המאמץ

החמימות מילאה שוב את האוויר. קרניים מהשמש חודרות את הוילון הורוד, וילון ששימש כבר שנים בעבודתו. חצי נופל חצי תלוי, בין הקיר לריצפה נוגע מעט במיטה. נועה עטפה את פניה בשמיכה דקה. השמש הלוהטת רק הזכירה את העונה. אין שום איש בביתה של נועה, כבר כמה שעות ארוכות שהיא לבדה. זה לא הקיץ שהיא התרגלה אליו. קול מהסלון הרס את המנוחה. במהרה אך מבלי חשק נועה נעמדת. את נעלי הבית לא נועלת ולסדר את השיער לא חושקת. אחרי נטילה בחיפזון של שני ידיה מקווה שהקול מהסלון עוד מצלצל היא ממלמלת את ברכות השחר. לסלון נועה מגיעה בדיוק כשהצילצול נכבה. שוב היא לא הספיקה לענות לחברתה או בכלל זו השכנה?
כבר לא היה משנה לנועה כלום. הכיור מלא בכלים והחלב נגמר. היא נאנחה במבט עצוב וחזרה למיטה. המקום היחיד שמחמם. קרני השמש מלטפות ומזכירות שהלילה חלף והוילון רק מזכיר את הילדות המתוקה. "למה אי אפשר להישאר ככה? איך זה שאנשים משתנים עם הזמן?" נועה חשבה נכנסת לגלריה בפלאפון. חיוכים תמימים חלפו במסך, דמויות שהיו וחלפו. עם הזמן הכל משתנה, השאלה היא לאן?
את הצהריים נועה מבלה במטבח, רושמת להורים את האוכל שרוצה יודעת שלא משנה אם המקרר ריק או לא היא תצטרך לשרוד. זה מה שהיא עושה כל יום.
כשנועה הייתה מוקפת בחברה היא חשבה שזה רגיל, לא עשתה מאמץ לשוחח לא התקשרה או הלכה לחברים ללא הזמנה שלהם. היא חשבה שמגיע לה שזה רגיל. "איך גורמים לעצמך לעשות משהו?" השאלה הזו ממשיכה להדהד בין קירות הבית. נועה הייתה מוכנה להמשיך בסדר היום שלה פשוט לרוץ קצת בבית ולחזור למיטה. לעולם שבחוץ לא מרגישה מוכנה. הרוח הקרירה המבשרת את הערב הקרב רק הוסיף את התקווה שאת היום תעבור בשלום. קולות מחוץ לדלת הפחידו את נועה, מישהו מתקרב. זה לא רגיל. נועה קפאה מדמיינת איזו שכנה. לא הגיוני שזו חברה תומכת, מי ירצה סתם להגיע אליה מבלי שנועה תבקש. נועה לא מתאמצת במיוחד לא מבקשת, הכל מגיע. החלב מופיע מידי פעם במקרר, השמפו מתמלא והכיור מתרוקן.
אבא פתח את הדלת קופץ מהדמות שמולו. נועה מלוכלכת מפוחדת ועומדת כמו קרח מולו. "נלחצתי, לא חשבתי שתחזור מוקדם…" נועה אמרה דמעות זולגות מעיניה. אבא שלה רואה אותה ככה. איזה בושות. עיניו של אבא התמלאו באהבה. את נועה חיבק למרות הלכלוך והצטרף לבכי. שוחחו בנחת עד מאוחר בלילה.
למחרת כבר לא היה סדר יום. כבר לא היה בית שקט. הוילון הורוד הוסר וחודש, העבר השתנה. המאמץ של נועה התחיל לצאת, החיבוק של אבא והבושה שהרגישה עורר אותה לקום. הבוס של אבא החליט לפטר אותו אחרי שחזר מוקדם לביתו במקום לשבת במשרד לגמור את השעות. אבא סיים את כל המטלות ואת זמנו לא התכוון לבזבז בעבודה בגלל שעות שצריכות מילוי.
המאמץ של אבא הועבר למטרות טובות, הוא כבר לא יוצא לפני הזריחה בכדי לשבת ולפתור בעיות במשרד.
הכל השתנה, הכל משתנה עם הזמן. השאלה היא לאיזה כיוון, ולאן מכניסים את המאמץ?