הלכתי היום לקניון

Aries 10/10/2019 485 צפיות תגובה אחת

הלכתי היום לקניון.
ראיתי את כל הדמויות המוכרות במקום ישראלי הומה אדם: ראיתי הורים טרודי עייפות עם ילדיהם במנשאים, עגלות, על הידיים, או כאלה שויתרו ונותנים להם להתרוצץ. ראיתי אנשים בגיל העמידה יושבים משועממים בבית קפה, ומשוחחים אחד עם השני על הא ועל דא. ראיתי מוכרים צעירים מיואשים מהעבודות המזדמנות בעמדות המכירה, מסעדות המזון המהיר והחנויות השונות. ראיתי שלושה גברים בני ארבעים עומדים מחוץ לאמריקן איגל ומחשבים מחירים למוצרים כאילו הם מינימום ברוקרים בוול סטריט.
חשבתי על זה שלהסתובב עם ההורים בקניון אחרי גיל מסוים זה פתטי. חשבתי על כמות הסבלנות שצריכה להיות להורים מתחילים, ותהיתי מאין הם מגייסים אותה. חשבתי שהמוכר בסלקום יכול אולי לפחות להעמיד פנים שלא ביאסתי לו את הישיבה חסרת המעש שהוא היה כל כך עסוק בה לפני שהתעניינתי בחבילת גלישה לטלפון. חשבתי על זה שהוא שמן, ועל זה שאני שמח שאני כבר לא. חשבתי על זה שהיה עדיף והייתי מחכה עם הנהיגה הביתה עוד כמה שעות, כי אחרי לילה כזה של שתייה אי אפשר להגיד שקמתי פיכח. חשבתי על הכול, ולא חשבתי על כלום.

תהיתי כמה אנשים בחלל הדחוס הזה מרגישים את השטחיות באוויר כמוני, אותה שטחיות שניבטת מעיניהם של עמוס תמם ורותם סלע בשתיים מיני מיליוני פרסומות שצדות את הריכוז שלנו ומשחקות אתו מסירות בקצב מסחרר. תהיתי כמה אנשים מרגישים תקווה בחייהם, והאם זה נובע מידיעה של דבר מה או שמא חוסר ידיעה, בורות. תהיתי כמה אנשים בעולם מתנהלים על פי ערכים ואמונות, לעומת אלו שחייהם פשוט מסתובבים עם תנועת כדור הארץ. תהיתי כמה אנשים מרגישים שאיבדנו את היכולת לתקשר אחד עם השני בפתיחות, עם רגשות גלויים, והאם אלו שאינם מרגישים זאת מאמינים אחרת, או שזה פחות עניין של אמונה ויותר של אדישות. תהיתי כמה אנשים בעולם הם כמוני.
כשאני אומר כמוני אני לא מתכוון שהם מטר שבעים ושתיים עם נעליים, אלא כמוני במובן שעוברות במוחם מיליארד מחשבות בדקה, וגם בלילה אין להם מנוחה כי אין לזה מתג השהייה, אבל כמה שהם מייחלים לאחד כזה. מתג כזה שיאפשר להם לנשום, לעצור את שטף החיים המלוכלך, האגואיסטי והמזויף הזה שלא נותן להם להרים את הראש ולמלא את הריאות במעט אמת, חמלה, נתינה, אהבה. כמה אנשים כמוני ישנם, כאלה ששוכן בהם הפחד הגדול הזה – לא להירדף, לא להיות מותקפים, לא לגווע מרעב, לא לאבד מישהו יקר, לא למות – הפחד שבבוא היום בו ירצו לתת ולקבל אהבה, הם לא יצליחו.
החיים בחברה המודרנית שלנו מקהים את המודעות כאילו היא בית לתינוק חדש, כזה בלי מערכת חיסונית, כמו ג’ייק ג’ילנהול ב’נער הבועה’. אנשים לא עוצרים להריח את הפרחים, הם מצטלמים איתם לסטורי וזורקים אותם על הרצפה למות כשסיימו. הרבה יותר קל לבנות חיים בלחיצת כפתור מאשר בעמידה בתור, או לשנן חומר לימודי כדי לזכור, או להיות פועל ‘שחור’, שכיום בעיני רבים זה כל עבודה עם תוכן מעט פיזי, והם לא מתייחסים באזכור זה לעובד במטבח ששוטף להם את הכלים. יחד עם כל הנאמר עד כה, אינטרסים הם הגיוניים.

אינני מתחסד, גם לי יש שאיפות אישיות כמו לכל אחד אחר, אבל אם אותן שאיפות היו עובדות במקום עבודה אז יש במשרתן אינפלציה ,ודרושים בדחיפות ערכים, יש לפרסם זאת בכל הנפשות בעולם, כמו גם את החיפוש אחר האמפתיה, שזקוק קשות למתנדבים, מפני שנדמה כי היא אוזלת. עוד מודעות שניתן לתלות הן: דרוש אומץ למגוון תפקידים – הפגנת רגשות, רדיפת חלומות, עמידה על עקרונות, ועוד. המשרה אינה חלקית והינה בגדר התחייבות לטווח ארוך של חיים שלמים. מתעניינים יכולים לפנות למרכזי הקניות, לרשתות החברתיות, למרכזי הערים, ולכל מקום בו ממלאי מקומו של האומץ הם ויתור ואפתיה. ישנה משרה פנויה לאינטימיות אמתית, לא תתקבל אינטימיות מפוברקת שמלווה במסכי סמארטפונים, אוזניות של נגני מוזיקה או כל הסחת דעת דומה. אם ישנה אינטימיות שברצונה להופיע היא תוכל למצוא תעסוקה במפגשים חברתיים, בפגישות רומנטיות, בחדרי שירותים ואפילו בחדרי מיטות. אפשר ואפילו מגרה המחשבה להסתובב עם מגאפון ברחובות תל אביב ולזעוק: “האם ישנה תקווה בקהל? האם רצון טוב נמצא? אושר? האם מישהו ראה אושר?”

הלכתי היום לקניון, קניתי מספר תמונות לדירה, ופיפא לפלייסטיישן, ניסיתי גם למצוא סיפוק, אבל הוא לא היה במלאי.

הלכתי היום לקניון
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

לגמרי מסכימה.. הייתי רוצה לחזור לשנות ה 80\90 ולחוות את הדברים אחרת. כשהיינו חייבים לגשת למי שמוצא חן בעינינו ולא לנהל שיחה עם עיניים נעוצות במסך.

10/10/2019 22:15
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך