טבילת אש

טבילת אש
מאת דליה איתמר

הבוקר נפתח לי בידיעה בעיתון: "תחקיר הרג האזרחים הזרים… מצביע על כשלים בתפקוד החיילים". מְדוּוָח שם שהחיילים הפעילו נוהל-מעצר-חשוד באופן חלקי בלבד. שלושת האנשים שנורו הם פליטים שהגיעו הנה בעקבות הימלטות מאזור הקרבות באריתריאה. חודש אחרי האירוע הגופות עדיין מוחזקות בידי צה"ל שלא מאפשר לקבור אותן. אף גורם רשמי לא עדכן את המשפחות. אלה המבקשות לזהות את יקיריהן נתקלות בסירוב.
אחר-הצהריים, במרכז הסיוע לקהילת הפליטים 'פתח-לתקווה', יָרֶד שואל אותי למה השיער שלי לבן.
"כי אני זקנה. כשהייתי צעירה היה לי שיער חום, כמו שלך. כשתהיה סבא גם לך יהיה שיער לבן".
"ואז הגוף שלי גם יהיה בצבע לבן, כמו שלך?"
"לא, חמוד, צבע העור לא משתנה כמו צבע השיער. בוא נמשיך ללמוד. אתה יודע איך קוראים לזה?" אני מצביעה על ציור בחוברת, שנמצא בצד ציורים של עצמים ששמם מתחיל באות 'ס' כמו 'סיר', 'סוס', 'סולם' ו'סכין'. את האחרים הוא מזהה אבל העצם שעליו אני מצביעה לא מוכר לו.
"סִירָה" אני אומרת. זה כמו מכונית שבמקום לנסוע על הכביש היא נוסעת בים. קוראים לזה 'שָׁטָה'. היית פעם בים?"
"לא, אבל אבא שלי הבטיח לי שכשיהיה לי יומולדת תשע הוא ייקח אותי לים".
"איזה כיף יהיה לך! בוא נסתכל על תמונות של ים בטלפון", אני שמה לב לעיניו המתרחבות, "אתה יודע לשחות?"
"בטח! בבית-ספר למדנו לשחות בבריכה. כשנגיע לים אני אשחה רחוק רחוק ואולי הים יוריד לי את הצבע החום ואז אני אהיה ישראלי ואוכל להיות חייל".