הסיפור של גנדי

oliv 11/10/2017 503 צפיות אין תגובות

שניהם שוכבים מול שמי הלילה השחור על המיטה. החורף מגיע. ביניהם לבין השמים יש תקרה ומעליה גג. נדמה שהקור של הלילה חודר דרך החלון הסגור.
הם שוכבים, ידיהם פרוסות לצדדיהם, יש לו חולצה צבאית ירוקה.
אווירה מוזרה שררה בניהם. לא היה זה קור או חום מוחלט, אלא תחושה מעורבת של פאניקה ורגיעה, ייאוש ותקווה, כמו מעין ריקוד מוזר.

“אתה לא חייב להשתגע שוב.” היא אמרה, נותנת למילים שלה לפצוע את השקט. ואולי דווקא לפצות עליו.
אם השקט היה חלון קרח, הרי שהמילים שלה סדקו אותו. השקט נראה עכשיו כמו שפתיים סדוקות.
השתיקה שלו אמרה לה שכן, הוא כן חייב.

היא רצתה לומר שזה לא משנה, אך נעצרה. כשהוא מנסה להוכיח לה שהוא אוהב אותה, זה לא הוא ההוכחה, זה הוא המוכיח.
הוא מזניח את עצמו כדי לזכות באמונה שלה, אבל בסופו של דבר שניהם חוזרים לאותו פוקר פייס, הפרצוף הריק שמתנוסס על פניו.
היא לא ידעה מה הוא עבר, אבל היא גם לא התכוונה לשאול. הוא ישן עם בגדי צבא, היא חשבה. הוא ישן עם בגדי צבא – היא יודעת. הוא תמיד במלחמה. אך המלחמה לא נגדה. בדרך כלל הוא לא יכול לכעוס עליה, הוא פשוט מחייך. כשהוא מחייך, הם נהנים לריב – מה שהופך את זה לטאבו. וכשזה היה טאבו, זה היה אסור, והוא היה נוגע בה, והיא הייתה תוהה אם הוא אוהב אותה, חושבת אולי כן, ואז הוא היה עולה מעליה והיא הייתה מבינה – זו פשוט משיכה. עולה עליה כמו בבון, והדמעות איר כך ניגרות לה מהעיניים בשקט בסוד אחר כך כשהיא טומנת את הפרצוף שלה בכתף שלו.
היא לא בכתה כי זה כאב לה, ולכן היא לא רצתה שיראה את זה, כדי למנוע בלבול. הסיבה הייתה אחרת – אהבה נכזבת.
היא הייתה מדמיינת את עצמה מלטפת את פני הקרח שלו במבט חם, צופה איך הן לא משתנות כלל.

ההסבר הכי פשוט הוא בדרך כלל הנכון, היא אמרה לו, והוא שמה שאני לא רואה פשוט אין. העיניים שלו שינו גוון, מצבע הדשא לצבע אפור יותר.
הוא ענה שהוא כן אוהב, כן מביע ושאל איך אפשר לשנות את דעתה. לרגע אחד הוא הזכיר לה ילד, אחד שלא יודע לבטא את הרגשות שלו, משהו שמציף חום ואמפתיה בגוף שלה.
ילד עם רובה, חשבה לעצמה.
שקט ואחרי כמה רגעים היה זה הרגע בו היא אמרה שהוא לא חייב להשתגע.
הוא היה עצוב. עצוב כי הוא כן חייב.

הרגעים הנותרים היו הרגעים של לפני הסיערה. ריקוד מוזר של טמפרטורה, לאות ותקווה. כשהוא היה משתגע היה מוכיח את עצמו אליה, את המחוייבות, ההקרבה, השיגעון.
כמה חבל שעל מה שלא רואים לא ניתן לסמוך.

הסיפור של גנדי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך