Lior72
סיפור אהבה, מבוסס על חלום

חזיון לילה

Lior72 21/09/2020 529 צפיות אין תגובות
סיפור אהבה, מבוסס על חלום

ראיתי אותה בכל יום בדרכי חזרה לביתי.

ראיתי אותה בערבי הקיץ הנעימים, בהן הרוח שיחקה בשערה ושמלתה התנופפה לה אנה ואנה.

ראיתי אותה בלילות החורף הגשומים, רטובה עד לשד עצמותיה, ואף על פי כן ניצבת כנטועה במקומה, מבלי לזוע או למצמץ בעיניה ולו לרגע.

היא הייתה שם בכל יום באותה השעה, ללא קשר לנסיבות. בארשת חולמנית ומלאת תקווה היא הייתה מציצה פנימה, דרך חרך צר של דלת שמשום מה מעולם לא נסגרה כראוי, אל תוך אולם הנשפים.

בתומם של ימי עבודה ארוכים במסבאה, אותם הייתי מבלה בניקיון כוסות שתייה והצגת חיוך תמים לכל אותם הפרצופים הזועפים, הייתי מוצא את נחמתי באותה עלמת חן. הייתי נעצר מול הכניסה לסמטה בה היא נעמדת, ומביט בה במשך רגעים ארוכים. ובכל ערב וערב היא הייתה כה יפה. מלאך עלי אדמות! שערה הזהוב, הו, ודאי היה כה נעים למגע. ידיה העדינות, אותו חיוך מתוק שחייכה בכל פעם שהבחינה בי — עליי לחדול מלתאר את מראה, שמא אתמוטט על מושבי. קרן אור קלושה שמקורה בנברשות האולם האירה את מרבית פניה, ונדמה היה שזהרה בחשכה. האור שניתז מתוך עיניה הלאה אל עיניי גרם להן להידמות כאבני חן מבריקות, חסרות דופי ורבב. המוזיקה שבקעה מן האולם יצרה אווירה כה רומנטית וקסומה – מנגינות של פסנתר, כינור וצ’לו טיילו יחד באוויר ולחשו באוזנינו סודות אסורים. הייתי מנפנף לה בכובעי ומברך אותה לשלום, ובתמורה זו הייתה משיבה לי באותו מטבע באומרה “לילה טוב, אדון!” בניגון שממיס את הלב, ובהטעמת שמי במלעיל ולא במלרע, צורה שבודדים בלבד הוגים בה את שמי, לצערי הרב. כמה רציתי שהיא תהיה שלי – חוששני שאף השדים אינם מסוגלים לתאר לעצמם זאת.

עברו כך חודשים רבים מספור. לעיתים היו עוברים עליי ימים נוראיים; לעיתים היה עליי לעבוד בפרך שעות רבות; לעיתים חשתי שאיבדתי סופית כל טעם לחיי – אך בכל יום הייתי רואה אותה. השניות הבודדות האלה, בהן הייתי רואה אותה ומברך אותה לשלום – לבדן החזיקו את רוח נפשי, הרגיעו אותה במילים מפייסות, טיפלו במכאוביה, כיסו בטיח את סדקיה, חבשו באגדים את פצעיה. מה היה גורלי אילולא אותה עלמה? מוטב שלא אפתח בתיאור תשובתי לשאלה זו, אלא, במקום זאת, אשאל אחרת. מה יש בפנים, באותו אולם ארור שכישף את ליבה? הרי שאני יודע את התשובה לשאלה זו. שם נמצאים אנשי המעמד הגבוה, משוחחים ומצטחקים, שותים ומשתטים. אך שאלה שרדפה אותי במשך זמן רב היא, מה מבין אלה כבש את ליבה? ובכן, ערב אחד הזדמן לי לגלות את התשובה לכך.

לאחר יום עבודה מקולל במיוחד, בו נחבלתי קשות, וריסקתי בשוגג כלי שתייה, והייתי מושא לגידופים, וזכיתי לאיומים על חיי – הרגשתי שאני זקוק למנה גדולה מן הרגיל של נחמה. הפעם הזו, כאשר ראיתי אותה, צעדתי קדימה לעברה. אמנם הייתי אפוף חרדות וחששות רבים בעושי זאת, שמא תישא רגליה ותסתלק באחת, שמא קולי ידום ולא אוכל להגות אף מילה, שמא ברכיי יבגדו בי ואמעד בדרך הארוכה אשר הפרידה בינינו – אך אותו חיוך רך הסיר כל סיבה אפשרית לדאגה, והבין; ייתכן והבין דברים שלא הבנתי בעצמי. כאשר פציתי פי לדבר זו התנפלה עליי באחת בחיבוק. הייתה זו הפתעה, אין ספק – אך אחת שקיבלתי בסבר פנים יפות. הרשיתי לזרועותיי להתהדק סביב גבה וחיבקתי אותה בעוצמה רבה אף יותר. הבנתי, לאחר רגעים אחדים של עונג עילאי, שעתה אין היא מסוגלת להציץ דרך החרך. משכתי אותה איתי והצבתי את גופי כך שגבי היה צמוד לסדק הפתוח ועיניה יכלו להביט אל המתרחש פנימה. בטרם הספקתי ללחוש לה שעשיתי זאת כדי שתוכל להמשיך לראות את אולם הנשפים, היא תפסה את כפות ידיי והניחה אותם על מותניה, ושבה לכרוך את זרועותיה מסביב לצווארי. היא החלה להניע את רגליה הדקיקות מצד לצד, לפי קצב המוזיקה. וכך התחלנו לרקוד! עד לאותה נקודה בחיי לא רקדתי מעולם. אך כישורי הריקוד שלה כיפרו על כך, ופעמים רבות הצילו את אצבעותיה מעקבי שהייתה מכוונת אליהן ישירות, אם כי מתוך מגושמות ולא מכוונת זדון, בשבריר השנייה האחרון. כאשר גופה היה צמוד לגופי, הייתי מלטף בעדינות את ירכה, מושך ידי מעלה ומטה. וכאשר גופה היה מרוחק מגופי, הייתי נפעם מהאופן בו נעה, מלאת תשוקה ועם זאת מדויקת להפליא, גועשת ועם זאת עדינה במהלכיה. היא נעה באלגנטיות כה רבה, בלי הצורך להתאמץ כלל. אין לי ספק שהריקוד הסב לה הנאה מרובה, שכן לא הפסיקה לחייך לאורכו, עיניה עצומות ופניניה הצחורות בוהקות ומאירות לבדן את הסמטה כולה. ולראשונה בחיי חשתי שלם. חשתי כאדם שסוף סוף נגע במו ידיו בענן, אחרי שבילה מאות ואלפי שנים בצפייה בו מן הקרקע, מנסה למתוח זרועותיו עד כדי שיוכל להשיגו. ליבנו הלם בקרבנו בקצב אחיד, אני בטוח בכך. ובמשך אותו ריקוד היא בהחלט הייתה שלי, רק שלי.

לבסוף הבטנו אחד בעיני זולתו. פניה נדמו ענוגות מאי פעם. מלאכת מחשבת! יצירת המופת הנפלאה ביותר של האומן הגאון מכולם. דמעות נקוו בעיניה, והיא חייכה את אותו חיוך שובה לב, ובלחייה נוצרו אותן גומות חן, ששמן מתאר כהלכה, אם כי בהדגשה בלתי מספקת, את טיבן. היא הודתה לי וקדה, ושבה למקומה הקבוע מול החרך, מביטה פנימה דרך זגוגיות נוצצות, והפעם ארשת פניה לא הראו אך רצון קלוש אלא נחישות רבה. ידעתי שעליי לעזוב אותה לנפשה, אז הלכתי לאחור באיטיות, שומר בליבי את זיכרון המאורע, וחשוב מכך, את זכרוני שלה. את שאר המסלול לביתי עברתי, מסוחרר, בדשדוש מגושם – לבטח נדמיתי כשיכור לעיני העוברים ושבים. ושיכור אכן הייתי, במובן מסוים – הייתי שתוי כהוגן מהשכרון המתוק של אותה תחושה; של אהבה.

******************************

ביום המחרת לא הייתי מסוגל להפסיק לחשוב עליה. קרה שנעצרתי במקומי באמצע מזיגת משקה, נשאב לתוך פנטזיה בה אנו רוקדים יחד באולם הנשפים, ואנו קדים לקהל האוהד ומתחבקים – ובלי משים שפכתי ליטרות שלמות של משקאות שכר על הרצפה. כאשר השעון בישר על קץ תקופת כליאתי היומית מיהרתי החוצה בחופזה כה רבה, עד כדי ששכחתי את מעיל הגשם ואת המטרייה שלי. את פניי קיבלו בברכה רעמים מנבאי רעות וממטרים עזים, אך התעלמתי מאלה, ואצתי הלאה אל אותה סמטה.

היא לא הייתה שם. כבוש אכזבה מרה, התיישבתי על גרם המדרגות שליד הדלת. בינות רגעי התאבלות עמוקה, ניצוץ של תקווה זינק בקרבי, והחלטתי להציץ פנימה דרך החרך. עיניי איימו לצאת מחוריהן; הרי שהיא עמדה במרכז אולם הנשפים! קמתי במהרה וחיפיתי על עיניי מפני הגשם, בל טיפה תועה או סוררת תאלצני להחמיץ ולו רגע קצר מן המחזה. היא לבשה שמלה לבנה, וקרנה מרוב אושר. ולשמע תחילת המנגינה החלה לרקוד. יכולתי לחוש בגווי בהשתאות הקהל. תנועותיה זרמו יחדיו בדיוק כה רב, שנדמה היה שריקודה אינו צירוף תנועות שונות, כשאר ריקודים, אלא מקשה אחת. היא נעה כמו פרפר ברוח; ובעת שרקדה ראיתי בעיני רוחי אותה ואת התהוות אומנות הריקוד כשלעצמה מתמזגות יחד לנפש אחת, והיא לקחה את הריקוד לנבכי נשמתה וגילתה לו את סודותיה העמוקים ביותר, ובתמורה הריקוד לקח אותה למחוזות פנטסטיים שנסתרים מעיני אנוש, ולחש באוזנה דברים, אשר חוששני שאין בידי האלים עצמם לגלותם.

לפתע נעצרה. היא הביטה ברצפה שמולה ושילבה את אצבעות ידיה, עוטה תמימות מלאכית על פניה. במשך רגעים ארוכים לא נשמע דבר כלל, כמדומני שאף הגשם חדל לרדת מרוב תדהמה. ואז הקהל שאג בתשואה ובירך אותה במאות שושנים צחורות, והגשם חזר להכות בעוצמה את הארץ, מביע אהדה בדרכו שלו. היא החלה לבכות, ודמעותיה זלגו מצידי עיניה וגלשו מטה, דרך לחיה הרכה ולסתה הדקה, עד שנפלו אל רצפת אולם הנשפים. גם אני בכיתי; התחלתי למחוא כפיים כמו משוגע, צעקתי וצחקתי ובכיתי. היא הבחינה בי וחייכה לרווחה, ובירכה אותי לשלום בקידה קלה. ליבי קרס תחת עומס האהדה והאהבה שחשתי כלפיה, ולעולם לא ישוב לקדמותו עוד. ובעוד שהמון רב, ללא ספק, הריע ונשא תשואות בקול רם, אני סמוך ובטוח שאני עצמי הרעתי בקול הרם מכולם.

חזיון לילה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך