sapir13
"... אני מנסה לתקן את הזיכרונות שלי, את הכאב, את הפחדים. אני מנסה להרחיק את כולם כדי שלבי יוכל להחלים, אך לשווא, הוא רק נכווה שוב ושוב, בלי רחמים..."

חיפושי דרך- מהחושך אל האור

sapir13 24/07/2017 423 צפיות אין תגובות
"... אני מנסה לתקן את הזיכרונות שלי, את הכאב, את הפחדים. אני מנסה להרחיק את כולם כדי שלבי יוכל להחלים, אך לשווא, הוא רק נכווה שוב ושוב, בלי רחמים..."

“זה לגבי כל הדברים שאתה לא יכול להגיד לאף אחד, כל מה שאתה שומר בפנים; הבכי, הכאב, הרגעים שבהם אתה מרגיש הכי שבור ומרוסק לרצפה; הבקשות, הגרון שכואב מרוב כל כך הרבה צעקות תחינה אבל אף אחד לא מקשיב… כל מה שאתה רוצה אבל לעולם לא תקבל.”
היא הושיטה לו את המכתב הקטן, פיסת נייר עטופה בפיסת נייר נוספת. הוא לקח אותה מידיה בהיסוס, לא בטוח אם הוא בכלל צריך. הפעם היא לא בכתה. לא היה את הרעד הקל הזה של השפה התחתונה שלה, או התעסקות המתמדת עם אצבעותיה. הפעם השיחה נטתה לכיוון אחר מהשיחה הקודמת, והיתה לו תחושה שזה רציני יותר. כואב יותר. טרי.
היא היתה ממוקדת, וזה מה שהיא רצתה.
מבטו התרכך. השיחות איתה גרמו לו להיזכר שוב למה הוא רצה להיות בכלל פסיכולוג. הוא באמת הקשיב לה, ולא רק עשה את עצמו כדי לקבל את הכסף כמו שרוב האנשים חושבים. היא באמת צריכה את העזרה וההכוונה, והיא יודעת את זה. היא מבקשת את זה. בתחילת המפגשים שלהם היא היתה שותקת או בוכה, לא מסוגלת להתמקד במשהו אחר כדי לדבר בכלל.
הוא הניח את המכתב על ברכיו, לא רוצה לשבור את הקרבה שנוצרה ביניהם בכך שיצטרך לקום כדי להניח אותו על השולחן או להכניס אותו למגירה. קו המחשבה שלה ממוקד על משהו אחד, ומידי פעם הוא גם הצליח ליצור איתה קשר עין, לכן הוא העדיף לשמור על המעטפת הקיימת.
“סיטואציות כאלה מציבות אותך בשני מצבים. מצד אחד, אתה רוצה לדבר עם מישהו, לפתוח את הכל, את הלב, לדבר על הצרות והבעיות ועל כל הבלגן העצום שמתחולל בתוכך ושנראה שאין דרך לעצור אותו. אתה מתחנן למישהו נטרלי שלא מכיר אותך כדי שיוכל לשפוט ולתת עצות בצורה הכי נכונה וטובה שאפשר, אבל מצד שני, אלו לא רק הצרות שלך ולא רק הסודות שלך, ולכן אתה לא יכול לדבר עליהם עם אף אחד. אלה לא דברים שצריך להפיץ ולא כל אחד צריך לשמוע אותם. אתה לא רוצה שיתסכלו עליך ויחשבו שאתה מסכן או משהו כזה, שלא ידעו מה קורה בתוך הבית שלך. כתוצאה מכך אתה נשאר לבד, בלי יכולת להתמודד עם המצב עד שזה שובר אותך. כדי לדבר על דברים כאלה אני צריכה אמון באנשים, ואמון זה לא דבר שקל כל כך להשיג. רק אנשים שאני מרגישה שאני יכולה לבטוח בהם ולסמוך עליהם, שאני מרגישה בנוח לידם, רק אנשים כאלה יכולים לשמוע את הסיפור שלי.” היא התבגרה, הוא שם לב לזה. למרות שהדמעות עמדו בקצה עיניה היא שלטה בהן. היא יותר עצמאית ודעתנית, גם אם היא לא רואה את זה.
“את זוכרת מה כתבת בפעם הקודמת שהיית פה?” הוא שאל, נמנע מלהגיב על כל מה שאמרה עד עכשיו. היא הביטה בו בריכוז במשך כמה דקות ואז הנהנה בראשה. “כן. ‘מה אוכל להגיד כדי לעצור את הדמעות, שרק ממשיכות וממשיכות? והחיים מכים בי כל דקה, ואני מתרסקת אל הרצפה. אני צריכה מישהו שיעזור לי לצאת מהחושך אל האור, שיאהב אותי באמת, כמו שאני. אל תשכח אותי, כי אני לא יכולה להיות לבד יותר, כי כולם עוזבים ואני לא מצליחה לנשום יותר.’ וזה עוד ממשיך, אבל אני חושבת שאתה כבר יודע את זה.” היא אמרה כבדרך אגב, אבל היא הבינה לאן הוא חותר. היא צריכה רק לנסות לעשות את הצעד, לגשת אל מישהו ולדבר, לפתוח את הלב. רק ככה היא תוכל לקבל את מה שהיא רוצה.
“ואיך את מרגישה עכשיו?” קולו היה רגוע ושקט. הוא כבר קרא לפי הבעת פניה את תשובתה. לא היה צריך להוסיף עוד מילים.
חן קמה ממקומה ויישרה את בגדיה. “אז נתראה בשבוע הבא?” זה היה יותר כמו אמירה משאר כשאלה, אבל הוא הבין. היא נתנה לו חיוך אחד אחרון ויצאה מהחדר.

חיפושי דרך- מהחושך אל האור
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך