הריק בחזה

13/08/2019 169 צפיות אין תגובות

את מרגישה את הריק הזה? הוא חפן את היד שלי בתוך אצבעותיו, והניח אותה על החזה שלי. עכשיו, הרבה אנשים טוענים שהם מרגישים את זה בחזה בעיקר, את הכאב העמום הזה, אבל זה לא חייב להיות שם. יש איזה חור מסוים, שנראה שקיים שם מאז ותמיד, ועוד לא נמצא החומר שימלא אותו. את מרגישה את זה? הוא מסתכל אליי במבט שואל, ואני מהנהנת בשקט. כן. אני מסתובבת ברחובות בלילה מבולבלת מחפשת את זה, ובבוקר בשנייה הראשונה שהתודעה שלי מתארגנת בחזרה אל המציאות, אני מרגישה דקירה חדה וכואבת בצורה של סימן שאלה שלה, והיא חולפת במהירות, אך מראה את עצמה במקומות תמוהים במהלך חיי היומיום. התחושה הזאת גורמת לפרפור מסוים בחזה, לחוסר שקט. התחושה הזאת היא כמעט, חלק ממני. נראה שהוא מבין. למה זה? אני שואלת, ומנסה להסוות את הציפייה שמחוברת אל המים שנמצאים לי בגוף, ואיכשהו רק מחכים לצאת ולהתפקע לי מהעיניים, ואני מרקינה את המבט והוא מרגיש, ואינו אומר מילה על התקף רגשותיי ועל הנואשות שניבטה מהן לשבריר שנייה, וממשיך בתשובתו לאחר מכן בקול רך ומתנצל כמעט- אין תשובה לזה. המילים האלה עומדות במרחב בינינו לכמה רגעים שנראים ארוכים מאוד, למרות שכנראה עברו רק כמה שניות. זאת אולי השאלה האנושית הכי רווחת ומענה עד היום, הוא מוסיף בשקט. יש הרבה פתרונות למילויים זמניים, ולעתים השאלה מתחברת לתמיהה על המשמעות בקיומנו- אבל זה לאו דווקא מתחבר תמיד, והתחושה היא הזאת היא עינוי בפני עצמו. יש תאוריה כזאת, ש..טוב, שאלו האנשים האחרים שחסרים לך שם בפנים. כלומר, שכולנו חלק, בעצם הכל הוא רק תודעה אחת גדולה, ואנחנו מחולקים לחלקים שלה. ביטוי מסוים של חלקים שונים, שמשתקפים כמו אורות וצבעים על כל אחד מאיתנו בצורה שונה. הוא אינו נראה בטוח בזמן שהוא ממשיך לדבר, אבל הוא לא עוצר ומדבר בשטף כאילו הוא מפחד שאם יעצור זה ישמע שטותי מדי מכדי להמשיך. כן, טוב, אז בעצם, מה שאת קיבלת, מה שאת קוראת לו את עצמך בעצם, הוא רק חלק מכל מה שאת. כי את הכל. את גם אני. ואני ואת וכולנו אחד, בעצם. והאשליה הזאת, של ההפרדה, היא זאת שגורמת לחור הזה להקוות בתוכנו. כי אנחנו חסרים, בתוכך- חסר אוקיינוס שלם שהוא חלק ממך, ואת חלק ממנו. אני זוקפת גבה אחת בחוסר אמון מסוים, בכוונה עושה לו חיים קשים ולא יודעת למה, והוא מכחכח בגרון ואומר באופן שלא נשמע נחוש מספיק שהתחילה להתגנב לתוכו עצבנות- את כמו גל בתוך אוקיינוס שלם, אוקיי? כלומר, את גל באוקיינוס מה שהופך אותך לחלק ממנו, אבל לא לכולו- אבל גם את לבד עדיין האוקיינוס, את עשויה ממנו. מבינה? אני משקרת לו שאני לא מבינה כי פתאום זה מרגיש לי יותר מדי חי ובועט בתוכי, והעוצמה של ההכרה הזו מאיימת עליי, ואני מרגישה ערפל אפל משתלט לי על הגוף, ואני רק רוצה לשים משהו מטומטם בטלוויזיה ולרוקן את עצמי לתוכו, ולהקיא את כל הרצינות הזו שנפלה עליי פתאום. אני נהיית מודעת ברגע הזה, לכמה שחשוך בחדר והכל חנוק באויר. אני רואה שזה גורם לו להרגיש ריחוק מסוים ממני, מעצם חוסר ההכרה שלי בדבר הזה באופן מוחלט, אני גוזרת עליו בדידות מסוימת, גדולה יותר, ומשאירה אותו ללא פתח לחיבור או מענה.. מחזירה אותו לשוט לבד בחלל. וזה מאוד לא יפה, אני יודעת, אבל רק המחשבות שלי ממשיכות לרוץ ואף קול או רמז למעשה לא יוצא ממני, ואני רק מקבעת את המבט על השמיכה שלי בחדר שפתאום נראית לי ילדותית ומרופטת מהכפות רגליים המלוכלכות שלנו כשעלינו עליה בצהריים עם כל האוכל על המיטה, ואני רק רוצה לגרש אותו ולהתפרש עליה כמו שהיא ולישון עמוק, לכמה ימים טובים.

הריק בחזה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך