ובגלל זה אני ערמון

איזה מאכל אתם?
זה מה שהיה כתוב באותיות גדולות, שחורות ומבריקות על הפתקים התכולים שכל אחד מתלמידי הכיתה קיבל בשיעור חינוך. רוב הילדים רשמו פרות וירקות, אפילו שהיו כאלו שרשמו שורשים. אחד הילדים רשם לימון.
"זה כי אני חמוץ בדיוק כמוהו," אמר, וכל הכיתה גאתה בצחוק אפילו שהמשפט לא היה מצחיק. ילדה אחת רשמה בצל, "כי אני כולי עטופה בשכבות – שכבות. אך הן דקות וכל מה שצריך הוא לאזור אומץ ולהסיר אותן."
המורה נראתה מתרשמת אחרי ההסבר, ואותו הילד שגרם לכל הכיתה לצחוק הוסיף
"ובטח מסריחה כמוהו," בלחישה שהייתה רמה מספיק בשביל שתגיע לאוזני הילדה, היא הסמיקה והתיישבה במקומה.
"ואת? מה איתך?" שאלה המורה והצביעה לכיווני.
"אני ערמון." זה כל מה שאמרתי, אף אחד מהילדים לא הבין למה התכוונתי, ובנוסף לעובדה שהתלבשתי תמיד בשחור ונראיתי שונה מרוב הילדים, מאותו היום החשיבו אותי לפריקית.
חוץ ממני, רק עוד ילדה אחת לא הסבירה למה היא בחרה את מה שהיא רשמה.
היא רשמה ג'ינג'ר. היה לה שיער כתום בוהק ועיני איזמרגד ירוקות, כל הילדים התחילו לקרוא לה ג'ינג'ר בתור כינוי חיבה.
כבר שנה וחצי עברה מאז, ומעמדי החברתי עדיין לא השתנה. אם רק הייתי מסבירה להם באותו היום למה בחרתי בערמון, אולי המצב היה שונה, אבל לא. אני מסרבת לשקוע במחשבות על מה שיכול היה להיות, כי זה ישגע אותי יותר ממה שכל הילדים בכיתה יכולים לגרום.
במגירה קטנה, תחוב מתחת להר קטן של גרביים, נמצא הפתק.
זה לא הפתק המקורי, מכיוון שעל זה אני פירטתי מה היו הסיבות שגרמו לי לבחור בערמון.
בחרתי בו בגלל שזה מה שאני, אני עטופה במעטפת קשה ונוקשה, שנועדה להגן על הפרי שבפנים… ברגע בו מישהו יצליח לחדור את המעטפת, הוא יגלה פרי רך ובשל, אחד שהמתין שנים רבות עד שיצא והפסיק להסתתר.
אבל לבינתיים, אני ממשיכה להתעלם מכולם, פרט לג'ינג'ר. עכשיו אף אחד לא קורא לה ג'ינג'ר, אלא אם הוא רוצה להעליב אותה. היא כבר לא אותה הילדה שהייתה לפני שנה וחצי, וכל התמימות שנאספה בעיינה הירוקות נעלמה מזמן. היא היחידה שמבינה אותי, כי כמוני כבר מזמן היא טעמה מהחלק המר של החיים. ומאז, לפחות לדעתה, השמש כבר לא זורחת בבוקר ולא צובעת את העולם בגוונים עליזים, כי כולו שחור.
ובגלל זה אני ערמון.