הקבר

אסף צ'פניק 10/05/2020 203 צפיות אין תגובות

אלי נשם עמוק. היום היה בהיר, הרוח נשבה בשקט, כמעט בעצב. השמש כבר עמדה באמצע השמיים, וצל האילן שצמח מאחוריו הגן עליו מפניה. הוא נשען על מקל ההליכה שלו, ונשף. כעת הוא פקח עיניים והביט בקבר הניצב לפניו. בית הקברות היה ריק מאדם. הוא עמד שם לבד והעביר את עיניו מהקבר עצמו לתמונה שנצבה עליו. שרה הביטה בו מתוך מסגרת הזהב, החיוך הרחב מלא הקמטים שלה לא מש מפניה. המשקפיים הצבעוניים האלה, שהוא תמיד אמר לה שנראים מאוד מטופשים אך היא בכל זאת התעקשה להרכיב אותם, מסגרו את עיניה הירוקות בעלות הניצוץ המיוחד הזה שלה. בשלב הזה העיניים שלו לא רצו לבכות, אפו היה סתום, והכאב הפיזי בגופו גבר על הכאב הרגשי. לפתע הוא היה מודע לעצמו, לצורה שבה הוא נראה, כאילו הוא מביט על עצמו מהצד. הוא היה מודע לעמידה הכפופה והזקנה שלו, שהייתה קיימת הרבה לפני שהיה בן שבעים, לקרחת המרגיזה שמחקה את עלומיו, למקל ההליכה המטופש שנכנס לחייו מעט לפני שהיא יצאה מהם. שיעול טורדני מלא ליחה נפלט לו, והוא הבין איזה סיטואציה עצובה ומעוררת רחמים זאת. מאחת הסיטואציות ששרה הייתה בטח חושבת עליה, רצה לסטודיו שלה ומציירת אותה בצבעי המים המצחינים שלה.

השער מאחוריו חרק, ומישהו נכנס לבית הקברות. הוא הסתובב, והביט באישה הצעירה שנכנסה. היא הייתה גבוהה, בעלת שיער אדום שנאסף מאחור, הרכיבה משקפי שמש, לבשה שמלה שחורה אלגנטית ויקרה למראה, ובידה אחזה תיק עור קטן. הוא הביט בה לעוד כמה רגעים, כדי להיות בטוח שזאת היא. לבסוף הוא זיהה אותה. “איך ידעת?” הוא שאל, כי היא בוודאי לא קראה את ההודעה שלו.

“שני סיפרה לי,” היא אמרה והסירה את משקפי השמש. עיניה היו נפוחות ואדומות מבכי. “היא..?”

אלי החווה בראשו על הקבר השחור שמולו. היא השמיעה יפחה קטנה, ונעמדה לצידו. “אני… אני לא יודעת מה… אבא, אני כל כך-”

“למה באת רק עכשיו, ליאור?”

“אני…” היא עדיין לא הצליחה להרכיב משפט שלם. “מתי ה…”

“ההלוויה התקיימה אתמול.” הוא אמר בשקט ובשלווה. “זה היה שקט. קטן. היא הייתה אוהבת את זה.”

כעת ליאור בכתה. הוא חיכה בשקט שתסיים. “לא ידעתי… אם הייתי יודעת…” היא השתתקה לרגע. “לא הספקתי לבקש ממנה סליחה.”

הוא שתק. לא הספקתי. לא הספקנו. אלה הם המילים ששומעים בלי סוף במצבים כאלה. אף פעם לא מספיקים. תמיד יש עוד משהו להגיד ולעשות. “היא לא כעסה עלייך.” הוא אמר.

“אוי, לא, אני… אני יודעת, כלומר… רציתי להתנצל כבר מזמן. כבר הרבה זמן. אני…”

“עברו הרבה שנים מאז. לא שהיא אי פעם שחכה אותך,” כעת הוא הביט בה שוב, עיניה ירוקות, בעלות ניצוץ. בדיוק כמו שלה. “אבל היא לא שמרה לך טינה. כשהיא דיברה עלייך זה תמיד היה על דברים שהיו לפני שזה קרה. היא אהבה אותך מאוד.”

היא בכתה חזק יותר, וחיבקה אותו לפתע. הוא לא ראה אותה שבע שנים, ולפתע היא מגיעה, מחבקת אותו, כאילו שום דבר לא קרה. מה גם, הוא ציין לעצמו, שבפניו היא לא ביקשה להתנצל. היא עצובה על אמא שלה, זקן מטומטם ואגואיסט שכמוך, הוא חשב. אבל היה לו ברור שאם המצב היה הפוך, אם הוא היה באדמה ואמא שלה הייתה עומדת כאן במקומו, היא בוודאי לא הייתה בוכה ככה, והייתה מנצלת את המצב כדי להתפייס אתה. היא תמיד הרגישה כאילו היא חייבת להתנצל בפני שרה יותר מאשר בפניו.

במובן מסוים זה היה נכון. הריב היה בעיקר מול אמא שלה. הוא לא היה חלק מזה. הוא כמובן עמד כל הזמן לצד שרה, ועל כך היא החליטה לנתק את הקשר גם ממנו. אבל הוא תמיד היה ההורה הדומיננטי פחות בחיים של ביתו. הוא היה זה שעוזר בשיעורי הבית, ההוא שיעזור בעניינים כספיים. אמא שלה הייתה זאת שנתנה לה טיפים לדייטים כשהייתה בת שש עשרה, זאת שכעסה על המורה שהוציאה אותה מהשיעור, זאת שדיברה איתה כשהייתה מצוברחת…

ליאור הרפתה ממנו, משכה באפה, ושבה להביט בקבר. “אני לא מאמינה שהיא… כלומר…”

“שהיא מתה.” הוא אמר בנחת, והפתיע גם אותה וגם את עצמו. הוא אמר ‘מתה’, ולא ‘נפטרה’ כמו שכל הזמן אמר.

“טוב,” אמרה ליאור, “כן…” היא הביטה בו נבוכה. “איך אתה מרגיש?”

הוא נשם עמוק וחייך אליה בעצב. “אני מרגיש משונה. את יודעת, בהתחלה כמובן, זה היה קשה מאוד. אבל… לא בכיתי. זה לא הרגיש כאילו אני צריך. אל תביני אותי לא נכון, הייתי עצוב. מאוד. לעזאזל, בכל ימי חיי לא הרגשתי רע כל כך. אבל את יודעת… זה מצחיק איך ככל שאתה מזדקן,” הוא השתהה לרגע ובהה בעצים מאחורי הקבר, “המוות נהיה דבר שקט יותר ממה שהיה בעבר.”

ליאור שתקה ובהתה בו. הוא מעולם לא דיבר אתה כך, מעולם לא חשף את רגשותיו בפניה לפני כן. וכעת היא הביטה בו מלאה פליאה מכך שאביה חושב על משהו חוץ מלהביא לה חמישים שקלים לבילוי עם חברות. מיד אחרי שחשב את זה כעס על עצמו, וממש יכל לשמוע את קולה של שרה נוזף בו- ‘אתה קשה איתה. תצא לרגע מהכעסים שלך ותחשוב איך היא מרגישה.’ אבל אם יהיה כן עם עצמו לחלוטין, הוא תמיד הניח את צרכיהם של ילדיו לפני צרכיו שלו. שני, אריאל, ענבל- כשהם באו להלוויה הוא לקח על עצמו את התפקיד לנחם אותם ולתמוך בהם. הוא לא לקח הרבה רגעים בשביל עצמו.

“פעם,” אמרה ליאור בקול שקט ורועד, “אחרי שסבתא לאה נפטרה, שאלתי את אמא מה יקרה אם היא תמות.”

אלי זכר את זה. סבתא לאה הייתה הרי אמא שלו. “ומה היא אמרה?”

“היא אמרה- ‘נחיה ונראה’.”

אלי צחק. היה לו ברור שזה מה שהיא תענה לשאלה שכזאת. הוא צחק, צחוק עצוב וחסר שליטה, שליאור הצטרפה אליו בעל כורחה. מקץ זמן שדמה כנצח, שבו הוא ובתו צחקו יחד, הצחוק גווע.

“אני מעולם לא תיארתי לי שזה יהיה ככה.” היא אמרה.

הוא שתק לרגע, הביט בטבעת הנישואין שעל אצבעה ואז שאל, “רונן פה?”
היא הנידה בראשה. “עבודה.” הסבירה. “הוא… מוסר שהוא משתתף בצערך.”
הוא פלט מלמול לא ברור, ושב לשתוק. עלי השלכת ריחפו בניהם, צובעים את הדשא בצהוב וכתום.

“אתה יודע מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” היא שאלה אותו.

הוא הביט בה בגבה מורמת. “למה את מתכוונת?”

“כלומר…” היא הייתה נבוכה. “אתה תמשיך לגור בבית? או שתעבור לגור ליד אחד הילדים? או אולי…”

“בית אבות?” הוא חייך אליה, והיא חייכה גם כן, כי היא הכירה אותו מספיק כדי להבין איזו הצעה מטופשת זו. אלי, החייל לשעבר, תמיד היה אדם ששידר חוסן, שיקול דעת, מוח צלול ויציבות. טוב, לאחרונה לא ממש יציבות, בהתחשב במקל ההליכה המטופש, אבל הוא היה צלול בדעתו על אף גילו המופלג. והוא ראה בעיניה של ליאור שהיא פתאום מבינה את זה. הוא הרגיש מין רעד כזה בכל גופו. השיחה הזאת, הצחוק הזה ביחד, נראו לו כמו רגע מחיים של אבא אחר. אלי הביט בתמונה מעל לקבר של שרה, וליאור הביטה בה גם.

“היא אהבה את התמונה הזאת,” הוא אמר. “ראיתי אותה אצלינו בסלון ונזכרתי שהיא אהבה אותה. אבל אני לא מצליח להיזכר מתי זה צולם.”

“אני זוכרת.” אמרה ליאור, והרימה את התמונה. “זה מהחתונה שלי.”

הוא הביט בתמונה, וראה כמה ששרה נראית בה צעירה ביחס לאיך שהיא נראתה לפני שנפטרה. “אה, כן.”

ליאור הרימה את עיניה מהתמונה אל אביה ובעיניה דמעות. “אבא, אני כל כך מצטערת. על הכל.”

הוא חייך בנועם, ופרש את ידיו. היא ניגשה אליו בעדינות וחיבקה אותו, בוכה חרש. הוא חיבק אותה בחזרה, וחשב על כך שזה נראה כאילו התמונה שליאור מחזיקה ביד קושרת אותם. הוא עצם עיניים. הרוח נשבה שוב בעדינות.

עכשיו, הוא בכה.

הקבר
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך