חכמת הפלאפל

06/11/2019 149 צפיות אין תגובות

במרכז המסחרי הישן בשכונת רמת אשכול עוד נותרו כמה חנויות.
מספרה קטנה, החנות של מכלוף הירקן ועוד כמה. ביניהם ניצב לו שלמה והפלאפל הקטן שלו שכבר עומד איתן כמעט שלושים שנה, באי השכונה פוקדים את המקום באופן קבוע, מידי פעם קבוצת תיירים מאמריקה או מאיזשהו מקום אחר תעצור במקום, ושלמה תמיד יקבל אותם בסבר פנים יפות וינסה להסביר באנגלית מקרטעת שאין אצלו חצי מנה שפלאפל בא רק בפיתה שלמה או באשתנור, וששווארמה ילכו לחפש במרכז העיר לא פה.
שעות הפתיחה מעולם לא השתנו מהרגע שמכר את הפלאפל הראשון. הדלת נפתחת באחת עשרה בבוקר ונסגרת בחמש אחר הצהריים, ביום שישי בארבע. לא דקה פחות או יותר, תושבי השכונה יודעים זאת, וכחמש דקות לפני הזמן הוא כבר יכבה את מכונת הטיגון ויתחיל בסגירת המקום.
לראשו של שלמה כיפה קטנה וכחולה, כל בוקר הוא מתעורר בהנץ החמה וצועד אל בית הכנסת שנמצא מרחק הליכה מחנות הפלאפל שלו. תמיד הוא הקפיד שהכל יהיה כשר ונקי, מידי פעם שבחור או בחורה חרדים היו נכנסים ושואלים על כשרות המקום היה מצביע בגאווה אל התעודה הממוסגרת על הקיר שעל ידה היתה תלויה תמונה ישנה של רב מבוגר.
תושבי השכונה תמיד חזרו אל שלמה ולא רק בגלל הפלאפל שבאמת היה טעים, אבל תמיד הגיע עם משהו נוסף.
אדון דוד, גבאי בית הכנסת היה קורא לו הפסיכולוג כי תמיד היה מייעץ לבאי המקום בכל בעיה שלא תהיה, יחסים בין בני זוג, ממון או סתם עצות לחיים. לפעמים זה היה נראה שחלק מהאנשים היו מגיעים יותר בשביל העצה ופחות בשביל הפלאפל.
כשאיציק, הבחור הצעיר ממעבר המתלה סיפר לו שהוא שוקל בסתר ליבו להיפרד מבת זוגו הטרייה ישב שלמה שעה ארוכה, צפה בו אוכל את הפלאפל והקשיב. מכשסיים איציק לשטוח בפניו את כל הסיפור, פתח את המגירה הקטנה שמתחת לקופת המזומנים והוציא ממנה שעון קטן והציג אותו בפני הבחור הצעיר, “זה שעון שקיבלתי במתנה מאשתי בחודש שעבר, לפני כמה ימים הוא הפסיק לעבוד, מה לדעתך אני צריך לעשות איתו?” מעט מבולבל הסתכל הבחור הצעיר על השעון שלמראית עין היה מאוד חדש ויפה אך כנראה משהו השתבש באחד המנגנונים שלו וגרם לו להפסיק לעבוד.
“קח אותו אל ציון השען ברחוב יפו! אני מכיר אותו הוא יוכל לתקן לך אותו במחיר טוב, חבל לזרוק שעון כזה יפה”
שלמה לקח את השעון בחזרה וחייך חיוך מלא סיפוק.
“קח את הלקח הזה גם אל מערכת היחסים שלך בחור, כשמשהו מתקלקל אין צורך לזרוק אותו מייד, קודם תנסה לטפל בו, לראות מה הבעיה ואיך אפשר לתקן אותה, ולפעמים התוצאה תהיה יותר טובה ממה שהיה קודם”
ככה היה שלמה, תמיד אופטימי גם כשלפעמים הדברים נראו שליליים.
הזמן האהוב עליו ביותר בשבוע היה סופו, יום שישי בערב או ערב שבת כפי שנקרא בפי שומרי המצוות.
לאחר סגירת החנות היה צועד בנחת עם מגבת מוטלת על כתפו אל עבר הואדי ששכן לצידה של השכונה, שם היה נמצא מעיין קטן שנחבא בינות העצים. כולם כבר הכירו אותו וכשהיה מגיע היו מפנים לו, או לכל ותיק אחר שרצה להשתמש במעיין לפני שבת, מין כבוד כזה למבוגרי השכונה.
המים שנבעו מין האדמה היו שוטפים את גופו, מטהרים אותו משגרת השבוע. לאחר מכן היה מתייצב במקומו הקבוע בבית הכנסת ותמיד אהב להקשיב לקולו של החזן, שאדון דוד הגבאי היה קורא לו פבארוטי.
עם כניסתו הביתה בכל יום שישי הייתה מחכה לו אשתו, תמיד נשקה לו כשהגיע והציגה בפניו את אותו שולחן ערוך מלא במטעמים ובלחם שנאפה במיוחד בשבילו.
לאחר הארוחה אהב להתיישב על הכורסא ולקרוא בעיתון עד שעיניו היו נעצמות ונפקחות רק בבוקר המחרת.
שלמה תמיד אומר שקשה להסביר את ההרגשה שיש לירושלים בשבת, ושמי שרוצה להבין את זה חייב לחוות את זה. הרגשת רוגע מסוימת שוכנת על כל העיר מרגע שהצפירה נשמעת מכל שכונותיה ואוויר ההרים ממלא את הריאות בהרגשה נוספת שיש שיקראו לה קדושה ויש שיגידו שזה רק חלק מאופייה המיוחד של העיר.
בין אם אתה אדם מאמין או לא, רוב תושביה של העיר יסכימו שמשהו מיוחד קורה בימים האלו של סוף השבוע.
את השבוע הבא התחיל שלמה בשעה אחת עשרה ביום ראשון כהרגלו, ממשיך לשרת לתושבי השכונה שהיו באים כהרגלם לדרוש בעצתו, לכל יום היו את התושבים הקבועים לו, ביום ראשון תמיד היה מגיע צביקה עם קבוצת הפועלים הערבים שלו שגם הם לפעמים היו מבקשים את עצתו של שלמה שהיה דובר ערבית עוד מימיו כילד בעיראק. ימי שני היו אלה התיירים והאמריקאים, שלישי לחברים מבית הכנסת, ברביעי היו באים השוטרים ומכבי האש שחלקו את אותו מבנה ישן בשכונה. ימי חמישי ושישי היו לכל שאר התושבים ועוברי האורח שפקדו את המקום.
אך באותו יום שישי משהו הרגיש שונה, כשעה לפני סגירת המקום החל שלמה להרגיש לחץ באיזור החזה שהלך וגבר, הוא התיישב על אחד מכיסאות המקום שהיו מיועדים ללקוחות בדרך כלל.
המקום היה ריק מאדם, ובמין ידיעה לא ברורה הוא קם מכסאו וחזר אל מאחורי הדלפק, כיבה את מכשיר הטיגון וניגב את משטח החיתוך משאריות הירקות.
הלחץ הלך וגבר.
הוא ניקה במטאטא את הרצפה וזרק את כל השאריות לפח הזבל, לאחר מכן סידר את הכסאות חזרה למקומם, העיף מבט אל עבר התמונות שבקיר.
בעדינות הוא נשען על חלון החנות, מחליק את גופו לאט ומתיישב על הרצפה.
חיוך קטן ננסך על פניו.
“הגיע הזמן”
כששוכני המעיין הבחינו שחברם הותיק לא הגיע באותו יום הם החלו לצעוד לכיוון המרכז המסחרי.
לאחר זמן מה כשבאי בית הכנסת הבחינו שיש מקום ריק ושחברם חסר החלו גם הם להתקדם על עבר אותה חנות, רכב אפור עצר בחריקת בלמים אל מול חנות הפלאפל הישנה, מתוכו יצאו זוג צעיר, את המקום מילאו עכשיו המון אנשים, שוטרים, מכבי אש ואפילו קבלן אחד והפועלים שלו.
השמועה רצה ברחבי השכונה ואת הכביש שמוביל אל עבר בית העלמין הישן בשמואל הנביא מילאו באותו ערב כל תושבי השכונה שבראשם צועד אדון דוד, גבאי בית הכנסת.

בשבוע שלאחר מכן עוד הם עוד היו עוצרים מתוך הרגל ליד החנות, מחפשים עצה או שיחה חברית, אך את פניהם קיבלה דלת חנות הפלאפל שהייתה עכשיו סגורה.

חכמת הפלאפל
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך