נכתב בגיל 12, במקור על הפרידה הלא ברורה של ההורים שלי, המשיך והתגלגל על התחושות שלי במשך המון זמן ללא קשר אליהם.. מאז הם הספיקו לחזור, להיפרד, להתגרש ואז לבטל את הגירושים בשביל אזרחות, ואז להתגרש ולדחות את הגירושים שוב, ושוב.. פאקינג 4 שנים. תחליטו כבר.

ייאוש לתקווה

19/05/2012 671 צפיות 4 תגובות
נכתב בגיל 12, במקור על הפרידה הלא ברורה של ההורים שלי, המשיך והתגלגל על התחושות שלי במשך המון זמן ללא קשר אליהם.. מאז הם הספיקו לחזור, להיפרד, להתגרש ואז לבטל את הגירושים בשביל אזרחות, ואז להתגרש ולדחות את הגירושים שוב, ושוב.. פאקינג 4 שנים. תחליטו כבר.

שום דבר לא משנה יותר. הכלום, הריק, החור השחור של הייאוש, עוטפים אותי, סוחפים אותי אליהם במערבולת של רגשות, מסחררים אותי דרך אירועים זניחים בחיי שפתאום יש להם משמעות.
כל מילה פשוטה שאמרתי בעבר, כל תנועה שאני מבצעת בהווה, מקבלות משמעות חדשה ברגע אחד של חוסר תשומת לב.

אני אבודה. אני אבודה ממש בתוך המדינה שלי, בעיר שלי, בבית. אני יודעת איפה אני נמצאת. אני פשוט לא יודעת למה אני שם.

אני מרגישה לא שייכת. אני מרגישה כאילו המקום שלי במשפחה, שהיה לא-חשוב ממילא, נעלם. אני לא רצויה יותר. אני לא שייכת לשום מקום יותר. אני לבד.
הבית, המקום בו אהבתי להיות, הפינה השקטה והשלווה שלי, לא שייך לי יותר. לא אוכל לבקר בו מפעם לפעם. הוא אינו שלי יותר, וגם לא יהיה. אולי, אפילו לא היה.
אני לא שייכת לגוף שלי. אני מרגישה כאילו יש מישהו אחר שיש לו בעלות על הגוף שלי. אדם אחר, גוף זר שנותן פקודות לגוף שלי, מניע אותו וגורם לו לבצע את הפעולות הפשוטות שאני מבצעת ביומיום.
אני אבודה במשפחה-לא-שלי, בבית-לא-שלי, בגוף-לא-שלי.

אני אובדת במחשבות. הראש שלי עוסק, במחשבות שהיה עדיף שהיה מרפה מהן, ולו לרגע אחד.
העולם חרב, העולם מתמוטט! למה איש אינו זועק לעזרה? מדוע הרחובות כה שקטים? כך צעקתי בראשי, פעם אחר פעם.
אבל עכשיו הבנתי. שום עולם אינו חרב, מלבד עולמי שלי. אף עולם אינו מתמוטט, מלבד העולם הפרטי שלי. העולם שבניתי לי, עולם בו טוב להיות בו. עולם בו טוב לי. מקום בו נתתי אמון, מקום שבניתי בעקבות אמון שנתתי באנשים. אמון שהשתרר בעבר. אמון שנעלם כלא היה.

האם אי פעם, דמיינתם כיצד זה מרגיש שכל דבר שהאמנתם בו, כל הדברים שהשגתם, כל דבר שיש לכם, פשוט יתפוגגו? כל דבר שאי פעם היה חשוב לכם פשוט יישמט מידכם, ייפול לרצפה ויתנפץ? כיצד מרגישה ההרגשה של איבוד האחיזה במי שאתה, במה שאתה, במציאות?
מעולם לא העליתי על דעתי שכמות גדולה כל כך של כאב יכולה להתרכז בבן אדם אחד, מעולם לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול להכאיב כל-כך הרבה.
אף אחד לא יכול להעלים את כל הכאב הזה? פשוט ללחוץ על המתג שיכבה את הכל? העצב, הכאב, אובדן החושים, החיים?

עד היום, מעולם לא בירכתי על שיש לי דברים מסוימים, מעולם לא הערכתי את מה שיש לי.
היום, אני יודעת. האדם מתחיל להעריך את מה שיש לו רגע אחרי שכל מה שיש לו נשמט לו מהידיים, ממש מבין האצבעות, ומתנפץ לאלפי רסיסים קטנים וחדים, שדוקרים אותו פעם אחר פעם, מענים אותו בכאב, כאב העצב והאובדן.
האדם יעריך את מה שיש לו רק לאחר שכל עולמו ייחרב, והוא יבין שלאף אחד לא באמת אכפת. שאף אחד לא שם לב.

אבל תמיד הדברים יחזרו לתיקונם. הרי אף-פעם זה לא מאוחר מדיי, לא?
כנראה, שהפעם איש אינו שמע שזה אף-פעם לא מאוחר מדיי.
כי הפעם, זה מאוחר מדיי.

ייאוש לתקווה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

וואו.
מדהים, מרגש! את כותבת כל-כך יפה, דברים נכונים טאין, אני חסרת מילים!
אהבתי מאוד, המשיכי לכתוב 3>

19/05/2012 11:37

ואוו עינב הכתיבה שלך מושלמת ואוו את כל כך מביע את עצמך ברהיטות ובאצילות תמשיכי לכתוב וברוכה המצטרפת לאתר “סיפורים” שבוע טוב ומבורך ממני בקי ♥♥♥♥♥

19/05/2012 11:51

וואו!
יש לך כישרון ענק!!
הכתיבה שלך מושלמת,לא הייתי מתקנת כלום,והזווית חשיבה שלך מאוד מעניינת!
הסיפור מרגש מאוד!
יום טוב,משיר 3>

06/02/2013 06:34

תודה רבה לכולכם על התגובות החמות, הן משמעותיות בשבילי (:

שיר – תודה ענקית!! 3>

23/02/2013 03:00
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך