הצהרת בלפור

UV kid 13/02/2020 190 צפיות אין תגובות

חלמתי שאני במשרד, והשעה מאוחרת. דרורה נכנסה אלי, פניה נפולות. הפעם לא הייתה לי סבלנות אליה, כעסתי. מאוד כעסתי. אני לא זוכרת על מה, אבל כעסתי. דרורה עמדה מול השולחן שלי, השפילה מבטה ושילבה את אצבעותיה על בטנה, בתחינה מסוימת. היא התחילה להסביר למה שוב לא הביאה לי את הטפסים והדוחות שביקשתי בזמן. היא דיברה מהר ואני לא בטוחה שהבנתי כל מילה, היה ברור שזה חלום. בכל מקרה התירוצים שלה לא נראו לי, חשבתי שהיא סתם מתעצלת. התעצבנתי יותר ממה שאני מתעצבנת במציאות, העפתי את כל הדפים והציוד מהשולחן שלי, וקמתי מהכיסא בכזו עוצמה שהוא עף לאחור. הכעס אחז בי כמו אש, דרורה הבינה זאת מיד, והחלה רצה לעבר הדלת. הזעם עוד גאה בתוכי, אך נותרתי ללא מילים.
“את כישלון!!” צעקתי, רציתי שהיא תשמע. אך מהר מאוד גיליתי שצעקתי זאת לחלל חדרי החשוך והשקט, כנראה שהתעוררתי.
הצעקה גרמה לי להתרומם לישיבה, מתנשפת. ניסיתי לעכל ולהבין את מה שקרה, נשמתי עמוק ונרגעתי. החלום עדיין הטריד אותי, יותר מהעובדה שהתפרצתי ככה על דרורה, הטרידה אותי העובדה שדבריי לא הופנו אליה, אלא אליי. צעקתי על עצמי.
הדלקתי את מנורת הלילה, והרמתי את הטלפון שלי. השעה הייתה 2:45 לפנות בוקר, התאריך – 2 בנובמבר. “יום הולדת שמח” אמרתי לעצמי, “את בת ארבעים” הוספתי. הבטתי בעצמי במראה, אישה בת ארבעים, רווקה יתר על המידה. זה לא שלא הייתה אהבה, כבר אהבתי גברים בחיי, אך אף פעם לא הייתה לי היכולת לקחת את זה קדימה. אפילו במשרד שבו אני עובדת כעת, הספקתי להתאהב פעמיים.
פעם ראשונה, באיתמר, שעובד קומה מעליי. שמתי עליו עין עוד קודם. לכן התרגשתי כאשר שובצנו יחד לעבוד על איזה פרויקט. דיברנו תוך כדי, והוא התעניין בי, באמת הרגשתי שיש בינינו משהו. שאר הבנות במשרד לא חושבות שהוא כזה מושך, אבל לדעתי הוא הכי חתיך במשרד. לתקופה מסוימת היה בינינו חשמל, והרגשתי שהפעם זה קורה, לפחות נצא לכמה דייטים ואני ארגיש לרגע אהבה. החשמל הזה, ניתק בינינו ביום אחד. לא יודעת מה קרה, פשוט ביום אחד הוא הפסיק לפגוש במבטי, וכבר לא התייחס אליי. עוד המשכתי להביט עליו, בכל פעם שעליתי לצלם משהו במכונה, אבל הוא לא חש בנוכחותי. אחרי כמה חודשים, הוא הגיע למשרד עם ארוסתו, והם חילקו הזמנות לחתונה שלהם. היא דוגמנית של אופנועים, גבוהה כזו עם שיער שחור וחלק. כשהם ירדו לקומה שלי לחלק הזמנות, חמקתי בזריזות לשירותים. ההזמנה חיכתה לי על השולחן, ואני דמיינתי את עצמי שם במקומה. אבל זה רק העלה בי גיחוך, אני במקום הדוגמנית היפה הזו. לא הלכתי לחתונה.
ואז אלון נכנס לחיי, אחד כזה שלא הייתי מעזה להתאהב בו בחיים. בניגוד לאיתמר, הוא היה נחשב, לכל הדעות, לגבר הנחשק ביותר במשרד. לכו מאוד התרגשתי כאשר הוא החל לשלוח מבטים.
זה היה סתם בהתחלה, בישיבות הייתי קולטת את מבטו נח עליי, ומיד מסובב את ראשו ברגע שהסטתי את פניי. פחדתי להחזיר מבטים משלי, פחדתי ליפול בשקר הזה, להאמין שהוא באמת מתעניין. גם היום, לאחר שכבר תקופה מסוימת הוא המשיך, ואף זרק כמה מחמאות וחיוכים, אני מפחדת. מפחדת שכאשר הוא יתקרב הוא יבין שאני לא שווה את זה, שאני לא כמו שהוא חשב. מפחדת שפשוט אני אתן לזה לעבור בין הידיים, כמו שאני תמיד עושה. דמיינתי אותו עכשיו, ברגעים אלה הוא בטח ישן בשלווה במיטה שלו, אולי לבד. מבחינתו גיל ארבעים ללא כלה לא מפחיד כמו שהוא מפחיד אותי, הוא גבר נאה, בתוך חודשים יוכל לתקן את המצב.

חוץ מאלון ואיתמר, אשר היו הדבר הכי קרוב לאהבה שהגעתי אליו,עוד הייתי מנסה להכיר גברים, דרך דייטים וכאלה. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים, החלטתי להפסיק לתקופה מסוימת. וכאשר שוב חזרתי וניסיתי, תמיד אחזה בי התרגשות ולחץ לפני הפגישה. המחשבות היו רצות בראש ולא נותנות לי מנוח. בכל פעם האמנתי שזה האחד, שהפעם אסור לו לפספס, והייתי נלחצת. הלחץ היה אוכל אותי, בכל דייט הייתי מתנהגת כמו משוגעת. או שהייתי אדישה באופן מטריד, מהפחד להישפט לרעה. או שהייתי פזיזה ומאוד פטפטנית; לא נתתי לו להשחיל מילה, מהפחד שהוא יגיד או ישאל אותי משהו שיערער אותי. בסוף נשארתי לבד.

המשכתי להביט על עצמי במראה, רווקה בת ארבעים, גרה בדירה שכורה, ללא רכב פרטי או חסכונות. הבטתי בחדרי המבולגן, במיטת הנוער הקטנה, אף פעם לא התעורר הצורך להחליף אותה.
פתחתי טלוויזיה, אין איזו סדרה מעניינת, אז העברתי לחדשות. גם שם שום דבר מעניין, רק איזו תוכנית היסטוריה שמציינת מאה ושתיים שנים להצהרת בלפור. בהיתי במסך ובדמויות שריצדו עליו. ‘את רווקה בת ארבעים’ אמרתי לעצמי, ‘פשוט תביני את זה’.
נשכבתי חזרה במיטה, ונתתי בחוסר ברירה לשינה ליפול עליי.
החלום התחיל אותו דבר, דרורה שוב הסבירה ותרצה, והזעם שוב גאה בתוכי. בדיוק ברגע שהעפתי את הציוד מהשולחן, הכל קפא. הניירות, העטים, ספל הקפה ושאריות ארוחת הצהריים עצרו באוויר, רגע לפני הפגיעה ברצפה. נדהמתי, הרמתי מבטי לדרורה, אך היא חייכה אלי במתיקות פתאומית.
“ברוכה הבאה למכונת הזמן,” אמרה והצביעה על דלת שהופיעה לפתע בקיר. “לאן, בעצם למתי, תרצי לחזור היום?”
הייתי המומה, לא יכולתי להוציא הגה מפי. דרורה ראתה שאני מתקשה, והסבירה: “תוכלי לנוע אחורה בזמן לתקופות קודמות בחייך, ולתת עצות לעצמך הצעירה.”
המילה ‘צעירה’ עוררה בי התקוממות, ורציתי לנוף בדרורה, מה הסטודנטית הזו מייעצת לי. אך גודל ההזדמנות קרא לי. יכולתי לתקן את מה שלא הסתדר עם איתמר, לפעול יותר מהר עם אלון, או לפחות לתקן את אחד הדייטים הכושלים שלי. האפשרויות נראו בלתי מוגבלות, אוכל לתקן הכל. אבל…
ככל שהתעמקתי בכך יותר, ראיתי את חוסר המשמעות שבדבר. ידעתי שלא אוכל לגרום לעצמי להתקרב יותר לאיתמר, שלא לדבר על אלון. ידעתי שלא אוכל לשנות את הלחץ שאחז בי לפני כל דייט. ידעתי שכל התסביך הזה לא התרחש ללא סיבה, אני הייתי הבעיה מההתחלה. אני זו שלא מסוגלת לתקשר, אני זו שקופאת ברגע האמת, שהופכת רגשנית כשאין בכך צורך, זו שהופכת צינית ברגע רגיש. התיקון יתחיל בעצמי, רק אחר כך אראה תוצאות.
“לא אשתמש במכונת הזמן כדי לתקן את עצמי, אני אחזור בזמן לאירוע היסטורי ואחזה בו מקרוב.” אמרתי לדרורה בנחישות, ופתחתי את דלת המכונה. הייתה בזה הרגשה טובה, לשחרר את האחריות לגורלי, ולנסות להסתכל על כל העולם מפרספקטיבה שונה.
דרורה ניסתה לעצור בעדי, אך אני סגרתי את הדלת. היא דפקה על החלון הקטן שבינינו וצעקה משהו. הייתי עסוקה בלבחור את האירוע שאליו אחזור. מיד נזכרתי בתוכנית ההיסטורית ששודרה בחדשות.
הקלדתי על צג המחשב שבמכונה “הצהרת בלפור”, ולחצתי על כפתור “סע”. אז התפניתי לשמוע מה דרורה מנסה לומר לי.
“אי אפשר ככה!” היא צעקה. “המכונה יכולה להחזיר אותך רק לנקודות זמן שבהן את עצמך היית בחיים!” היא המשיכה, ואז קלטה את מבטי המבוהל. המכונה השמיעה כמה רעשים מוזרים, ואז נשמע קול קריינות בכריזה: “דרך צלחה”.
העולם התהפך בבת אחת, יותר משפחדתי להגיע ליעד בלתי אפשרי או למצוא את עצמי אבודה במרחב הזמן, פחדתי שישר כשאגיע ליעד כלשהו, אקיא שם את נשמתי.
לאחר עוד כמה שניות של סחרור בלתי פוסק, נחתי בבת אחת על קרקע מוצקה.
בתחילה לא זיהיתי את המקום, שורת בניינים נמוכים וחצר רחבה עם ספסלים. בקצה החצר ניצב שומר עם בוטקה קטן ובקצה השני קיוסק עם מוכר מנומנם, הכל נראה מוכר כל כך. בבת אחת הבנתי שחזרתי לבית הספר התיכון שלי.
הסתובבתי אחורה, ומולי ניצב חלון שפונה לתוך כיתה. הצצתי פנימה, וראיתי את הלוח ואת המורה. על הלוח כתבה המורה בכתב לא מסודר: “נקודת מפנה בציונות – הצהרת בלפור”.
“הצהרת בלפור שוגרה לברון רוטשילד במהלך מלחמת העולם הראשונה,” החלה המורה להכתיב לתלמידי הכיתה. “בתאריך השניים בנובמבר 1917, שלח לורד בלפור, שר החוץ של בריטניה את ההצהרה ללורד…” הפסקתי להקשיב למורה, וראיתי תלמידה אחת, בקצה של הכיתה קרוב לקיר מזדקפת במקומה למשמע התאריך. הנערה הצעירה הסתכלה סביב האם מישהו נוסף חולק את אותה הפתעה כמוהה, אך משהבינה שלא, חייכה לעצמה וחזרה לכתוב במרץ.
התלמידה הזו היא אני הצעירה, מיד הבנתי, מי עוד יכולה להתרגש מהתאריך של הצהרת בלפור, שהוא במקרה גם יום ההולדת שלנו.
המורה המשיכה להכתיב, ומבטה של אני הנערה המשיך לנדוד בחולמניות על פני הכיתה. אני עצמי גם הסתכלתי סביב, בכיתה עמדה אנרגיה טובה כזו, של נעורים ותמימות. מקדימה ישבו שתי הבנות המשקיעות, אלו כתבו כל מילה שהמורה הכתיבה בשקיקה ובקצב. בצד שמאל של הכיתה, ישבו חבורה של בנים, ניכר היה שהשיעור לא מעניין אותם. נראה שהם מזמן כבר ויתרו על תעודת הבגרות. מאחוריהם ישבו, בשולחן האחרון, הזוג של הכיתה. היא והוא, לאורך כל התיכון הם היו יחד. הם ישבו יחד, ספק מעתיקים לאותה המחברת וספק מתכתבים. נזכרתי איך כל הכיתה הייתה נגעלת מהדביקות והמתיקות שלהם, אך אני ידעתי בלב שכולם מקנאים.
הצלצול נשמע לבסוף, והתלמידים נעו לכיוון החצר. גם אני הנערה צעדה בסתמיות לאורך שדרת העצים. עצרתי אותה באחת הפינות, והצגתי את עצמי.
“הי, אני זו את, רק מהעתיד. באתי כדי…” נתקעתי. למה באתי לפה?
” כדי להזהיר אותי מפני כישלון בבחינות הבגרות? כדי לגרום לי לתפוס את עצמי בידיים? כי בעתיד אני בטח חסרת השכלה ועבודה.”
הופתעתי מפרץ המרמור שיצא מפיה, לא כך זכרתי את התקופה הזו של החיים.
“לא! ממש לא,” ניסיתי להרגיע. “את דווקא תוציאי ציונים יפים, ותתקבלי לאוניברסיטה, ותהיה לך עבודה טובה. תעבדי בחברה מצליחה, ויהיה לך משרד משלך…”
ראיתי שמילות העידוד שלי לא השפיעו עליה, אך ניסיתי בכל זאת להמשיך להרגיע אותה.
“את תראי, העבודה הטובה שלך בתיכון תשתלם, בחריצות והשכל שלך יאפשרו לך להתקדם ולהרוויח.
” עכשיו זה לא הזמן להתלונן, תנצלי את הגיל הזה לעשות חיים. תעשי את הדברים שגורמים לך הנאה, תבלי את האנשים שעושים לך טוב על הלב,” אמרתי לה, ועוד הוספתי כמעט בלחש, “תטעמי קצת מאהבת נעורים.”
“אבל איך? איך אפשר?” היא שוב התפרצה עליי, “איפה הזמן והכוח שאני יכולה להשקיע? בין מבחן למבחן, בגרות לבגרות. בתוך כל העומס של לימודים, משפחה, חברים, שיעורי נהיגה וקצת שינה בסוף היום.”
עמדתי מולה, ולא ידעתי מה לומר.
“אז… אז תנסי קצת. חבל לא לנצל את הזמן הזה, את התקופה הזו.”
היא הביטה בי כלא מאמינה.
“איך… דווקא את מכל האנשים, את אמורה להבין אותי. את אמורה לזכור כמה קשה היה לך-”
“היה קשה, אני לא אומרת שלא,” קטעתי אותה, “אבל בסוף הכל היה פשוט יותר. זו אנרגיה של נעורים, של תקווה, של הנאה, הרגשה שהכל אפשרי. זו תקופה של פשוט אהבה.” הפעם אמרתי בקול.
“אהבה?” היא התפלאה, “איך את מדברת על אהבה? אחרי שכבר התאכזבנו בתיכון? איך את כבר שכחת? אני זו את, את זו אני. אני זו את, את זו אני. אני זו את, את זו אני…” היא חזרה על זה במנטרה, הראייה שלי הטשטשה, הקולות נעשו עמומים יותר, והתרחקתי לאט לאט.
התעוררתי במיטה שלי, השעה הייתה דקה לשבע, חזרתי להווה.
בדקתי את ההודעות הנכנסות בטלפון בזמן שעליתי במעלית למשרד, היה שם מזל טוב אחד, מאמא כמובן. כשנכנסתי למשרד ראיתי את אלון מדבר עם אחת המזכירות ומסביר לה משהו על המחשב. הבטתי בו ממושכות כשחלפתי על פניו, אך למרות זאת עיניו נותרו מרותקות למסך. התיישבתי במשרדי, ומהחלון נשקפו לי דמותם של איתמר ואישתו הטרייה. הם ירדו מהאופנוע שלה, והתנשקו ארוכות, עד שאיתמר פנה להיכנס למשרד.
דרורה נכנסה למשרדי, והחלה להציג בפני את הסיבות לעיכוב הנוסף בהגשת הדוחות. היא התחילה לספר על תקופת המבחנים באוניברסיטה, ועל כך שהיא תיאלץ להיעדר ימים רבים ולכן הדוחות לא יהיו מוכנים בזמן. דעתי הוסחה, ומחשבותיי נדדו חזרה אל החלום, לא הבנתי בדיוק את מה שהנערה ההיא, אני בעצם אמרה. לא זכרתי את אותן אהבות-אכזבות שהיא דיברה עליהן, את הקושי והמצוקה שהייתי בה, לא זכרתי את הייאוש. מצד שני, לא זכרתי שום דבר אחר. לא זכרתי אם אותן הבנות בקדמת הכיתה הוציאו את הציונים הטובים ביותר, לא זכרתי האם חבורת הנערים שנדמה שויתרו על הבגרות נשרו לבסוף, ולא זכרתי האם הזוג של התיכון, שעורר כל כך את קנאתי, התחתן לבסוף. וכמובן שלא זכרתי את הצהרת בלפור. ואז עלתה בי מחשבה חדשה, מה אם יום אחד גם לא אזכור את אלון, ואת איתמר ואת כל הניסיונות הכושלים שלי. מה אם בסוף, יהיה סוף טוב, מה אז? מה אזכור מהתקופה הזו?
דרורה המשיכה לדבר, ולא הראתה שום סימן לכך שהיא מתכוונת לעצור בזמן הקרוב. לקחתי נשימה עמוקה, דרורה עצרה את דיבורה, מבועתת ממה שעלול לצאת מפי. הסתכלתי על כל החפצים על השולחן, חשבתי כמה קשה יהיה אחר כך להרים אותם מהרצפה ולסדר שוב.
“הכל בסדר דרורה,” הרגעתי אותה, “אני מבינה שאת בתקופה קשה, וזה בסדר אם תצטרכי להפסיד קצת עבודה. ואני מאמינה שתעברי את המבחנים כמו גדולה, ואנחנו נשב יחד שתינו לקפה, ונצחק על כל זה. כי בראי הזמן, לקושי רגעי, מצוקה זמנית או ייאוש מזדמן, אין משמעות. מהפסגה שמגיעים אליה בסוף, אולי רואים את כל הדרך שעשית, אבל אף פעם לא זוכרים כמה קשה היא הייתה.”

הצהרת בלפור
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך