עמי עיני
הצצה על הורים לילד עם היפראקטיבי עם הפרעות קשב בנקודת החלטה קריטית לגבי אופן הטיפול בו. אשמח לתגובות... עמי עיני

הריטלין של יותמי

עמי עיני 21/05/2017 1526 צפיות 7 תגובות
הצצה על הורים לילד עם היפראקטיבי עם הפרעות קשב בנקודת החלטה קריטית לגבי אופן הטיפול בו. אשמח לתגובות... עמי עיני

“הילד שלי לא ייקח ריטלין וזה סופי”, אמרתי לבעלי ולדר’ קאופמן, הנוירולוג. שי בעלי אמר-
“חוה, תהיי הגיונית. הרי שמעת עכשיו את דר’ קאופמן אומר שזה מאזן לילדים את הכימיה במוח, כמו שאינסולין מאזן את הסוכר בדם לחולי סוכרת, והוא בעצמו מכיר ילדים שזה עושה להם נפלאות. את לא חושבת שמגיע ליותמי שלנו הזדמנות להיות נורמלי? לא שווה לנסות?”.
“אין סיכוי שבעולם! אף אחד לא ילעיט את הבן שלי בתרופות. בטח לא אני. אתה יודע בכלל איזה נזקים יש לשימוש ארוך טווח בתרופה כזאת? הרי אתה מכיר טוב מאוד את הסיפורים על הילדים שהפכו לפסיכוטיים בגלל הריטלין וגם את הסיפורים על הילדים שהתחילו להם כל מיני טיקים בגלל התרופה הארורה הזאת. יותמי לא הולך להיות שפן ניסיונות של אף אחד”.

כשיצאנו מהקליניקה של דר’ קאופמן, התנהגתי קצת בריחוק. כעסתי על שי שהוא בכלל שוקל לתת ליותם ריטלין אחרי שדיברנו על זה כבר עשרות פעמים וסיכמנו שזה לא טוב ליותמי ואנו נמשיך עם אימוני ההקשבה שג’סיקה נותנת לו. הרי הוא היה איתי בשיחה בה היא אמרה לנו שעוד מעט נתחיל לראות תוצאות. כשהגענו לרכב אמר שי –
“שיט! אני לא מוצא את הסלולארי שלי. כנראה השארתי אותו בקליניקה. אני כבר חוזר”.

בזמן שהמתנתי לשי, נזכרתי כמה חיכינו עד שהצלחתי להיכנס להריון וכמה הייתי מאושרת שיותם נולד. הוא האהבה הגדולה שלי. הכי מדהים ויפה. ילד פלא שלי! כששי חזר לרכב הוא אמר לי-
“חוה, אני יודע שכל הסיפור הזה עם יותמי מאוד קשה לך. אני רוצה שתדעי שהוא קשה גם לי, הרי אני אבא שלו, וחשוב לי מצד אחד לתמוך בך, אבל את צריכה להבין שגם לי יש say בעניין”.
כששי סיים לדבר, כבר לא יכולתי להתאפק יותר והדמעות פרצו מעצמן. שי ראה זאת ומייד חיבק אותי. “איזה מזל שיש לי בעל כזה טוב ותומך. מה הייתי עושה בלעדיו” חשבתי לעצמי.

כשהגענו הביתה, הבייביסיטר אמרה-
“יופי, הגעתם. זאת הפעם האחרונה שאני עושה בייביסיטר ליותם. זה פשוט בלתי אפשרי הוא לא מסוגל לשבת בשקט לרגע. הוא כל הזמן זז ממקום למקום ולא מקשיב למה שאני מבקשת ממנו. תגידו יש לו איזה בעיה או משהו? אני לא יכולה יותר, פשוט לא יכולה”.
“ברוכה הבאה לעולם שלי” חשבתי לעצמי בציניות, ואחרי ששי שילם לה והיא הלכה, אמרתי לשי-
“ראית איך היא דברה על יותם. איזה חצופה! והיא לא רוצה לעשות בייביסיטר ליותם, הקלפטע הזאת. אני לא רוצה שהיא תעשה ליותם יותר בייביסיטר, אם ככה היא מדברת על יותמי”.
שי אמר בתגובה- “ואוו איזה סרט. עוד בייביסיטר עזבה. מאיפה נשיג בייביסיטר חדשה עכשיו?”. הוא ידע על מה הוא מדבר. בשנה האחרונה 5 בייביסיטריות כבר הרימו ידיים ועכשיו, מאז שסבתא חנה נפטרה, למעשה אין לנו מי שישמור על הילדים כשאנו לא יכולים.

