כביש מהיר

BlueWex 02/12/2019 178 צפיות אין תגובות

המכונית עצרה בשולי הכביש המהיר, זו הייתה שעת לילה מאוחרת. הכביש שבדרך כלל הומה בשעות היום היה ריק מהרגיל. דלת הנהג נפתחה כלפי מעלה ותאורת האוטו השליכה אור כחול על האספלט הרטוב, ואז הוא יצא.

הוא סקר את הנוף בעיניו, החשד שחש לפני שיצא לנסיעה הזו התחיל להתממש. הוא באמת לא ראה כלום. הדבר הכי קרוב לנוף הייתה רצועת הרים כל כך רחוקה שנראה שבלתי אפשרי להגיע אליה. אבל הוא עדיין לא איבד תקווה, חייבת להיות דרך למטה.

הדרך למטה לא מופיעה בשום מפה בטלפון, בשום מפה קנויה או מפת בד ישנה כמו של פעם. השמועה על הדרך למטה עברה מפה לאוזן בעידן שבו הכל היה בהישג יד, חוץ מהדרך הזאת. הוא שמע אותה מחבר לפני שנים רבות, בהתחלה לא האמין שכזאת דרך אכן קיימת. הרי איך זה יכול להיות, הכביש המהיר בין אוסטין ללאס וגאס היה דו מימדי, וסופי. אין ימינה ואין שמאלה ואין אחורה, רק קדימה. אבל מבעד לשפתיו הדקות ונשימתו הכבדה מאלכוהול של חברו הישן הוא קיווה שהיה צל של אמת. זה כל מה שהוא היה צריך עכשיו.

הוא חזר למכונית, הדלת נסגרה ומשב אוויר חמים ליטף את פניו. זו הייתה כוס הקפה השנייה שלו להלילה, “הראשונה היא תמיד רק חימום” הוא גיחך לעצמו.
המילים עדיין הדהדו בראש שלו, מילים שיכורות שכרגע היו כל מה שחשב עליהם.
“תתחיל ממחלף 691 ותיסע שלושים מייל מזרחה, על הE5, תיצמד לנתיב השמאלי ומתישהו אתה תראה דרך שיורדת למטה. ממש קל לפספס אותה, ואף שלט או מפה לא יגידו על קיומה. ואם תפספס אותה, מחכים לך ארבעים מיילים עד הפרסה הבאה. אבל אם תמצא את הדרך, טוב. קודם כל תמצא אותה.”

“אם תמצא”. חרדה ירדה במורד גבו, הוא לא יכל לעקל נסיעה של אפילו עשר מיילים ארורים נוספים על הכביש המחריד הזה, הוא פיתח שנאה לכבישים המהירים, אותם כבישים נשגבים שהתשרעו מעיר לעיר, ממושב למושב, מכל מקום לכל מקום בערך. הם תמיד היו ענקיים על יתר המידה, עיוות כל כך בוטה של הטבע שניגן שיר של יעילות ועוצמה, הוא תהה מה האדריכל רצה להוכיח.

זו הייתה הפעם הראשונה בעשר שנים שהוא שוב מצא את עצמו מאחורי ההגה, ידיו הזיעו מהלחץ בדקות הראשונות של הנסיעה, כל פניה הייתה זהירה ומחושבת. כל צפצוף או רעש חזק גרמו לליבו לצנוח ולחשוב על למה הוא יצא, למה הוא יצא באמת?
אבל לאחר כשעה של נסיעה משהו השתנה, הוא שם לב כמה מתוח הוא היה כששחרר את ידיו ורגליו מעט. פניו נרגעו וחיוך דק החליף פנים קפואות.
הוא התגעגע להרגשה של להיות מאחורי ההגה, התגעגע לשריקה של המכוניות העוברות במהירות אדירה, לרוח בשיער, להזדמנות לשמוע שירים ישנים.
הוא בא מהעיר, ושם מכונית היא יותר צרות מתועלת.
ולמה אדם צריך מכונית כשאפילו אולם הקולנוע נמצא במרחק של כחמש דקות מביתו… והתחליפים היו רבים בין אם זו הרכבת התחתית, הרכבת העילית, או המונית. הוא העדיף להימנע מהרחוב כמו שנמנעים ממחלה.
כעת כשהוא היה במרחק שעות מהבית, הוא הרגיש שלווה לא מוסברת. לא שהיה לו מה לחפש בבית, הוא מצא את עצמו בין עבודות, הנסיעה הקטנה שהוא יזם הייתה ההתפטרות שלו מעוד עבודה ממוצאת. הוא תהה אם ישלחו לו הודעה, האמת שכרגע לא היה אכפת לו.

הוא פתח את החלון כשהוא הדליק סיגריה. טפטוף קל החל לרדת, והטיפות הצטברו על השמשה והרכב עד שהיו כבדות מספיק בשביל לרדת מטה ולצבוע את הכביש בצבע כהה ועמוק.
הוא חשב על ההורים שלו, מכל דבר אחר, ודווקא עכשיו דווקא על אמו. הוא הרגיש רע על השקרים שהוא סיפר, על התואר שהמציא כשהוא היה צריך כסף “לשלם על לימודים”, על הבת זוג שאף פעם לא הייתה, על עבודה שהוא נהנה בה. הוא ידע שהיא לעולם לא תוכל באמת לבדוק את מה שהוא המציא, היא הייתה במרחק של שתי מדינות ממנו.

אולי הייתי צריך להקשיב לך אמא, אולי לא הייתי צריך ללכת.

מאוחר מדי, נשימה כבדה גברה עליו כשהוא נשף את העשן מחוץ לחלון. הוא החניק את הדמעות שהתגנבו לעיניו ולקח עוד שאיפה מהסיגריה.
הוא זרק את מה שנשאר מחוץ לחלון, מעבר למעקה של הכביש. הסיגריה נפלה ונראתה כמו נקודה אדומה שנעלמה תוך שניות ספורות,הוא המשיך לנסוע.

הגשם התחזק כשהוא המשיך לנסוע לאט, משאית גדולה חלפה לידו, האורות הבוהקים שלה סינוורו אותו. הרכב נעצר בשולי הכביש כשהוא גירד את עיניו ומצמץ, “יכול להיות שפספסתי אותה?” האם הכמה שניות בהן הוא לא שם לב לדרך גרמו לו לפספס? הוא לא יכל לקחת את הסיכון, הוא לא ראה אף מכונית מאחורי חוץ מהמשאית שכבר נעלמה בקו האופק.
הרכב עבר למצב רוורס כשהוא הסתכל אחורה דרך החלון האחורי, יד אחת על ההגה והשנייה תופסת בהילוך.

לא היו שם שלטים או תמרורים, לא היו שם גם סימנים על הכביש שמתריעים על נתיב אחר. הכביש התעקל ימינה וישר למטה, מאיפה שישב כעת הוא לא היה יכול לראות לאן הדרך מובילה.
“בן זונה, אני לא מאמין” הוא אמר לעצמו ברגע של שמחה שמהולה באבסורד קיצוני, אחרי כל השנים האלה הוא באמת צדק.

בלי לחשוב פעמיים הוא אותת ימינה בכביש הריק, שבר עם ההגה ולחץ על הגז. וכעת הדרך הייתה פרושה מולו.
לא היו שם אורות או נתיבים, הדרך כן הייתה גדולה מספיק לתנועה דו כיוונית. אבל שני משאיות היו צריכות ליסוע בזהירות אם הן לא רצו להתנגש כאן. הפנסים שטפו את האספלט הישן והסדוק. כרזות וניירות התעופפו באוויר, במבט חטוף הוא זיהה שאלו כרזות של מסיבות. המקום הזה היה די פופולארי בזמנו הוא חשב לעצמו. הירידה למטה נמשכה דקות ארוכות, העמודים הענקיים שתמכו בכביש נהיו עבים יותר ויותר ככל שהוא המשיך לרדת. הוא הרגיש את האדרנלין גועש כשהוא המשיך ליסוע במהירות בדרך, עצם היותו בדרך הישנה הרגישה כל כך לא טבעית, כמו ילד שפותח ארון שאסור לו לפתוח.
אבל לא היה שם אף אחד, לא רכב ולא ניידת שיטור ולא רחפן סיור. כלום.

לבסוף הוא הגיע למישור, וכעת הדרך התעקלה ימינה שוב. הוא בדק במפה שעל צג הרכב, הדרך לקחה אותו לכיוון המדבר.

השחר הפציע, האור הסגלגל שטף את המדבר ואת הרכב. הוא בחיים לא ראה נוף כזה, הרחק באופק היו ההרים. מכל צד המדבר המשיך והמשיך כמו ים זהוב וריק. זו הייתה נסיעה שהוא ראה רק בסרטים ישנים, נסיעה מלווה במנגינה של גיטרה בקצב מהיר וקולות של עופות דורסים וחיות בר. הוא לא יכל שלא לחייך מאוזן לאוזן כשהוא נסע במהירות מופרזת לחלוטין. הגשם שהיה כה כבד חזר שוב לטפטוף קל.
לאחר כמה דקות גבעות של אבן אדומה וישרה הקיפו אותו, נקודות של ירק וצמחייה הכתימו את האדום הבוהק שהתחזק עם עלות השחר.

הוא שר לעצמו שירים ישנים ושרק מנגינות שלמד בילדות, הוא כיבה את הטלפון שלו ונתן לאוויר לשטוף אותו מבעד לחלונות. הוא היה כל כך צח פה, הוא נשם ושאף שוב ושוב עד שנמאס לו. הוא ראה עזים מזוקנות מנסות לצלוח את הגבעות האדומות, וכל פעם שהן מעדו הן פשוט מצאו דרך קלה יותר והמשיכו לעלות.

הוא ראה להקה של ציפורים במעופם דרומה, הן עפו במבנה שהשתנה כל הזמן, כל פעם שציפור מקדימה התעייפה אחת אחרת תפסה את מקומה, הן חלפו מעל נהר רחב. גדותיו מיובשות ומלאות בבוץ סדוק ולח, טביעות רגליים קטנות של חיות יצרו פאזל על הבוץ.
הוא עצר את הרכב ליד הנהר, כשיצא החוזה רוח חמימה ליטפה אותו, נכנסה בין בגדיו ושטפה אותו בחום.

הוא עצם עיניים לרגע ושאף עמוקות ואז שחרר כשנשען על הרכב. הנהר היה במרחק קצר משולי הכביש, לאחר מדרון תלול ומישור צחיח. לרגע ההבנה נפלה עליו, עם כמה שזה היה הישג זניח, לא חשוב, הוא עדיין מצא את הדרך.

“מצאתי אותה” הוא חשב לעצמו, “באמת מצאתי.”
גל של רגשות שטף אותו, הוא התיישב על הרצפה. נשען על הדלת הקדמית של הרכב.
הוא פישק את רגליו והניח את שני ידיו ביניהן, ראשו מכופף מעט.
ודווקא עכשיו, בשום מקום, באיזו דרך שנשכחה מזמן.
הוא הרגיש כאילו היה לו את כל הזמן בעולם.
כשהוא הרים את ראשו כלפי מעלה חיה מוזרה עמדה מולו, היא הסיטה את ראשה בסקרנות.

הוא בחיים לא ראה בעל חיים כזה, הוא הכיר כלבים, חתולים, אפילו ציפורים שונות. אבל החיה מולו הייתה עצומה, אצילית, גאה. היא עמדה על ארבעת רגליה הלבנות שהתחברו לגוף שרירי מנוקד בנקודות חומות, ראשה הצר התהדר ברעמה לבנה ומלוכלכת מבוץ.

הייתה לו הרגשה שגם החיה מולו מעולם לא ראתה חיה כמוהו, ולכן היה ביניהם מכנה משותף.

הוא עמד על רגליו, החיה מעדה אחורה מעט מהתנועה הפתאומית והוא תיקן את צעדיו, כעת הוא הלך לאט ובזהירות. משתדל לא להזיז אבנים ולמעוד בהליכתו.
החיה הלבנה המשיכה לעמוד בגאווה, השמש מאחוריה הטילה צל ארוך וצר על החולות.

כשהגיע אליה היא נשפה מעט, עדיין סוקרת את הבעל חיים המוזר ממולה. רק כשהגיע לחייה הוא הבין את מימדיה, היא הייתה הרבה יותר גבוהה ממנו. הוא יכל להגיע רק לראשה שהייתה מוטה קדימה, הוא שלח את ידו לחיה והיא הריחה אותה. הוא עצמו חשב שהיא בטח מריחה את שאריות הסיגריות והקפה שנדבקו לו ליד.
הוא הניח את ידו על לחייה של החיה, קצת מתחת לעיניה השחורות והמבריקות.

הוא צחק לעצמו וחשב שאולי החיות הפראיות לא אוהבות שמלטפים אותם כמו חתול בית רגיל, אולי יד אדם מעולם לא נגעה בה. החיה נצמדה לידו כשהוא העביר אותה מצד לצד, למעלה הרעמה ומתחת לסנטר. ליטוף יסודי מאוד.

לפתע החיה פנתה עם הראש שמאלה, אוזניה הזדקרו לכיוון כלשהו. לאחר כמה שניות היא החלה לדהור לכיוון הזה, משאירה אותו עומד שם. לפחות הוא היה בטוח שהיו לה עניינים חשובים יותר מלקבל ליטופים מאנשים באמצע שום מקום.

הוא חזר לרכב, והרגשה מוזרה מילאה אותו.
הוא יצא מכאן מתישהו, בחזרה לבית שלו, לחיים שלו.
הוא היה רק אורח כאן, במקום שהאנושות לא נגעה בו.
הוא הוציא את הטלפון שלו והדליק אותו, 0 הודעות. טיפוסי.

ואז הוא חשב עליה, על מיה. הוא הדליק סיגריה.
הוא כיבה את הטלפון, ושוב הדליק. ואז שוב כיבה.
היא בטח הייתה אוהבת את הנוף הזה, הוא חשב לעצמו.
משהו כבד ירד עליו, הוא הסתכל מחוץ לחלון. על השמש שכרגע הייתה גבוהה בשמיים הכחולים ונטולי העננים.
מה שווה הנוף הזה אם אתה חולק אותו לבד?
הוא הדליק את הטלפון. הוא הולך להתקשר ולהצטער על הכל, על כל מה שהיה אז. הוא יגיד לה לסיים לעבוד מוקדם היום ולחכות לו מתחת למשרדים, הוא ייקח אותה לכאן. עם בקבוק יין ומצלמה. המספר שלה כבר הוקלד, למה הוא חיכה. הוא לא יכל.

עברה שנה מאז, הוא הזכיר לעצמו.
לא דיברת איתה מאז, מניין לך שהיא עדיין רוצה לדבר. או לראות את הפרצוף שלך עוד פעם.
שנה עברה ועדיין, הוא אהב אותה. לעזאזל, כמה שהוא אהב אותה. לעזאזל עם הכל, הוא חשב לעצמו.האצבע שלו הייתה במרחק של סנטימטר מכפתור השיחה כשהוא שמע את זה.
זה התחיל בשקט, אולי אם לא היה כל כך שקט הוא לא היה יכול אפילו לשמוע את זה.
האבנים הקטנות שעל הכביש התחילו לרעוד בקצב מתגבר, הוא הניח יד על הכביש והרגיש אותן גם.
הוא הזדקף במהרה, בהתחלה מפחד שעבר להרגשה של סקרנות. הוא ידע ששום דבר לא יפגע בו פה.
מעל גבעה רחוקה הוא ראה אותם, עשרות, אפילו מאות יצורים שדמו לחיה ראה מקודם שעטו במהירות עצומה לעברו. הן בעטו בוץ ועשב כשהן רצו במבנה שדמה לראש חץ, האדמה רעדה והוא לא יכל שלא לפתוח את פיו בתדהמה.

הם התקרבו אליו עכשיו, במהירות שלא השתנתה לרגע.
הוא נכנס לרכב וסגר את החלונות, בהיסטריה שלו הוא הפיל את כוס הקפה על המושב לידו.
החיות עברו אותו ברעש מחריש, אחדים מהם קפצו מעל הרכב באנרגיה עצומה. עיניהם פתוחות לרווחה והרעמה שלהם מתנגשת במכונית. זה נמשך כמה דקות, והוא חייך כל הזמן הזה.

לבסוף החיה האחרונה עברה את הרכב באיטיות, הוא יצא במהירות וראה את העדר ממשיך לשעוט אל האופק.
ומולו עמדה החיה שראה מקודם, היא הייתה נראית בדיוק כמו שאר העדר אך הוא ידע שזו היא מסיבה מוזרה. היא הפנתה אליו את ראש ונשפה מהמאמץ, הוא הושיט יד לראשה והניח אותה עליה.
“תודה” הוא אמר לה, והחיה הפנתה את ראשה הצידה.
כאילו שהיא הבינה אותו.

היא פנתה עם אחוריה אליו ועקבה אחרי העדר.
הוא נשאר עם ידו מושטת קדימה מסיבה שלא ידע להסביר.

הוא נכנס לרכב שוב, ועצם את עיניו.
הוא ידע בדיוק מה לעשות עכשיו.

אמו ענתה לו לאחר כמה שיחות, היא בטח לא ישנה בלילה.
“אמא?”
“תינוק שלי! איזו הפתעה שהתקשרת, הכל בסדר? קרה משהו?”
“הכל בסדר אמא, אני צריך שתהיי איתי רגע. את מקשיבה?”
“כן כן אני מקשיבה”
“אני רוצה שתעברי לגור איתי, כמו פעם”
“…”
“אמא?”
“מתי?”
“מתי את יכולה להתחיל לעבור?”
“אני אדבר עם החברה, וגם עם השכירות. זה לא צריך לקחת יותר משבוע לארגן פה הכל, אבל מי ישלם על כל זה?”
“אל תדאגי, חסכתי מהעבודה. תדברי איתי אני אבוא לקחת אותך כשהכל יסתיים.”
“כל כך התגעגעתי אליך”
“גם אני אמא, ביי ביי לעכשיו”

הוא ניתק את השיחה ובדק את ההודעות שנשלחו במייל.
הוא שלח את ההודעה למיה לפני כעשרים דקות.
היא התחילה להקליד.

הוא המשיך ליסוע, ומרחוק העמודים הענקיים של הכביש המהיר שוב נראו לעין.
והוא נתן מבט אחרון לאחור, לגבעות ולהרים.
הוא קיווה שהדלק יספיק לדרך חזור.

כביש מהיר
דרוג הסיפור 4.3 | 7 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך