shlomi
הסיפור הזה הוא סיפור שלקח לי הרבה זמן לגשת לכתוב אותו, בעיקר מהסיבה הפשוטה שאני לא מאמין בערכים של הדמויות בו. הסיפור הוא טיפה פרובוקטיבי, אבל לא משהו אירוטי. בכול זאת, הרגשתי צורך להזהיר. תגובות יתקבלו בברכה! :)

טקס

shlomi 26/11/2017 538 צפיות 4 תגובות
הסיפור הזה הוא סיפור שלקח לי הרבה זמן לגשת לכתוב אותו, בעיקר מהסיבה הפשוטה שאני לא מאמין בערכים של הדמויות בו. הסיפור הוא טיפה פרובוקטיבי, אבל לא משהו אירוטי. בכול זאת, הרגשתי צורך להזהיר. תגובות יתקבלו בברכה! :)

**נא לקרוא את “רציתי להוסיף” לפני קריאת הסיפור**

הוא רכן מעליה. נשימותיו הארוכות והחמימות ליטפו בצווארה החשוף; ועם זאת, גרמו לצמרמורת בעורה השחום. חיוך עדין עלה על שפתיו, ונראה כשביל כוכבים בשמי הלילה, כששתי עיניו השחורות מאירות כלפיה כמו שמשות מעולם אחר.
היא כמעט נבלעה בהן ונכנעה לחיוכו, אבל התגברה על כך ושמה את ידיה על חזהו החשוף, דוחפת אותו במעט. אמנם היה שרירי וחטוב, אך נענה לדחיפתה והסיר את גופו מעליה.
היא הרגישה את חום גופו עוזב מעליה, ואת עורה החשוף הופך צונן ברגע. היא נותרה שכובה על גבה, רק שמיכת פרוות הגמל תחתיה מהווה לה מקור חום בלילה המדברי. נשימותיה היו מהירות, וגופה דרוך, על אף שהאיום עליה נעלם.
לחשוש קטן נשמע באוויר הקריר. תפילה בשפה עתיקת יומין, שאינה מובנת כלל לאוזן שאינה מורגלת בה. לאחריה, חום החל להתפשט בחדר. להבה קטנה ניצתה בעברה הרחוק של המיטה, ושעוותו של הנר זרחה בגוון עמום של לבן. היא הגניבה מבט חטוף אל הנר, וכול שראתה הוא אותו החיוך.
“אמרת שאת מוכנה,” קול מתנגן ושלו בקע מפיו. הוא ישב בגבו אליה, מניח לאור הנר לשטוף את עורו הכהה ולהדגיש כול שריר תחתיו.
היא בלעה את רוקה בקול והסיטה קצוות שיער שחור מפניה. רק עתה שמה לב שהייתה מיוזעת. “חשבתי שאני מוכנה,” ענתה בקול שקט.
היא ניסתה להתיישב גם היא, אך גופה עדיין נותר נוקשה; ספק מהקור, ספק מהלחץ הרב שאצרה בתוכה. בינתיים, הרשתה לעורה להתחמם מאורו המתעצם של הנר.
“שלא תטעי, אַרְיסֶתּ,” פנה אליה בתוארה החדש, “אני נהנה בחברתך.” הוא הסתובב אליה חצי־סיבוב, חושף בפניה את חיוכו. “אבל…”
“אבל הוא מחכה לי. אני יודעת,” אמרה באכזבה גלויה. היא שמה את ידיה על פניה.
“הם מחכים לך,” אמר וחיוכו נמחק קליל.
היא התיישבה באחת והביטה בו. החדר עדיין היה חשוך מכדי שתבחין בו בכול פרטיו, אבל ראשו היה מורכן ושפוף; לא מתאים כלל לכוהן אותו זכתה להכיר במשך השבוע האחרון.
הוא נמנע מלהביט בה, אבל מעיניו הזוהרות התגלתה בושה. אט־אט, מושך את הבלתי־נמנע ככל שיכול היה, הוא ישר את עיניו הבוערות אל עיניה. “לצערי,” שיווה לקולו הנעים מידת עצב, “ארוסך כשל במבחנו. הוא לא צלח אל מול ההר הבודד.”
שתיקה מוזרה עמדה בחדר. להבת הנר השתנתה והפכה לירוקה, כדרכן של להבות הכשף. היא הטילה עליהם צללים מוזרים וארוכים, שהסתירו את מערומיהם זה מפני זה.
רגשות מעורבים עברו בה. היא ידעה כי עליה לבכות ולעצוב, אך הדמעות נבצרו מעיניה. לבה פעם במהירות, כמו קיפץ משמחה, ואילו מוחה הורה לה להרכין ראשה ולהתייפח.
“אני… אני מצטער,” אמר הגבר. “הייתי צריך להגיד לך על כך קודם לכן.”
“אין זו אשמתך,” ענתה, בלבול בקולה.
“את חופשיה לעזוב את המקום, אם זה רצונך.” ניכור נשמע בקולו; גוון שלא שמעה מאז רגלה דרכה בבית הזה, שבוע לילות לפני כן.
היא שתקה. במוחה התרוצצו האפשרויות, רבות ומתווכחות זו עם זו:
ראשונה, במידה ותיקח רגליה ותעזוב בזה העת, הייתה לחזור אל ההתחלה; אל החיים הנוראיים שהבטיחו לה הגלות והריחוק. אמנם זו תהיה חזרה לשגרה עבורה, אבל היא באה לכאן במטרה מסוימת.
השנייה היא להישאר ולהשלים את הטקס, אותו היא דוחה מזה לילה שביעי ברציפות. היא תתקבל בזרועות פתוחות אל עמה, זה שגירש את אביה מעליו, ותוכל לממש את יעודה בעולם.
השלישית הייתה להתמסר לאבל, ולהכריז על עצמה כאלמנתו של ההרוג. זה ימנע מאחרים לרצות בה, ויותיר לה לחיות בקרב העם, ובו בזמן להמשיך לבקר את אביה.
“אמרי לי,” קולו התגנב למחשבתה והסיט אותו במנגינתו. “מדוע את ממאנת למסור את גופך לרָשַף? הרי היא תוביל אותך בדרכך לזוגיות נכונה יותר מאשר של זה שנפל. היא תביא לך גבר ראוי, שימלא אותך בבנות לאין קץ, שתשמשנה בתורן ככלי הקיבול בשבילה.”
“אני מפחדת,” ענתה בפשטות.
אור הלהבה הפך כתמתם תחת גילויה של הכנות. אור זה חשף את מערומה, מדגיש את קימוריה העגלגלים. היא קירבה את ברכיה אליה, מסתירה את שדיה.
“אל לך להתבייש, אַרְיסֶתּ,” החיוך חזר לפניו. “אינך הראשונה שהתעכבה עם הטקס.”
קולו היה מרגיע, אולם מילותיו מעוררות בושה. כיצד הניח אביה לגופה לגדול כך לפני ששלח אותה לבית התפילה? מדוע לקח לו כל־כך הרבה זמן למצוא אדם אשר יקבל אותה? אמנם הייתה מנודה, אבל אפילו כשפחה בביתה של גברת הייתה יכולה לעבור את הטקס. אולי אז לא הייתה כה פחדנית.
“ועם זאת, אני הבוגרת ביותר.”
“מניין לך זה?”
“שמעתי את לחשושי הזקנים בעוברי הנה. כיצד קראו לי מנודה וזקנה, וכיצד קיללו אותו על כך שלקח אותי תחת ידו, על אף גילי וגופי.”
“הוא עשה עמך חסד גדול. רבות מהבנות שמגיעות הנה אינן עושות זאת בלב שלם.”רשף
“אתה הרי יודע שגם לבי אינו שלם. להן לפחות הזמן עבר מהר יותר.”
“אך איתך אני נהנה יותר.” הכתום התחזק, והפך את עורו לזהוב־כמעט. יותר מתמיד, נראה ככוהנהּ של רשף.
“כי איני נערה יותר,” בושה נשמעה בקולה. “גופי הפך לזה של אישה, ואילו אני נותרתי כלי ריק. איני נושאת ילדות; איני ממלאת את יעודי כפי שקבעה אותו רשף בראשית הזמן, כשלהבת הנצח יצרה את חולות המדבר מהפיח שלה.”
“אך את נושאת שכל בראשך. זוהי מעלת האלה, שאף אחת מבנות התריסר שהופיעו בדלתי ועזבו ביום המחרת לא החזיקה. הן באו והלכו כשהיו, שרק תואר אֶׂשָה הוא זה שנוסף להן. הן חלפו ונעלמו כמו עקבות בים החולות, ונשאו את בנותיהן ובניהם איתן אל עבר דרך חסרת מחשבה.”
“ועדיין, הן נשאו את תואר הכבוד מן האלה. תארן הגיע מקורבן הדם שלהן, אותו הקרבן שהיא הותירה לך את האפשרות להטיל. ואילו אני, אפילו קורבן זה איני מוכנה להקריב.”
עתה היה תורו לשתוק. הוא ישב שם בדממה, והלהבה שלצדו החלה הופכת לכחולה. הצבע הפך כהה ככול שהעמיקה מחשבתו, כאילו נסק אל שמי הלילה והשחיר עם התרחקותו, נבלע בשחור שבין נצנוצי הכוכבים.
הוא קם לאט והסתובב אליה. הוא בחן אותה במבט מעמיק, שקט וחודר. הוא ראה את כולה, ונפעם כול פעם מחדש. מעולם לא חזה באישה בגילה, והוא התרגש מהטקס בדיוק באותה המידה שחששה ממנו. הוא ידע כי הטקס יכול להחריד רבות מהבנות, שקטנות ממנה אך בארבע שנים, אבל נראות שונה לגמרי. הוא עצמו עוד היה צעיר, ולא יכול היה לשאת לו בת־רשף. בן שבע־עשרה היה, וכוהן לאלה מהולדתו. הוא היה אחראי על הטקס מזה ארבע שנים; כשחשב על זה, האחת שלפניו, שפופה ומבוישת, הייתה אמורה להיות מבין הראשונות שהיה עליו להכניס תחת אש האלה.
הוא עלה עם ברכיו למיטה, אינו מסיר את מבטו מעיניה. גופו הטיל על שלה צל עמום, עטוף בהילה כחולה־עמוקה, אך לא הצליח להסתיר את קעקוע הסהר הדק שבין גבותיה המשורטטות – סמל לגלותה. הכול ידעו שסמל זה היה זמני, ויעלם רק לאחר סיום הטקס.
הוא שלח את ידו אל זרועותיה שחבקו את ברכיה, מבטו בעיניה. הוא התיר אותן, והניח לברכיה לשקוע. עורה התכהה באור המשונה, אולם יופייה זרח בעיניו. הוא רכן ונשק לה, כפי שנשק לה פעמים רבות בשבוע האחרון, בתשוקה עזה מצדו; יותר מדי עזה, הממונים עליו היו אומרים, לולא היו רואים אותו. הוא הרגיש דבר־מה כלפיה, עליו לא יכול היה להצביע בבירור.
כשהתנתק משפתיה, ראה כי היא מחייכת. שיערה בהק באור הצהוב־בהיר שבקע מן הנר, ועיניה נצנצו אליו. הוא הניח את ידו בין שדיה והשכיב אותה, ללא כוח, על גבה.
לעומת לילות קודמים, הוא לא העביר את גופו מעליה, אלא רק הניח לה לשכב בנוחות.
“אם כן,” אמר ברוך, בקולו המתנגן שסיגל לעצמו במהלך לימודיו והשנים בהם ביצע את הטקס, “ספרי לי על ארוסך אשר נפל מן הר האלה. מה ייחד אותו שבחרת בו?”
“לא דבר,” אמרה ברצינות; אמנם גופה היה זה של אישה, אך שפתיה והתנהגותה כשל נערה. “איני אפילו יודעת מדוע רצה בי, מגורשת ודחויה מפני החברה והאלה.”
“אולי הוא היה נחמד,” ניסה.
“או שאולי עשה עסקה עם אבי,” תהתה לעצמה, ומיד סתמה את פיה.
אור אדום ומאיים מילא את החדר, בעוד הדברים בו הפכו לדברי שנאה.
הכוהן הביט בנר, וזה כבה באחת, מותיר רק סליל עשן אדום כדם מפתיל הנר. הוא חזר להביט בה, אך כול שראה היה את תווי גופה, זורחים בכסף חלש שמקורו בירח הדק, כמו הקעקוע על מצחהּ.
“מדוע את חושבת כך?” שאל ברכות.
“מכיוון שהוא מעולם לא אמר שהוא אוהב אותי. הוא אפילו לא אמר לי שהוא רוצה שאצור לו את בנותיו. יום אחד הופיע בפתח הדלת, החליף כמה מילים עם אבי, הביט בי ומצאתי את דרכי הנה.”
היה דבר־מה מוזר בסיפורה. לא רבים הם הגברים שאינם מכריזים על אהבתם לבנות־רשף, ומעטים אלו שמחפשים מישהי מבוגרת כמותה. כנראה זו הסיבה שלא צלח את ההר ונפל ממצוקיו – הוא לא היה ראוי לה. אם כך, מה עושה אותה כזו מיוחדת?
“ועכשיו אני תלויה בפני בחירה בלתי אפשרית,” המשיכה בלי משים, כול עוד אורו האדום של הנר אינו מעיק עליה. “האם עליי לבצע את הטקס, או להכריז על אבלות? אני–”
“את הטקס עלייך לבצע, בַּריקה,” לחש לה, משתמש בשמה לראשונה מאז הגיעה. הוא הפתיע אותה – ניתן היה לראות זאת בעיניה שהתרחבו ובהקו כמו גחלים מלחשות. “זמנך כבר קצוב, ובזבזת דם רב ממתנות האלה; מתנות שעלינו לנצל.”
“אני יודעת,” השיבה בכנות. היא ניסתה להסתיר את התרגשותה והאודם שעלה על לחייה; למזלה, חושך שרר בחדר. “אני פשוט מפחדת.”
“זה ברור, בריקה.” הוא ליטף ללחייה וקירב את ראשו אליה. “איני לוחץ עלייך לקיימו; אני רק מציין את המצב.” הוא נשק לה שוב. בזה היא השתפרה פלאים, חשב לעצמו.
“טוב, זה לא עוזר,” אמרה בשקט.
שתיקה השתררה ביניהם, מלווה בחשכה הכבדה. הירח הסתתר מאחורי ענן אקראי, מותיר אותם עם אורם הזעום של כוכביו. אז, תחת מעטה אפלת המראה והצלילים, יכלו שניהם לגלות את עצמם.
הוא העביר את גב אצבעותיו על לחיה, ירד אל צווארה ומשם המשיך מטה. היא עשתה כמותו, עוקבת אחרי קו השרירים שלו עד לאיברו הזקור. היא נפעמה כמה פעמים כיצד הוא מתרומם, כמו היה נתון תחת קסמה של האלה. אט־אט, תוך כדי משא ומתן בין גופם, היא הנחתה אותו לשכב לצדה, פניהם זה מול זה.
“אפשר לשאול אותך משהו?” ניגן בקולו הכוהן.
“בוודאי,” לחשה. היא המשיכה ללטף אותו, לחוות מחום גופו, מכוהנה של רשף.
“האם אי פעם חשת משהו כלפי בניהם של רשף?” לחש גם הוא. בושה מעטה נגלתה בקולו, וסליל העשן הפתלתל הפך את צבעו לירוק חיוור, כמעט צהוב.
היא שתקה וחשבה. חום ידיה עזב את עורו הכהה, ונותר מרומז רק מאצבעות ידיה העדינות שעוד ליטפו את עורו שלו. כעת העשן הטיל את צבעו הכחול־כהה.
“האם אחד מהם מצא חן בעינייך? או שמא כול חייך היית גולה ולא באת במגע עם בני־רשף?” הוא המשיך, מנסה לצרף אותה לשיחה.
“איני יודעת מה הוא הרגש שאתה מדבר עליו,” אמרה לבסוף, כתום הכנות משתלט על סליל העשן. “מעולם לא חשתי אותו. בוודאי שלא אחוש אותו כלפי אבי. תוכל לתאר לי את הרגשתו?” תהייה נשמעה בקולה.
“אוכל לנסות,” קולו הרצין לפתע. “איני חשתי זאת כלפי אף אחד מן הנערות שהובאו לפניי. הן לא היו דבר מלבד בנות־רשף אשר עליהן להפוך לאֵשוֹת. הייתה זו ממחויבותי ככוהן האלה להקיז את נעוריהן מעליהן, ולהפכן ראויות לחתונתן ונשיאת ילדות וילדי האלה.
“עם זאת,” המשיך, וגוון קולו הפך פרטי יותר, “שמעתי רבות מהן מתארות את ארוסן – חום בלבן, התרגשות לבל תתואר; הן הסמיקו שאמרו מילים אלו. לכן הן גם שאפו לסיים עם הטקס מהר ככל הניתן. רבות מהן אף התאמנו בחדרן בביתן, זאת ניתן היה נראות בבירור; הן נהנו מכך, על אף שהטקס אמור להיות רציני ואישי הרבה יותר מכך. עם זאת, אני לא רואה בכך דבר רע; הן לא אמורות לסבול מכך.”
“אתה מתחמק מהבקשה,” הגיבה בריקה, בפעם הראשונה ישירה מולו.
“ולכן שאלתי אם הרגשת זאת אל גבר. ניכר עלייך שלא התאמנת והתכוננת למעמד, ולא נראה שהיה לך הצורך מעולם, מאחר ולא חשקת בו,” סיים את דבריו ושתק.
“לא,” היא ענתה בפשטות. “לא חוויתי זאת, ואף לא התכוננתי לכך. במחשבתי הייתי מגורשת ערירית ובודדה, שלה אין בנות. לא ציפיתי ליותר. אבל…” היא שתקה והחזיקה את ידיה לחיקה.
“אבל?” הופתע הכוהן. גם הוא שלף את ידיו מבין קימוריה של האישה שמולו.
“אבל אז הגיע הגבר, ושינה את חיי.” מילותיה היו הפכפכות ופתלתלות, מחביאות בחובן משהו נוסף.
“באיזה אופן?” דרש. לבו האיץ מעט; הוא שמח על כך שידה כבר אינן על חזהו.
“התחלתי לחוות את התחושות עליהן אתה מדבר. אהבה…” קולה נשמע מהורהר, אם כי בטוח; קל היה לדבר תחת מעטה החשכה והשקט שהניח להם האוהל המרוחק. “עד עתה האמנתי כי מדובר בשמועות ותו לא; רגשות של נערה שחלפו מעליי עם הזמן.”
“עד עתה?”
“ובכן,” היססה מעט. “לא היה זה כלפי ארוסי שחוויתי את התחושות הללו. אלא… כלפייך.”
שתיקה נוספת השתררה ביניהם. מילתה האחרונה, שנאמרה בציוץ וגילוי כנות מסוים, עדיין הדהדה ביניהם.
היא קמה באחת. היא לקחה את בגדיה הקלילים ונשאה אותם בידה, בעוד להבת הנר פורצת בשנית באור צהוב, כמעט כזה של השמש. “אני… אני מצטערת, כוהני. אין זה היה ממקומי.”
הוא הזדקף גם הוא. “אין לך במה להתבייש,” החזיר את הניגון לקולו. “את הכלי של רשף, נושאת צאצאיה על פני האדמות; רגשותייך הם אלו של האלה, כמו שחכמתך היא שלה.” הוא עצר לרגע, ואז הוסיף: “כמו שיופייך הוא שלה.”
הוא נגע בגבה המקושת, עובר על כול אחד משברי עמוד השדרה שלה, ממלא את עצמו ביופייה. הוא לא האמין למשמע אוזניו, אך ידע כי זה נכון; היה לו הנר שיעיד על כך.
“ורגשותייך הנם כנים, כמו אלו שלי,” הוסיף.
היא הסתובבה אליה באטיות. דמעות מעטות עטרו את פנייה כפנינים על פני החול. “באמת?” שאלה, מחנק מרומז בקולה.
הוא הנהן קצרות, מבחין כי דבר־מה משתנה בפניה. הוא לא ידע לפשרו, אך להבת הנר החלה נהפכת לתכולה – רמז לפשרה, לפני שתהפוך ללבנה, והטקס יושלם.
“עכשיו תורי לשאול שאלה,” ערמומיות לא אופיינית התגנבה לקולה. הפעם היה תורה לטפס מעליו, איברה מעל שלו. “האם תהיה לי לארוסי?”
“זה יכריח אותי לצאת מן הכהונה, ולהפר את כול אשר–”
“ענה לי,” חיוך עלה על פניה, ושיא הדרה מתגלה בפניו תחת האור ההולך והמלבין.
הוא חייך, פיו כמשעול הכוכבים נפרש מולה. “אני מסכים.”
חושך נפרש באחת על החדר. הלהבה נכבתה קליל, לא מותירה אפילו סליל עשן, בעוד מתקיים הטקס בין השניים. הדם אשר הוקז באותו הליל היה כמתנה, לה ולו כאחד.

טקס
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

אם כן – למה כתבת אותו?
(נקודה לציון: אתה כותב מצוין).

27/11/2017 17:46

    למה? כי הוא ישב לי בראד וקדח לי בחיים. הייתי חייב לכתוב אותו, גם אם בשביל להיפטר ממנו. ותודה על המחמאה! יש עוד משהו שתרצי להגיד? :)

    27/11/2017 22:26

אני לא רואה ערכים שונים… כלומר, כן, יצרת תרבות שונה, בזמן שונה, עם טקסים שונים. אבל… זה רק תפאורה, למה התכוונת ב’ערכים שונים?’

27/11/2017 20:32

    הערכים שאומרים שאישה היא רק רחם מהלך, והחשיבה העתיקה שבנות צריכות להתחתן בגיל צעיר מאוד, מאותה הסיבה שהזכרתי קודם.
    אלו דעות חשוכות מאוד, ששייכות לעולם עתיק שלצערי עדיין קיים במקומות כמו תימן.

    27/11/2017 22:30
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך