הזמן עשה את שלו

שאלתי פעם שען ידוע: "האם הזמן עושה את שלו? "הוא משתדל ומתאמץ מאוד לעשות את שלו", אמר השען. "אתה לא מבין איזו אחריות יש לזמן לדאוג שכל השעונים שבעולם יראו את השעה המדויקת".
"הזמן הוא המנהל והמפקח של כל השעונים בעולם והוא אומר לכל שעון מתי להזיז את המחוגים שלו. התפקיד המקורי של הזמן היה פשוט להתקדם בקצב קבוע עוד שניה ועוד שניה. אבל, במשך השנים כשהבין הזמן כמה כל העולם תלוי בשעונים שאמורים למדוד אותו, החליט הזמן שהוא יסנכרן את כל השעונים בעולם. אתה יודע כמה עבודה זו וכמה כפויי טובה בני האדם? כשאין להם סבלנות לחכות הם אומרים שהזמן לא זז. כשהם בחוויה טובה הם אומרים שהזמן בורח להם בין האצבעות.

הזמנתי את הזמן לראיון אישי לכבוד הסיפור שאני כותב עליו. הוא הגיע בדיוק בזמן, נראה כמו עוף מוזר, כנף אחת ארוכה שמסתובבת מהר, כנף קצרה שמסתובבת לאט ועיניים מנצנצות בקצב קבוע של פעם בשנייה.
"שב בבקשה", הצעתי לו אבל הוא לא מסוגל לשבת אפילו שנייה באותו המקום. כל הזמן קופץ פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל, ומתאמץ לשמור על קצב אחיד.
"ספר לי על ילדותך", ביקשתי ממנו. "ילדותי, נאנח הזמן, לא הייתה לי אפילו שנייה לשחק להשתולל ולאחר כמו שעושים כל הילדים. הלב שלי הוא קפיץ מפותל. ביום שנולדתי, מישהו מתח את הקפיץ ומאז הוא משתחרר בקצב קבוע. אתה יודע איזה רעד עובר בגופי כל שנייה? עד שאני מספיק להרגע, עוברת עוד שנייה והקפיץ משחרר עוד פעימה".
ואיך זה משפיע על העולם? שאלתי. מסתבר שהרעידות שלו מועברות לכל השעונים שבעולם והם מתקדמים, שנייה אחר שנייה, אבל כל שעון שקצת מאחר או מקדים, יוצר כאב חד בגופו.
"מה אתה אוהב"? שאלתי. "אני אוהב מצעדים צבאיים, בהם חיילים הולכים בקצב אחיד, אני אוהב אנשים שקמים מייד עם צלצול השעון ושונא את אלו שמתמתחים, נאנחים וחוזרים לישון, ממש חסרי אחריות".
איזה כלי מוסיקלי אתה הכי אוהב"?, שאלתי. "תופים. המתופפים בכל העולם מחוברים לנשמתי ומבטאים את תחושותי. הכי אני שונא מוזיקת ג'אז שבה כל נגן מאלתר ומשתולל ולא שומר על הקצב, אני ממש מזדהה עם המאמץ של המתופף לשמור על הקצב ולא להתבלבל".

"לסיום, איזה מסר יש לך לעולם"? הזמן עצם את עיניו וענה בלחישה. "תסתנכרנו, תקשיבו אחד לשני, תהיו מתואמים ותחיו בהרמוניה. אם למישהו קשה לעמוד בקצב, תנו לו יד, תעזרו לו. העולם יהיה מקום טוב יותר אם תפסיקו את התחרות המטורפת שאינה מתחשבת בחלשים, בחולים ובזקנים. היום כשאני כבר בן מיליוני שנים, התחלתי סוף סוף להבין את אלו שרוצים לפרוש מהמרוץ, לעצור קצת, להסתכל על הנוף, ליהנות מהפריחה ומחיוך של ילד. ואם תאחרו קצת, אשתדל להתאים את עצמי אליכם ואשתדל לא לכעוס. הסתכלתי על הזמן ושמתי לב שהתשובה ארכה יותר משנייה ורק בסיומה, הופיע ההבהוב בעיניים. חייכתי ואמרתי לעצמי: "הזמן עשה את שלו"