הצרחה שלי

מרוגז קלות 15/01/2018 379 צפיות 4 תגובות

אתם שומעים אותי?
טוב, נו, אני אדבר בכל זאת.
אתם יודעים למה אני שונא לכתוב?
כי ספר הוא צורה קפואה של תקשורת.
לא סתם אומרים שהטקסט גדול יותר מהמחבר. כשסופר מעלה את את הרגשות שלו על הכתב, הוא נותן להם חיים משלהם, והופך אותם מהתחושות והמחשבות שלו למשהו אחר – ליצירת אומנות. הספר הופך ממה שפעם היה רגשות חיים ונושמים של אדם שפעם אהב ובכה וכעס וצחק, ליצירה יבשה ומאובקת שמאוחסנת באיזו ספרייה טחובה. ואנשים יכולים ללכת ולקרוא בספר ולהנהן ולומר כמה הוא כתוב טוב או כמה הוא גרוע, לבקר ברוב חשיבות את משקלי השורות והדימויים והמטאפורות, ופשוט לשכוח את האיש שפעם הדבר הזה היה חלק ממנו, חלק מהלב שלו, שהוא כתב שם כדי שמישהו, כל אחד, יראה. ואנשים יכולים ללכת ליד ציור במוזיאון, לחלוף על פניו בלי לחשוב פעמיים, בלי לראות את הפרצוף המבועת שלכוד בו, בלי לראות את האימה והפחד והרצון לברוח, לצאת משם. ברגע שיצרת אומנות, הכל נהפך לניתוח, לחבורת רופאים שרוכנים מעל לסיפור שלך ומבתרים אותו לאט לאט כדי למצוא את המשמעות הנסתרת, כדי לגלות למה בדיוק התכוון המשורר, כשאתה רק רצית לבקש עזרה.
אתם יודעים למה אני שונא לכתוב?
כי ספר לא יכול לצרוח.

הצרחה שלי
דרג את הסיפור

תגובות (4)

כן.
רק אציין שבהוגוורטס הם כן צורחים (ולעיתים, נושכים).

15/01/2018 20:20

הממ. דעתי לא כדעתך… אבל דעתך מעניינת?

15/01/2018 22:39

פעם היה לכיתה שלי דיון נוקב בשיעור ספרות אם זה בסדר לנתח סיפורים ולעשות על זה מבחן.
הרי בסוף, כל אחד לוקח את ההרגשה וההבנה הפנימית שלו ואי אפשר לבחון את זה.
הקטע שלך הזכיר לי את זה.

נ.ב: בסוף לא הגענו לתובנות ועשינו את המבחן :(

17/01/2018 00:12

לא שומעים

09/02/2018 00:36
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך