הפטנט

… הפטנט התחיל כשהיינו לפני פגישה ומשא ומתן עם חברה יפנית, ונהוג לחתום על הסכם הדדי לאי גילוי סודות עסקיים. את ההסכם הכין עורך הדין של החברה אשר מימנה אותנו, וכשהשותף שלי קרא אותו, התרגז:

"מה זה, מוכרים אותנו",

וקבע תכף פגישה עם עורך הדין שלנו. הלכנו אליו והוא דווקא לא נבהל, שינה מילה פה מילה שם, ורצה לגמור את העניין. אבל השותף התעקש על ניסוח מדוקדק של אחד הסעיפים שעסק בפטנטים, ולכן עורך הדין הציע שנלך להתייעץ עם עורך דין מיוחד, מומחה של פטנטים.

הלכנו להתייעצות אצל המומחה, מאתיים וחמישים דולר לשעה. בכוחות משותפים, השותף והמומחה ניסחו את הנוסח המוחץ של הסעיף בעניין הפטנטים, כך שאף אחד, אפילו לא היפנים, לא יוכל לסדר אותנו בעניין הזה. עמדנו לצאת טובי לב מהפגישה, ואז המומחה אמר:

"ההסכם הזה לא יעזור לכם הרבה. אם אתם רוצים הגנה קצת יותר טובה תכתבו פטנט".

"כמה יעלה הפטנט", התעניינו,

"בערך אלף וחמש מאות דולר", אמר המומחה.

המשרד של עורך דין הפטנטים, אינו סתם משרד, אלא, מפעל שלם אשר ממוקם בווילה בשכונת אושיות, ועוד יש לו סניפים בערים אחרות, ירושלים ותל אביב. הווילה שימשה, כנראה, למגורי עורך הדין ולמשרדו, אבל, עם התפתחות העסק הוא עבר לגור במקום אחר. יש בה חדר מרכזי אחד גדול וסביבו מעברים עם המון חדרונים, אשר בכל אחד מהם יושב כותב פטנטים. נראה שגם חדרי האמבטיה עברו הסבה לצורך זה. את הקירות בקושי רואים משום שעל ידם מונחות, בחוסר סדר גמור, ערמות , ערמות של תיקי פטנטים, עד לגובה שני מטר, שנראות כאילו הן עומדות להתמוטט בכל רגע. החדר של עורך הדין נמצא בקומה השנייה, ואליו מגיעים במדרגות ברזל לולייניות, מחוץ לבניין.

מספר ימים אחר כך, לאחר שקבענו פגישה, מצאנו את עצמנו, השותף ואני, בחדרונה של יעל. יעל, בשנות השלושים שלה, נאה, וניכר בה שלפני מספר שנים לא רב הייתה נאה עוד יותר. אנחנו מתיישבים בניחותא ומתחילים לספר על החברה שלנו, כיצד התחלנו, מה אנחנו עושים, עם מי יש לנו קשר, היתרונות שלנו, התכניות שלנו, ועוד, ועוד. יעל מקשיבה באהדה ובלבביות, פה ושם מעירה משהו, והיא מבינה היטב את העניין. מפעם לפעם עוצרים ועוברים לענייני דיומא, וגם, בהזדמנות, כמה בדיחות. ככה חולפות להן בנעימים כשלוש שעות, ואנחנו קובעים פגישה נוספת ונפרדים מיעל.

בפגישה הבאה אנחנו מתחילים לתאר בפרוט את מבנה ההתקן שלנו ואת תהליכי פיתוחו וייצורו. יעל מכירה כל דבר. רק אנחנו מתחילים בהסבר כלשהו וכבר היא יודעת, ולכן אנחנו מפרטים הכול, מסבירים את העקרונות הפיסיקליים, את השיקולים הקובעים את התהליכים הכימיים, ולמה עושים כך ולא אחרת. יעל מקשיבה ומבינה, ואנחנו חושבים איזה מזל טוב יש לנו שהתקשרנו דווקא אתה.

ההסברים הולכים ונמשכים, עד שלאחר שעתיים בערך יעל שואלת בזהירות,

"איפה הפטנט?"

וכאן באה עוד סידרה של הסברים והבהרות. יעל, במלוא העדינות, רומזת לנו שכל שעה של שיחה אתה עולה לנו מאה דולר. השותף מהנהן בראשו , אבל, מבפנים הוא מתחיל להתפוצץ. את זה העורך דין שכח להגיד לו. בכל אופן, הוא מפגין שליטה עצמית, רק יצר הדיבור שלו ירד פלאים, ואני, שעד עכשיו הייתי שותף משני לשיחה, מוצא את עצמי הדובר הראשי. אני מהמהם משהו כדי להרוויח זמן, וחושב בקדחתנות איזה מיבנה הגיוני אפשר לבנות כאן, ומה אפשר להגיד. בסוף אני פונה אל יעל:

"תראי, הפעולה של ההתקן שלנו מבוססת בעצם על עיקרון חדש שאינו ידוע בעולם המדעי. בהתקן יש תנועה מפה לשם שהיא ידועה, אבל, יש תנועה נוספת, משם לפה, שאינה ידועה, וההשפעה שלה לא נלקחה בחשבון. זה בהחלט חידוש של ממש".

יעל מהנהנת בראשה, אבל, כעת יש לה פגישה עם ממציאים אחרים, לכן אנחנו קובעים מועד נוסף ונפרדים לשלום.

לפגישה הבאה הלכתי לבד מפני שהשותף איבד עניין. אנחנו שוב יושבים בקיטון של יעל ומשוחחים בנעימות. ניסיתי להציע שאולי אסכם את הנושא בכתב ויהיה לנו יותר קל להתמודד אתו כיוון שהוא מורכב. אבל יעל התנגדה והסבירה שאני רואה את הנושא בתור ממציא והיא בתור רושמת הפטנט, וזה לא אותו דבר. יותר טוב שאני אסביר בעל פה והיא תרשום. כך אני מדבר על העיקרון הזה והפרט ההוא, ויעל שומעת ורושמת בשקט.

מבעד לחלון, שהתריס שלו מוגף למחצה, רואים חצר קטנה שצומח בה שיח של עץ רימון והעלים שלו ירוקים ומבריקים באור. החדר עצמו מעט אפל, ורק קרני השמש, שחודרות בין חריצי התריס, מאירות אותו. קצת בהיסח דעת אני ממשיך בהסברים, ואנחנו מתקדמים בתיאור ההמצאה והייחוד שבה, עד שיעל גומרת עם הרשימות ואומרת לי,

"עכשיו תורי, תבוא בעוד שבוע ועד אז אני אכין טיוטה."

אחרי שבוע עברתי על הטיוטה ואמרתי לה שבאופן כללי זה בסדר אבל עכשיו תורי, ובעוד כמה ימים אחזיר נוסח מתוקן. חזרתי לחדר שלי, לקחתי גיליון נייר גדול, והתחלתי לרשום את הטענות לחידושים אחת לאחת, כאשר בכל טענה אני מחליט מה קודם למה, מה כלול במה, מה נובע ממה, מה נחוץ ומה מיותר. כך, אחרי שש שעות, קבלתי עץ של טענות לתפארת שאותו חיברתי לטיוטה של יעל.

"מן הידוע לכל המומחים, הבקיאים בתחום זה של המדע…", "השיטה הזאת, באופן הכללי ביותר…, ובמיוחד השימוש ב…, שהוא מימוש של ההמצאה…", "וגם השימוש ב…, שגם הוא מימוש מועדף של ההמצאה… ", "שיטה תהליך והתקן…", "המימוש האמור של ההמצאה, שגם הוא…"

הפגישה הבאה עם יעל קצרה ביותר. אנחנו עוברים על הנוסח שכתבתי, מבהירים נקודות לא ברורות, מדגישים טיעונים שאינם בולטים, ונפרדים. הפגישה שאחריה אינה מתקיימת כלל. יעל שולחת לי בדואר את הנוסח הסופי.

השותף, שדעתו על יעל התקררה מאז פגישתם האחרונה, ביקש מעורך הדין שיעבור על הנוסח הסופי של הפטנט.

"אין בעיות. בסניף שלנו בירושלים יש מומחה לכימיה, הוא יבדוק".

המומחה מירושלים, מאה וחמישים דולר לשעה, קרא את המסמך ואישר אותו ללא כל הערות. זה לא הניח את דעת השותף והוא ביקש מעורך הדין שיעבור עליו בעצמו, באופן אישי. עורך הדין, מאתיים וחמישים דולר לשעה, כזכור, אמר שהוא עמוס מאוד, אבל בכל זאת הבטיח לעבור על המסמך, בעוד שלושה ימים, בשעת הטיסה לארצות הברית. גם לו לא היו הערות והפטנט, שעלה לנו בחשבון סופי ומלא ארבעת אלפים דולר, יצא לדרך. על ההמשך, שהוא פחות מלבב, כתבתי לך כבר במכתב הקודם.

כמה שבועות אחר כך, עברתי ליד הכניסה למכון וראיתי כרזות גדולות תלויות על בניין השער.

"נגד הנסיגה בגולן", "העם עם הגולן", וקבוצה של מפגינות עם שלטים: "נשים למען הגולן". יעל, חבושה בכומתת ברט ירוקה, מנהיגה. אנחנו מחייכים כמכרים ותיקים,

"שלום",

"מה שלומך",

ויעל מבקשת להדביק מדבקה "העם עם הגולן" על אחורי המכונית. אני מתנצל במבוכה ומנסה להסביר שהאוטו שלי חף ממדבקות, אבל, יעל לא מוותרת ופותחת בהליך שכנוע מזורז שנקטע כאשר האור ברמזור מתחלף לירוק. אחר כך הצטערתי שלא הרשיתי לה, אבל, היה מאוחר מדי.

עוד סיפורים: https://www.tale.co.il/author/urila/