למחרת בבוקר, בזמן שהייתי בפגישה חשובה בעבודה, הסלולארי שלי צלצל ועל הצג היה רשום “דפנה מורה יותם”. דפנה היא המורה של יותם בכיתת החינוך המיוחד בבית הספר הממלכתי “בן צבי”. כשדפנה מתקשרת, ולצערי זה קורה כמעט כל יום, יש לי דפיקות לב. “מעניין מה קרה הפעם” חשבתי לעצמי. ביקשתי סליחה מהאנשים שהיו איתי בפגישה ויצאתי לענות לשיחה. דפנה אמרה לי-
“חוה, סליחה שאני מפריעה ככה, אבל יותם ב”היפר” מהבוקר והוא לא יכול לשבת לרגע בכיתה ומפריע לכל הילדים האחרים בכיתה ללמוד ואפילו הוא הלך מכות עם דניאל אני מבקשת שתבואי לקחת אותו עכשיו”.
“הוא בסדר?”
הוא בסדר גמור, אבל היום הוא עבר את כל הגבולות. אולי תשקלו טיפול”. הבנתי שהיא מתכוונת שניתן לו ריטלין, אבל ידעתי שאסור לה להמליץ לנו או בכלל לדבר על זה איתנו, אז שיחקתי אותה כאילו אני לא מבינה אותה. “עוד אחת שמעדיפה שיהיו לה ילדים מסוממים בכיתה” חשבתי לעצמי.

מיד הודעתי למנהל שלי, חיים, שאני צריכה לצאת כי יש לי בעיות עם הילד בבית הספר. הוא עיקם לי פרצוף, אבל כשמדובר בילד שלי אני לביאה, ואף פרצוף, עקום ככל שיהיה, לא עושה לי נקיפות מצפון.

כשהגעתי לכיתה של יותם, יותם ישב ושיחק במשחק מחשב במחשב שבקצה החדר. “איך זה שמול המחשב או הטלוויזיה הוא מסוגל לשבת בשקט, אבל כשצריך לשבת ללמוד הוא על קוצים?” הרהרתי עם עצמי בפעם האלף. ניגשתי ליותם, חיבקתי אותו ואמרתי לו, היום אתה מצטרף אלי לעבודה. הלכנו.

מיותר לציין שבאותו היום לא יכולתי כבר לעבוד. מהרגע שהגענו למשרד יותם לא ישב לרגע. הוא נגע בכל דבר, הפריע, עשה שטויות ואני אחריו מנסה “לכבות את השריפות” שלו. בשלב כלשהוא, לקראת הצהריים כבר לא יכולתי יותר והודעתי לחיים שאני יוצאת מוקדם היום. הוא אמר “גם יצאת מהעבודה מעכשיו לעכשיו וגם את יוצאת מוקדם?!” ועוד פעם עיקם לי פרצוף (מתוך הבנה שאין לו ממש מה לעשות בנדון). בזמן האחרון נדמה לי שאלו הפנים הרגילות שלו מרוב שהוא מעקם לי את הפרצוף. “מזל שאני עובדת בשירות הציבורי ושיש לי קביעות, אחרת אף מקום עבודה לא היה מאפשר לי לעשות את מה שאני עושה פה בגלל יותם” חשבתי לעצמי.
למחרת כשהגעתי לאסוף את יותם מבית הספר, באה אלי דפנה ובנוכחות יותם אמרה לי-
“תשמעי, יותם התנהג היום לתפארת. מתחילת שנת הלימודים לא ראיתי אותו ככה- מקשיב, עירני, יושב בשקט ומתעניין. נכון יותמי?”.
“תודה!” אמרתי כשהייתי בהלם ממה שדפנה אמרה. “כל השנה אנחנו במלחמות ועכשיו היא מחלקת מחמאות ועוד אחרי מה שהיה אתמול?!” חשבתי לעצמי.

כשהגענו הביתה, הסתכלתי במחברת הקשר של יותם וראיתי שיש לו קצת שיעורי בית בקריאה. כהרגלי ניסיתי לשבת עם יותם כדי שיתרגל קריאת קטע, אך הפעם משהו היה שונה. כשקראתי לו “יותמי חמוד, בוא שב איתי, יש קטע קריאה קצר שאתה צריך לתרגל איתי” ולמרבה הפליאה הוא הגיע מיד, בלי כל הוויכוחים הרגילים. יותר מזה, יותם קרא את כל הקטע ברצף אחד כמעט בלי שגיאות. לא האמנתי. עד עכשיו על כל קטע כזה היינו יושבים שעות שבאמצע הוא קם, משתולל, משחק בכל מיני דברים אחרים ולא משתף איתי פעולה ופתאום עכשיו “נופת צופים”. כל כך התלהבתי שמיד התקשרתי לשי וכשהוא ענה אמרתי לו-
“נראה לי שאימוני ההקשבה של ג’סיקה התחילו לפעול. היום היה ליותם יום מדהים גם בבית הספר וגם בבית. שי, הוא ישב איתי וקרא כמו גדול את כל קטע הקריאה של שיעורי הבית ב-5 דקות. 5 דקות, אתה קולט!”.
“את רצינית, איזה ענק. אנחנו חייבים לחגוג את זה”.
“אמרתי לך שיש לי תחושה טובה לגבי ג’סיקה. היה ברור לי מההתחלה שהיא משהו אחר”.

כשעה וחצי לאחר שהחזרתי את יותם מבית הספר, יותם חזר לסורו והבלאגן המשיך לחגוג, כששי חזר הביתה, כבר שכחנו שתכננו לחגוג ועל מה, כי שנינו היינו עסוקים בארגון וניקוי זירת האסון שבדרך כלל מתפקדת כסלון שלנו, אחרי שיותם השאיר בו את חותמו.

למחרת, כשאספתי את יותם מבית הספר, דפנה הייתה שוב פעם מלאה בתשבחות על יותם ועל איך שהוא מתקדם. גם בבית הוא התנהג למופת ולאחר כשעה וחצי חזר לסורו. לא הבנתי מה הסיבה לכך, אבל התנחמתי בכך שלפחות הוא מתנהג יפה בבית הספר, מצליח ללמוד ושכבר יומיים לא קיבלתי טלפון מהמורה שלו לעבודה. “כנראה צריך עוד כמה טיפולים אצל ג’סיקה, זה עדין לא מאה אחוז” אמרתי לשי כשהוא חזר מהעבודה.

למחרת יותם חזר לסורו, כבר לפני 09:00 בבוקר קיבלתי טלפון מדפנה-
“אני לא יכולה יותר עם יותם, אני מבקשת שתבואי לקחת אותו”.
“אני לא יכולה לצאת מהעבודה. כבר יצאתי מהעבודה השבוע ואם זה יקרה שוב, המנהל שלי יתלה אותי. אתן צוות של מורה ושתי סייעות תמצאו דרך להסתדר עד סוף היום. אני פשוט לא יכולה לצאת” אמרתי לדפנה בחוסר אונים מוחלט.

בערב כששי הגיע הביתה, לפני שהוא הספיק להניח את התיק שלו, אמרתי- “היום היה ליותם יום רע ולי היה יום זוועה. אני לא יודעת מה לעשות. בדיוק כשחשבתי שיש קצת שיפור מגיע יום כזה שטורף את כל הקלפים”.
“חוה, אני חייב להגיד לך משהו, אבל תבטיחי לי שתקשיבי לי עד הסוף בלי לקטוע אותי”.
“על אתה מדבר? מה קרה?”
“תבטיחי קודם”
“מבטיחה, מבטיחה, תגיד כבר!”
“זוכרת שביום ראשון היינו אצל דר’ קאופמן, הנוירולוג? זוכרת ששכחתי את הטלפון אצלו? אז לא באמת שכחתי את הטלפון ושחזרתי אליו לקחתי ממנו מרשם לקונצרטה, זה סוג של ריטלין בשחרור מושהה ופועל למשהו כמו 10 שעות. אני יודע שלא רצית את זה, אבל הייתי חייב, וביום שני קניתי את התרופה”
“אתה עשית מה?”
“הבטחת שתקשיבי עד הסוף”
“בסדר תמשיך” אמרתי, מתאפקת בכל הכוח שלא להתפוצץ עליו.
“אחרי היום הנוראי שהיה לך עם יותם ביום שני, ביום שלישי ורביעי בבוקר רוקנתי את התוכן של גלולת הקונצרטה לתוך השוקו של הבוקר של יותם וכמו שאת ראית התוצאות היו מיידיות, אבל אז לא ידעתי אם התוצאות הם בגלל הקונצרטה או בגלל הטיפולים של ג’סיקה, אז היום בבוקר לא נתתי לו גלולה ושנינו יודעים מה קרה”.
“אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה שעשית דבר כזה ועוד בלי להתייעץ איתי. ככה אתה זורק 12 שנים של זוגיות משותפת, כאילו כלום. דווקא בהחלטה הכי חשובה החלטת לעשות מה שבראש שלך, בלי להגיד לי מילה. אני כל כך כועסת עליך ומאוכזבת ממך”
“אבל חוה, ראית שזה עובד עבורו. במו עיניך ראית…”
“אני מציעה שתישאר בשקט. את זכות הדיבור שלך איבדת ברגע שהחלטת לדחוף לבן שלנו תרופות בלי להתייעץ איתי. אני לא מאמינה שעשית את זה. אני פשוט לא מאמינה”. מרוב כעס הלכתי לחדר השינה. לא יכולתי להיות עם שי באותו החדר באותו הרגע.

בקושי ישנתי באותו הלילה. לא הפסקתי לחשוב על הריב שלי עם שי ועל מה שהיה עם יותם במהלך כל השבוע. הייתי פגועה וכעוסה, והמוח שלי עבד שעות נוספות ולא ממש נתן לי לישון. רק לקראת הבוקר הצלחתי לתפוס תנומה קטנה עד שהשעון המעורר העיר אותי בשעה 06:00.

כמו בכל יום שישי אני קמתי ושי המשיך לישון. זה היום היחיד שבו הוא מרשה לעצמו להתפנק עוד קצת במיטה אחרי שבמהלך כל השבוע הוא יוצא מוקדם מאוד מהבית אחרי שהוא מכין ליותם שוקו ומוציא את הלחמנייה לכריך מהפריזר. כשקמתי הלכתי לחדר של יותם. הוא עדין ישן. “הוא כל כך יפה כשהוא ישן, רגוע, כמו מלאך” חשבתי לעצמי. משם הלכתי למטבח והכנתי ליותם את השוקו שלו. שוקו קר- 3 כפיות אבקה על בסיס חלב, ככה הוא הכי אוהב. לאחר שהכנתי את השוקו, משהו גרם לי לחזור לחדר השינה שלי ושל שי. כשהגעתי לחדר, פתחתי בנונשלנטיות את השידה של שי, פשפשתי קצת בין הדברים והוצאתי משם שקית קטנה של “סופרפארם”. הוצאתי מהשקית חבילת גלולות עליה היה רשום באנגלית “Ritalin LA” וראיתי שחסרות 2 גלולות בחפיסה. הוצאתי גלולה, פתחתי אותה ורוקנתי את התוכן שלה לתוך השוקו של יותמי וערבבתי עד שלא היה סימן לאבקה הלבנה.

כשיותם התעורר, הוא הגיע למטבח ובעיניים טרוטות ושאל- “השוקו מוכן?”. למרות שאני מכירה את הילד שלי הכי טוב בעולם, קשה לי להבין איך הוא בקושי התעורר והדבר שהכי חשוב לו באותו רגע זה לשתות שוקו. אמרתי לו “בטח חמוד! הכנתי לך בדיוק כמו שאתה אוהב- סמיך סמיך. עכשיו שב ותשתה את הכל כמו ילד טוב…”

הריטלין של יותמי
דרוג הסיפור 4.9 | 7 מדרגים

תגובות (7)

לפי מה שאני זוכרת אסור לפתוח גלולות קונצרטה אלה רק לבלוע אותן כמו שהן, אבל אני לא בטוחה. בתור מישהי שלוקחת סוג אחר של רטלין חלקים מהסיפור היו לא אמינים בשבילי, אבל באופן כללי הוא כתוב טוב ונהנית לקרוא אותו, ששיקפת יפה מאוד את הדילמה של האמא. הלוואי שרטלין, קונצרטה או כל שאר התרופות היו תרופות פלא כמו שהצגת אותן, שהופכות ביום אחד ילד פרוע לילד ממושמע, אבל זה לא ככה.

21/05/2017 14:44

    תודה על התגובה.
    במהלך כתיבת הסיפור התייעצתי עם גורם המכיר את הנושא מקרוב. עם זאת, מקבל את הערותיך.
    אשמח לתגובות גם על סיפורי האחרים..
    עמי עיני

    21/05/2017 15:49

ערב טוב עמי עייני.

רציתי לקרוא את הסיפור שלך מאחר והמלה “ריתלין” מאד מאד מוכרת לי ויודעת כמה עוול עושים לילדים אשר נותנים להם את הסם הזה

אני יודעת מקרוב על הורים אשר סיממו את הילד שלהם שהיה היפראקטיב ונתנו לה קונצרטה וריתלין לסירוגין והיום הילד השובב והחמוד הפך לילד אשר לא עניין אותו כלום היה מסתגר בדלת אמותיו ולא רצה ללמוד ולא רצה שידברו אתו פשוט מסכן הוא והוריו גם מסכנים.

אני לא יודעת באם אפשר לקנות את התרופות הללו ללא מרשם רופא ואם כן צריך פשוט לעבור מבית מרקחת אחת לשנייה ולסלק את הסמים הללו ואם יש מרשם מהרופא אז צריך לומר לרופא רק שתי מלים “לא תודה”

ממני בקי ♥

22/05/2017 23:17

מאד מצא חן בעיני הסיפור. כתוב בעיני בצורה מאד אמינה.
גם אני בדיעה שאסור לדחוף לילדים תרופות . כמה שפחות תמיד יש לזה השלכות .
המורות היום לא סבלניות. לא שפעם היו … ואולי באמת צריך להביא ילדים כאלה לכתה מיוחדת עם מורות שיש להן ידע וסבלנות לנושא העצוב הזה .

23/05/2017 07:01

    אני שמח שיש תגובות נגד השימוש בריטלין. הנושא אכן שנוי במחלוקת וצריך לשמוע יותר מאשר צד אחד.
    מהכרותי הקרובה עם מספר מורות לחינוך מיוחד העובדות עם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, אני יכול להגיד שמבחינתן (גם אם להן אסור לומר זאת רשמית) ברוב המקרים (אני בכוונה לא מכליל. יש יוצאי דופן), ילדים שהומלץ להם לקחת ריטלין, עדיף שייקחו אותו. ההבדל ברמת הריכוז ויכולת הלמידה של אותם ילדים עם ובלי ריטלין הוא שמים וארץ ורק מי שהיה שם יבין זאת.
    יחד עם זאת, מדובר בהחלטה אישית של הורי כל ילד וצריך לכבד כל החלטה כזאת, גם אם מורה כלשהיא החליטה לעקם פנים להורה כי קשה לה להתמודד עם הילד ללא התרופה.

    23/05/2017 09:11

כרגיל, הכתיבה שלך נהדרת, עמי עיני.
סוגיה מעניינת, הצגת פה.. הדילמה שעומדת בפני ההורים.
ואם כבר מדברים על יתרונות וחסרונות של הריטלין לסוגיו התוצאות הן לכאן ולכאן. אין עוררין בעניין- ההשפעה החיובית על יכולות הלמידה ניכרת, אך מניסיון אישי ועל פי הנתונים הסטטיסטיים אוכל לאשר כי ישנה השפעה הפוכה על מצבי רוח, הגוררת תופעות כדוגמת הסתגרויות ודיכאונות- ועל כן בחירת הנושא מצוינת לדעתי. דילמה.

יותם עושה את האחד ועוד אחד שלו ומבחינתו השוקו עוזר לו להיות “ילד טוב”? דיי גאוני.

04/06/2017 02:01

    תודה על הפרגון,
    הנושא אכן מעורר דיון ואמוציות ולכן כתבתי עליו :)

    04/06/2017 08:12
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך