הליצנית שלי

גיא שמש 13/08/2021 105 צפיות אין תגובות

אני מסתובבת ומתכוונת ללכת לאורך הכביש. מכונית כתומה מחליקה לצידי. אני מסתכלת ורואה על ההגה בחורה מחופשת לליצן. כל פניה מרוחות לבן, על שפתיה מצויר חיוך גדול ואדום, שיערה צבוע בצבע כחול והיא לובשת מעין אוברול של ליצנים. כדורי צמר תפורים שם במקום כפתורים. האיפור כל-כך כבד שקשה לקלוט את תווי פנייה. היא עוצרת לידי כדי לשאול אותי על רחוב, שם אולי היא צריכה לבדר במסיבת יום-הולדת.

“שלום,” היא אומרת לי. “רוצה להיכנס?” לרגע אני לא מבינה מה היא רוצה. עיניה אש שחורה: “גם אני אוהבת בנות.” “אבל איך…” “הכוסית שעברה פה. גם אני הייתי עושה לה טובה.” אני עומדת רגע, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. “בואי, תיכנסי,” היא אומרת בקול רך. “יהיה לנו טוב.” אני מהססת רגע ואז לא מאמינה כשהרגליים שלי מקיפות את המכונית ואני יושבת לצידה. היא מחייכת אליי. “את יפה.” ואז היא משחקת בכפתורי ההילוכים האוטומטיים ויוצאת אל הכביש.

לאחר כעשר דקות נסיעה בהם היא נוהגת בדממה, היא מחנה את המכונית במגרש חנייה שומם, שם כמה מכוניות, אחת מבוקעת, ותמרור עקום שמודיע שכאן אפשר לחנות. אין איש בסביבה, את מגרש החנייה מקיפים בנייני מגורים שמראים לנו חלונות אחוריים וקטנים מכדי שמישהו יעמוד ויביט בהם. היא מכבה את המנוע ומסתכלת עליי. “את באמת יפהפיה.” היא אומרת ומושיטה יד אחת להסיט את שיערי מפניי, כמו בחלומות. העיניים שלה, עיניי אש שחורה, מסתכלות עמוק אל תוך עיניי. “אני מתה לנשק אותך, אבל אני מרוחה בצבע.” “חזרת ממסיבת יום-הולדת?” אני שואלת. “כן…” היא אומרת סהרורית פתאום ומלטפת את צווארי. “יומולדת.” “איך קוראים לך?” היא מניחה אצבע רכה על שפתיי. “בלי שמות.” ואז נוגעת וחופנת חזה אחד שלי דרך בד החולצה והחזייה. “תני לי לראות את הציצים הנהדרים שלך.” אני מפשילה את חולצת הטי-שירט ומשחררת את החזייה. שדיי חשופים ועירומים לעיניה. היא נוגעת בחזה באצבעותיה. אני נמסה. היא מחככת את כריות האצבעות בפטמות שלי, מבליעה אנחה ושולחת לשון רטובה שמלקקת פיטמה ושד. אני הולכת והופכת לצמר-גפן. היא נחלצת במהירות מהאוברול הצבעוני שלה, גוף משגע שחום. מורידה חזייה ותחתונים והיא עירומה. ידי מלטפת את ירכה, עולה במעלה גופה, מלטפת את שדייה. היא אוחזת בידי הימנית ותוקעת אותה בין רגליה. אני עושה לה ביד והיא נאנחת. היא אומרת לי להתפשט לגמרי, בקול חנוק. אני מורידה את הנעליים, הגרביים, המכנסיים והתחתונים, והיא פוסקת את רגליי מול פנייה ומלקקת לי כל-כך טוב, ממלא אותי בצבע. גלי הנאה מתפשטים לי מבין הרגליים ועוטפים אותי, החרמנות מכאיבה לי, לשונה עושה בתוכי דברים, אני בוכה מבפנים, אני צורחת לעוד… ומתפרקת כמו קרח.

אנחנו מתלבשות מחוץ למכונית וראש של ילד מסתכל עלינו מגבוה. “עכשיו את יכולה ללכת.” היא אומרת. “מה… אפשר להיפגש.” “לא נראה לי.” היא מציתה סיגריה, קולטת את הראש בחלון ומפנה אליו אצבע משולשת. “המרד הוא כתום,” היא נכנסת למכונית הכתומה. “התשוקה כחולה,” היא מסיטה את שערה הכחול, “והחרמנות…” היא אומרת, ומביטה בי בעיני האש השחורה, “זהב שחור.” היא מתניעה את המכונית. “מישהי עוד תאהב אותך בגוף ובנפש עד שתתחנני לרחמים מהאהבה. ואז, בטיפשות שתלווה אותך בייסורים כל חייך, את עלולה להגיד לה שלום ולא לראות אותה יותר לעולם, להיתקע בחליפת ליצן שהזיכרונות צוחקים עליו, צוחקים על מתנה שניתנה והוחזרה לשולח.” היא ניגבה את הדמעות.

“אימא! ראיתי בחורות יפות!” צועק ראש הילד בחלון בעוד המכונית מתרחקת. אני חולצת את נעליי והולכת יחפה לים. איפה האהבה נמצאת, שם אהיה.

הליצנית שלי
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך