השמיע צליל מחליא של בשר נקרע. הוא נעמד כמנצח, ובידיו המגואלות בדם – לב.
נפלתי על ברכי והקאתי על המדרכה. הוא כרע לצידי, ניצוץ משונה בעיניו. “אל תהיה כזה” הוא נזף בי. “הבחור הזה הוא ההזדמנות הגדולה שלי, אל תקלקל לי את זה”. לא היה לי כוח להרים את הרגליים ולברוח. הלב היה ביד עליה הוא נשען, נמעך כנגד האספלט ומכסה את שביל האופניים באדום. הקאתי עוד קילוח צהוב ודק, ומחיתי את פי. “ההזדמנות שלך למה?” שאלתי בקושי. “להשתגע, כמובן” הוא חייך אלי.
קמתי והתחלתי לרוץ.
***
בפעם הבאה שראיתי אותו היה ברור לי לחלוטין שהוא הצליח במשימה שלו. זו הייתה תמונה שלו בעיתון, אחרי שהוא נמלט מזירת פשע. הוא חייך ונופף למצלמה, הפה שלו מכוסה בדם. הגופות שהתגלו, חמש במספר, היו מושחתות באופן מחריד, והן עברו עינויים בכל דרך אפשרית – כוויות התגלו בכל נקודה, חתכים, חבלות, שיניים עקורות, ציפורניים שבורות ואיברים חסרים. היה ברור שעומר החליט להוציא אגרסיות. לא הבנתי איך יכול להיות שבן אדם שפוי לחלוטין, בעל מוח חזק, יהפוך כל כך בקלות לרוצח המונים מטורף כזה.
ואז הבנתי.
זה היה צוקרברג והחברים שלו. הם השתלטו לו על המוח, וגרמו לו להפוך לחיה חסרת בינה. הם נכנסו לו אל הראש ושיחקו שם בתופסת, עשו שם בלגן שלם. באוטובוס הם קראו את הרהורים שלו כל הזמן, והם נבהלו כשהוא גילה אותם, אז הם החליטו לשגע אותו. הוא צדק בכל מה שאמר, מההתחלה ועד הסוף.
ואז נזכרתי – באמבטיה! שם הם הסתכלו עליו! שם הם גילו שהוא יודע עליהם! מיהרתי אל חדר האמבטיה שלי, מועד וזוחל. קפצתי, צחקתי, שברתי את המראה וקיללתי, מחפש את המצלמה הנסתרת.

הבראנז’ה של צוקרברג
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (5)

אני כל כך אוהבת את זה! זה מהמם!!

07/06/2015 20:13

כתיבה טובה. רעיון יפה, מקורי ומנוסח טוב, אבל לדעתי הביקורת והאשמות בהחלט מוגזמות מידי ולא לגמרי מוצדקות.
איפשהו בהתחלה חסר לך מילה- “באותו יום…”.

07/06/2015 21:03

    את מבינה שאני לא התכוונתי שפייסבוק באמת משתלטים לך על המוח, נכון?…
    כלומר, הם כן – מעבר לזה שהם ממכרים, פייסבוק יכולה להכיר אותך טוב מאוד אחרי כמה מאות לייקים. פיתחו אלגוריתם שיצפה את התגובות וההעדפות של אנשים בכל מיני עניינים, והתגלה שאחרי שלוש מאות לייקים פייסבוק מכירה אותך יותר טוב מבן זוג או אח.
    אבל זה לא העניין.
    זה פשוט סיפור שמדבר על פרנויה ועל טירוף ועל כמה שקל להגיע אליהם.

    16/06/2015 13:06

אוקי, זה היה מאוד יפה, אבל אני צריכה לזכור לא לקרוא את הסיפורים שלך בלילה, הסוף היה מזעזע בצורה הכי יפה שאני יכולה לחשוב עליה, (אם תנסה למצוא הגיון במשפט הזה תצליח.) וכשחושבים על זה לכל אחד מאיתנו יש סיכוי לקום בבוקר מטורף, סיכוי קטן אבל יש.
בקשר לכתיבה:
יש לך תיאורים וכתיבה מושכים ומעניינים, ממש יכולתי לדמיין את הסיטואציה (לצערי), בהתחלה לא חשבתי שיש באמת סיכוי שאני אקרא משהו באורך כזה ובסוף התפלאתי שכן קראתי, בכל מקרה, זה היה נחמד מאוד, כל הכבוד.

17/06/2015 22:39

חחחחח אוקי. אתה תמיד כותב יפה אז זה כיף אבל בשלב אפיון הדמות של עומר חשבתי שאתה לפחות משוגע כמוהו. בכל מקרה הרצח היה מתואר מושלם. למרות שלא ניכר שאתה מתאמץ, לא מרבה במילים או דימויים בקטע הזה, אתה בוחר את המילים בצורה מושלמת. אחרי 12 ספרים של הרלן קובן אני מרגישה יכולה לומר זאת בביטחה. מלבד זאת, כשהגעתי לקרת הסוף עם צוקרברג הייתי בטוחה שזה סיפור שטוזים שנכתב על חבר מתוך איזו גחמה רגעית אן רצון להוציא משהו. ואז בסוף בסוף עם המקלחת חייכתי ממש ואזכרתי לעצמי לא לפקפק בך שנית. אגב, נעלמת חזק מהאתר אני חושבת. מעציב. ועוד משהו, ‘לחיות כדי לכתוב כתב סיפור בשם פלאק שחשבתי שהוא משגע דעת. דני חשב שזה ‘יפהפה’, סתם הייתי ממליצה לך לבדוק, כי מלבד זה שאני חושבת שהוא מזכיר בצורה בלתי מעורערת משהו בכתיבה אותך ואת דניאל. הא ודבר אחרון אני זוכרת שקראת איזה סיפור מאןד ארןך שלי שהיה בלתי מובן בעליל מבחינת ניסוח. אני לא אגיד שניסוחים מושלמים אצלי כי זה יהיה שקר אבל, היי, השתפרתי הרבה. בכל אופן התחלתי סדרת פנטזיה. היא מתחילה באופן סביר. ניסוחים מובנים לכל היותר. ואני יודעת ש סיפורים בהמשכים זה כנראה לא הקטע שלך ( באתר מעולם לא יצא לי לעקוב איר סיפור בפרקים). בכל אופן לחיות בשביל לכתוב עוקב אחרי זה וזה נתן לי מספיק ביטחון להציע גם לך אם יהיה איזה יום אפרורי ומשעמם שיתחשק לך. כעיקרון זה פנטזיה אבל לא כזו שמורחת. יותר נובלה. זהו זה, רוט סוף שלדון.

03/09/2015 20:28
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך