שנייה לפני שאתם קוראים תרשמו בגוגל "מונה ליזה" תתבוננו בתמונה דקה, ותחזרו לקרוא. תגובות וביקורות יתקבלו בברכה, מקווה שתאהבו.

המונה ליזה-מכתב אישי

31/07/2020 251 צפיות אין תגובות
שנייה לפני שאתם קוראים תרשמו בגוגל "מונה ליזה" תתבוננו בתמונה דקה, ותחזרו לקרוא. תגובות וביקורות יתקבלו בברכה, מקווה שתאהבו.

שוב הם חולפים מולי, שוב הם לא שמים לב אליי, שוב אני שם. כל יום פה על הקיר דומה למשנהו. אם רק יכולתי לדבר, רק יכולתי להביע, רק יכולתי לחייך. אבל אני, אני לא יכולה. אני פשוט תלויה שמה, על הקיר הקר.
פעם כשהייתי חדשה מהניילונים היו מציגים אותי, היו מתבוננים בי, היו מעלים השערות כלפיי, אבל עכשיו, עכשיו אני חפץ. אני מלאת תוכן, למרות שאני העתק. אני משורטטת בקפידה, למרות שלהם זה כבר לא משנה.
מזל שהוא צייר לי עיניים. את כמות הידע שראיתי מוח אנושי לא יכול לספוג, אבל אני כל יום מתבוננת וסופגת. אני רואה איך הילדים הופכים לבוגרים, ואיך הבוגרים מזדקנים. אבל אני לא משתנה, אני פשוט תלויה שמה כל יום בשנה.
פעם אחת הילד הקטן נשאר ער עד מאוחר בלילה, והיה בטוח שהעיניים הכחולות אפורות שלי עוקבות אחריו. הוא צרח והעיר את הבוגרים אבל אלו לא התייחסו. הוא צדק כמובן התבוננתי בו, בשערו החום, בפניו הילדותיות, בגופו הקטן וברגליו הקטנות. אבל הוא לא התבונן חזרה, ממש כמו כולם.
אני תקועה בתוך מסגרת זהב, שכל יום מאבדת מעט מהברק והניצוץ. אני מעלה אבק, והוא גורם לי להתעטש, אבל האם למישהו אכפת? לא. אני לבד בעולם ולבד על הקיר. חברותיי הלכו לפח ממזמן ורק אני נשארתי למזכרת, מזכרת שפעם הייתה אמנות.
אמנות היא דרך של האמן לבטא רגש, והוא ביטא בי כיד המלך. אני מרגשת, אני יודעת שכן אבל אני רק תמונה. עולם קר ומנוכר כל אחד מול מסך שחור בעוד שאני צבעונית, והחיוך שלי הכי מתוק בעולם.
פעם הייתה תרבות, אבל תרבות אמיתית. פעם הייתי מוצגת רק בארמונות הכי נחשבים, רק אצל מלכות ומלכים. טוב לפחות ככה מספרים ההעתקים הקודמים. ומה יהיה איתי? לאיפה אני אלך? איפה אני אטייל?
גם לכם יש בבית אחת כמוני? טוב לא ממש כמוני, אני מיוחדת. אבל בטוח אחת אחרת, כמו חברה שלי. היו לה את עגילי הפנינה היפים והנוצצים ביותר שאי פעם תוכלו לדמיין. ושערה הזהוב האיר את הלילה, עכשיו הוא בטח אפור, ככה זה שמזדקנים.
עליי לא אבד הכלח, אני מרגשת, אני יודעת שכן. כמעט אף אחד לא יודע שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם, זה להקשיב ולספר. כן, גם אני פטפטנית, אולי לא בעינכם אבל בעיניי חבריי אני הכי חופרת שיש. מה אתם אומרים? אני חופרת לכם?
הייתי רוצה חברה, או לפחות חימום. הקיר הקר הורג את תשוקתי, ואני מרגישה שאני אובדת בתוך עצמי. הייתי רוצה לאהוב ממש כמוכם, ו…ורוצה ללכת, ולהרגיש ולהקשיב ממש כמוכם. אל תטעו אני לא שונה בהרבה.
גם לי מחשבות, גם לי רצונות, גם לי עיניים, אף ופה מתוק. גם לי מורשת והיסטוריה ואני מקווה לפחות שאשאיר משהו אחריי, אחרי לכתי. לא הייתי רוצה להישאר פה כתמונה, הייתי רוצה להעביר מסר. כמו… כמו הפורטרטים של המלכים והמלכות, או כמו תמונות המנציחות ניצחונות וקרבות ענק .
ומה איתכם? אני פה חופרת ועודרת, אבל לכם יש מחשבות לעתיד? על הסוף?
הייתי רוצה שכשיקברו אותי, אם בכלל, יהיה כתוב על הקבר: “כאן קבורה בגאון,לה ג’וקונדה. אמנות ותרבות”. נראלי שזה ממצה אותי, לא?

המונה ליזה-מכתב אישי
דרוג הסיפור 4 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך