מי ייתן והסיפור הזה לעולם לא יתממש! אשמח לשמוע תגובות ומחשבות. ושיבואו עלינו ימים טובים מאלו.

הצצה לעתיד מפחיד

05/10/2020 454 צפיות 2 תגובות
מי ייתן והסיפור הזה לעולם לא יתממש! אשמח לשמוע תגובות ומחשבות. ושיבואו עלינו ימים טובים מאלו.

“אני מאחל לכם כשתעברו מפה, תעברו לסקוטלנד.” איחל אבא בעודו נאנח.
“לא נראלי שאני אעבור למקום אחר.” הגבתי.
אבא שתק. ואני בראשי חושב על הארץ הזו, על אבות אבותינו החלוצים. על החלום הציוני שחלמנו כל כך הרבה שנים, ועל כך שזוהי ארצנו. אך ראשי לא יכל להתעלם מהשנאה ומהפילוג. הוא לא יכל להתעלם מכך שכל ילד שלישי רעב, ושכל קשיש שלישי מת מבדידות. המשק, בצניחה חופשית. וליבי נחצה לשניים.
אילו רק ידע כמה הוא צדק אז, לפני ארבעים ושלוש שנה…

“מה, מה עושים עכשיו?” שאלתי אותה.
“עכשיו אורזים, ובלב כואב עוזבים.” ענתה.
במזוודה אחת ארזתי זכרונות: כוס הקידוש עשויה הכסף שסבא סחב מהמלחמה, את האלבומים שאמא השקיעה בהם שעות ארוכות, את בובות החתול שקנתה לנו סבתא, את הרכבת הקטנה שאמא ואני הכנו כשהייתי קטן ואת התפילין והטלית שקנה לי סבא לכבוד הבר-מצווה. ובמזוודה אחרת ארזתי בגדיי, תמונות מכל המקומות היפים שהיינו בהם ואת הסרוויס של פסח.
עמדנו על מפתן הדלת כשהמזוודות בידינו והתיקים על גבינו מוכנים לעזוב את הארץ. נשיקה אחרונה למזוזה ויצאנו ברגל ימין אל עבר שדה התעופה.
אני כואב על הארץ הזו. מי היה מעלה על דעתו שזה יקרה. שהחלום הציוני יתנפץ לרסיסים. ועמנו כאילו חוזר אחורה במנהרת הזמן, לעוד שנים של גלות.
עלינו לטיסה A521 לאנדיבורו,סוקטלנד. מתיישבים בכיסאות והדמעות עומדות בעיניים. היא שמה ראשה על כתפי, מתפרקת. וכך גם אני.
“נוסעים יקרים, זוהי טיסה A521 לאנדיבורו,סוקטלנד. משך הטיסה כ-9 שעות. אני מאחל לכם בשמי ובשם צוות הדיילים, טיסה נעימה.”
“אבא, צדקת.” לחשתי.

סימנתי בידי לדיילת שהסתובבה בין הנוסעים.
“שלום אדוני.”
“שלום. יש לך עיתון מארץ?”
“בוודאי אדוני.” ענתה ומסרה לידי את העיתון.
“תודה לך.” אמרתי ובידה הנחתי תשר צנוע.
פתחתי את העיתון ובכותרת הראשית היה רשום: “מדינה מתפרקת”. דמעה זלגה מעיני ונחתה על ירכי. מחיתי את דמעותיי והתחלתי לקרוא בו. העיתון סיקר את המאורעות האחרונים בשאריות הארץ. הוא סיקר את תוצאות המלחמה הארורה עם הרשות והתומכת בה-איראן. את העלייה בטיסות החוץ ושמספר האזרחים בשטחי הארץ ירד למתחת שני מיליון. הוא הציג את הקריקטורה הנוראית של אותו סבא שנשאר אי שמה מאחור בעוד שילדיו ונכדיו עם חיוך מרוח נוטשים אותו. בסוף העיתון היו את מילות השיר “אין לי ארץ אחרת” ואת התמונות המפורסמות מהסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וסוריה.
לפני ארבעים וארבע שנים הייתי לנער המתרוצץ במעלה הגבעה ואילו היום, היום אני יורד.

ירדנו מהמטוס ונסענו אל הבית ששכרנו עוד מהארץ. הנסיעה הייתה שקטה, לא מוזיקה ולא שיח. דממה. וכשאני נוסע ורואה את הנופים הירוקים ואת האוויר הנקי, אני מבין למה אבא איחל את אשר איחל. והנופים של הארץ עלו למחשבותיי. הנופים של החרמון ושל הכרמל. הנוף של המדבר הצהוב ושל הים הכחול. הכנרת הצלולה וירושלים- העיר שחוברה לה יחדיו. אומנם עכשיו כל החיבורים שבעולם לא יעזרו לחברה. הכותל, המסגד והכנסייה אינם עוד. אך הזכרונות שלהם יחיו לנצח. הזכרון שפעם הם היו והיוו לסמל האחדות, לסמל שדתות שונות ואנשים שונים יכולים לחיות יחדיו בשלווה. אבל הסמל הוא רק סמל וחבל שהתעלמנו ממנו במלחמה, כאשר ניצב לנגד עינינו. הגענו אל הבית השכור. והוא ריק. הוא ריק מרהיטים, ריק מזכרונות, ריק מחיים. אני נופל על ברכיי, ודמעה אחרונה של זיכרון זולגת מעיניי ונופלת על הרצפה.

השתקענו כאן בסקוטלנד. שנינו עובדים ומקבלים שכר, וילדינו אשר ברחו לארצות הברית השתקעו גם הם. הבית התמלא ברהיטים והתמלא בחיים אך נשאר ריק מזכרונות. כי את הזכרונות היפים באמת השארנו שמה, בישראל. את ריח התפוז הזה שאין בשום מקום אחר בעולם, השארנו שמה. את יופיה של הארץ על כל נופיה מדבריים, הררים, עמקיים ואת נופי מישור החוף, השארנו שמה. את השירים החלוצים על הקמתה ועל אהבתנו, השארנו שמה. ומה נשאר ממנה? מאותה הארץ? דבר לא נותר ממנה. עשרים ושניים אלף עשרים ושבעה קילומטר מרובע ששייך כיום לאומות המאוחדות. ומעכשיו בכל יום אנו מתפללים ליום הבא בירושלים הבנויה.

“בית שדעותיו חלוקות כנגד עצמו אינו יכול לעמוד.” אברהם לינקולן.

הצצה לעתיד מפחיד
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

קצת קשה לי לכתוב ביקורת על הקטע שלך, כי זה מרגיש שזה מגיע ממקום של כאב, שאיתו אני דווקא מזדהה. אני גם מתחבר לפחד שמופיע כאן. אני חושב שחלק מזה קשור לתחושות האי-הודאות של התקופה הנוכחית. כאדם שגם גדל ונמצא כאן הרבה שנים ומרגיש שהמקום הוא חלק מהזהות שלי, המחשבות האלה קשות לי. אין לי ממש משהו מעודד להגיד. יש בי תקווה, שדברים עוד יסתדרו, אבל היא לא מבוססת על משהו פרט לרצון.
משהו קטן לגבי הסגנון. אני אישית מתחבר לוידוי רגשי. אני חושב שהיה כאן הרבה מקום לזה, שפחות נוצל, ובמקומו נתפר סיפור הירידה באופן קצת גס. אני חושב שהייתה הרבה יותר אותנטיות, אם היית רושם את הפחדים והאכזבות ממקום סוביקטיבי מודע. לא כזה שמנסה דווקא לשנות ולפקוח עיניים, למרות שאני מבין את הרצון לעשות את זה. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה להגיד לך, אבל גם שכבר אמרתי יותר מדי. אני אאחל לך שכולנו נדע ימים טובים יותר. וגם בריאות – ברוח התקופה.

05/10/2020 07:07

וואו, מדהים!

07/10/2020 19:33
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך