BE HO U R - BE WHO YOU ARE ביהור. לפעמים צריך לאבד את מה שיש לנו, כדי להעריך אותו מחדש.

יש הכל, אך אין כלום \ ממגירה

13/09/2020 258 צפיות אין תגובות
BE HO U R - BE WHO YOU ARE ביהור. לפעמים צריך לאבד את מה שיש לנו, כדי להעריך אותו מחדש.

פקחתי את עיניי. עוד בוקר חדש. הלכתי לצחצח שיניים, הבטתי לתוך עיניי במראה.
עיניים כה רגילות, חומות, קטנות. קינחתי את אפי הגדול.
הוא כל כך גדול שאין לי תמונות מקרוב. הנשימות שלי נשמעות כאדם שנוחר.
ותמיד פצעונים נראים כהרים כאשר הם צצים עליו. סירקתי את שיערי הדל, חום, פשוט.
ושוב תלתלי נראים כפקעת סבוכה.
כאשר לבשתי את חולצתי, הבטתי למבואה במראה הגדולה. ידי כה גדולות, ניתן להתבלבל בשל גבר.
בטני לא מחביאה את החטיף שאכלתי אתמול, ושלשום.
רגלי קצרות ורחבות. איני יכולה יותר להתיישב על נדנדה פשוטה.
הסטתי את מבטי מהאישה הלא יפה שעומדת מולי,
אשר מראה לי כמו רשימת מכולת מה לא בסדר בי.
בדרכי לעבודה נתקלתי באישה מבוגרת, פיניתי לה מושב ברכבת התחתית.
“תודה ילדתי, מה שמך?” עיניה התכלת כצבע שמיים בחנו אותי מכף רגל עד ראש.
מבוכה הוקרנה על לחיי, “שמי ביהור” השפלתי מבט, תמיד רציתי לשנות אותו.
“איזה שם מקסים לבחורה מקסימה” היא חייכה ושיניה המעט עקומות ברקו בלבן.
“הו אני לא מקסימה, אך תודה” הבטתי לתקרה. הרגשתי את עיניה נחות על גופי.
“מדוע את חושבת ככה? ” היא הביעה התעניינות ואני התרגשתי אי נוחות גוברת.
“הסתכלת עלי? זאת לא תשובה מספקת?” נאחנחתי. “הלוואי והייתי יכולה לשנות כל דבר שאני לא אוהבת בעצמי” פלטתי כהבעת משאלה .
“מחר בבוקר לא כתמול שלשום, את תביני את הלקח ותהיי מאושרת לא רק בחלום” האישה המבוגרת אמרה.
זה היה נשמע כמו קללה מסרט ילדים .
“את צוחקת נכון?” סרקתי את עיניה, אך היא רק חייכה.
בכריזה נשמע קול מונוטוני אשר מיידע על הגעה לתחנה בה אני יורדת.
יצאתי מהתחנה הצפופה לרחוב.
הרחוב היה כה סוען, יותר מהרגיל.
איש שאיני מכירה נחבט בי בדיוק לפני שסיימתי לחצות את המעבר חציה.
פתאום לא הצלחתי להריח את הריחות מסביבי.
ריח המזון המהיר היוצא מהמסעדות ברחוב, לא נכנס לאפי.
נעצרתי, ניסיתי בכל כוחי להריח את ריח הרחוב. אפילו את צואת כלבים שהייתה מרוחה בצד הדרך לא הצלחתי להריח.
דבר לא הגיע לאפי. כאילו איבדתי את חוש הריח. נבהלתי. אך הפאניקה לא הספיקה להגיע.
אדם נוסף ואת פניו גם לא הצלחתי לראות נתקע בי.
הפעם נחבטתי בעמוד המחזיק שלט “זהירות כאן בונים” בחלק האחורי של ראשי. באופן טבעי מתחתי את ידי לבדוק האם המכה התנפחה.
כאשר ידי שפשפה את האזור, הרגשתי סבך שיערות מתלפף סביב אצבעותי.
מראה ידי המלאות בסבך שיעורתי שנשרו בן רגע מראשי גרם לי לאנקה של הלם.
עוד ועוד שיערות נשרו מראשי, ביבבות ניסיתי להחזיר את השיערות שנשרו מראשי, אך לשווא.
אדם נוסף נתקע בי תוך כדי יבבותיי, נפלתי למדרכה שמלאה במלט אשר עוד לא התייבש כראוי.
ידי מלאות במלט.
הבטתי מהן, נקודות אדומות נגלו לעיניי. אדומות ומבעבעות.
צווחתי, הרמתי את אצבעותי לאפי, הריחות עדיין נמנעו ממנו.
אצבעותי דידו מעל ראשי, שעורתי המשיכו להתלפף סביבן.
יבבתי בקול, באמצע הרחוב אך אף אחד לא עצר. הם כולם המשיכו בחייהם. כאילו אין על הריצפה אישה זועקת עם שיער נושר ובעבועות אדומות על הידיים.
הפעם דמות נוספת נתקלה בי, אישה גבוהה שאת פניה סנוורה השמש. הושלכתי בכוח על הישבן.
לחיי רטובות מדמעות, לא נותר בי קול. כעס ביעבע בי, אף אחד לא מסייע לי.
נסיתי להקים את עצמי, אך רגלי כאיבדו את היכולת לזוז. אני מביטה בהן באימה , מנסה להזיזן, אך כרגליים זרות, לא נענות לקריאות מוחי.
ייאוש, פחד, כעס, בלבול, הלם . הרגשות הללו הכו בי בו זמנית. הבטתי לשמיים כנושאת תפילה.
ופתאום צואת ציפורים נחתה על פרצופי. מתוך בהלה עצמתי את עיני, אך כאשר פקחתי אותם,
הכל היה שחור.
צלילים של תוף צלצלו בראשי. כינור התנגן ברקע. קול אישה שופע זרם באוזניי. השתעלתי,
ריח של כביסה עלה לאפי.
פקחתי את עיניי בבת אחת, עיניי רואות שוב!
לקחתי שאיפה ארוכה, ריח הכביסה מילא שוב את נחיריי. הרמתי
את אצבעותי לאפי. צחקתי בקול צהלה, אפי עובד!
התיישבתי בבת אחת, הבטתי לעבר ידיי, הן חזרו לקדמותן!
הרמתי את הרגליי באוויר , כילד שמתנדנד לראשונה. הן זזות!
רצתי לעבר המבואה במראה, שיערי מחובר כולו לקרקפת!
חייכתי, זה היה רק חלום.
עם סנטר מונף אל על, הגעתי לתחנה ברכת התחתית.
וכאשר הבטתי לעבר אחד החלונות של הקרונות הנעים, ראיתי אותה.
האישה המבוגרת. ואז זה הכה בי.
עכשיו אני מאושרת.

יש הכל, אך אין כלום \ ממגירה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך