dani9196
חזרתי קצת. מה דעתכם?

לאבד את הדעת

dani9196 17/12/2018 181 צפיות 7 תגובות
חזרתי קצת. מה דעתכם?

ברגעים כאלה אני מתגעגע בצורה נואשת לעבר. בין אם אלו דברים שאיבדתי כבר מזמן או בין אם אלו אנשים שדיברתי איתם רק אתמול, אני מתגעגע אליהם. ולפעמים תוקפת אותי מין תחושת נוסטלגיה חזקה שכזו, שקשה לי כל כך לברוח ממנה.
דבר מעניין הוא נוסטלגיה. לפעמים אנחנו מוצאים יופי בתקופות הכי קשות, ואיכשהוא מתגעגעים אליהן. משום מה, לפעמים דווקא אליהן.
אז הנה אני, שוקע ביאוש שלי, יושב פה ומאבד את הדעת. נזכר בכל האקסיות, חברים שאיבדתי, חיות מחמד… אה, וגם בידידה חמודה, איתה דיברתי רק אתמול.
אני רוצה להתקשר אבל משהו עוצר אותי, מין מועקה שכזו. אולי כי בעיקר, יותר מהכל, אני נזכר בפעם הראשונה בה הלכתי לאיבוד. נוסטלגיה… לכו תבינו.
כבר סיפרתי פעם, אני חושב, על ילדותי כילד מוכה. על הבכי, על ההשפלה, על ההקלה שבאה כשעזבו אותי לנפשי. אלא שאבא מכה לא תמיד עוזב. לפעמים אפילו לא רק מכה. אותי, היו פעמים שאבא לא עזב לנפשי במשך שעות. הוא צועק, גוער, ממש משתולל, לפעמים כמה דברים שהוא שובר. אפשר לסכם זאת כך: חופר בצורה בלתי נסבלת. כמו פטיש אוויר על הראש. באותם הרגעים פשוט לא יכולתי לשאת את המועקה. רגע אחד הוא צועק עליי שאין מה לדבר איתי, וברגע שאחריו, כמובן אחר דיון ארוך, מעמיק ונרגן עם עצמו על פשעיי, חוזר לצעוק דווקא עליי. לא הבנתי זאת אז, אבל היום אני מבין שהוא פשוט איבד את הדעת ברגעים שכאלה.
בכל מקרה, מה שכן הבנתי הוא שהמועקה הייתה בלתי נסבלת, ואם ההר לא יעזוב את מוחמד, מוחמד יעזוב את ההר. אז ברחתי.
אותו הזמן גרנו בשטחים. יהודה ושומרון, פסטורלי. אני נזכר בשני הבתים שהיו לנו, צמודים אחד לשני. שתי וילות קטנות, בעלות הגג המשופע, אדום הרעפים הקלאסי כל כך. עם פרדס מכל הצבעים, הצורות והגבהים בין שני הבתים וסביבם. כשגרים באזור כזה מסוכן, אפשר להרשות לעצמנו את כל היופי הזה. בית אחד לסבים ובית אחד להורים, שיהיה מאיפה לאיפה לברוח.
אותו היום בכל מקרה, עזבתי את כל המתחם היפה הזה בלי ממש לחשוב – עליו, או על כל דבר אחר מלבד מה שהעיק עליי. זה היה יותר כמו לרוץ משם ולא להביט אחורה.
אבל זו לא המועקה של אז שאני נזכר בה היום, להיפך. אני נזכר דווקא באבנים שאספתי שנראו לי מיוחדות, בענפים שסידרתי בצורות שונות, בתחושה של שחרור שבאה כשהולכים לאיבוד במקום שכזה.
בסופו של דבר מצאתי את דרכי חזרה אל הבית, אל זרועותיהם של הוריי המודאגים והדואגים. אותם אלו שדאגו לי לאותו הטיפול המסור שבגללו החלטתי ללכת לאיבוד.
היום אני כבר לא אוסף אבנים ומקלות. אני אוסף אנשים ותקופות. אקסיות, חברים, חיות מחמד… אוסף דברים להתגעגע ולברוח אליהם בשעת משבר, קצת ללכת לאיבוד.

לאבד את הדעת
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (7)

נוסטלגיה זה כיף.
על הקטע עם השטחים – הא. מוכנה כמעט להתערב שזה מומצא ואתה לא באמת משם?

18/12/2018 23:45

    על מה מתערבים?

    19/12/2018 00:12

אה, זה מוכנה כמעט להתערב ולא ממש?!
טוב מי יודע מי היה מנצח בהתערבות הזאת…

21/12/2018 16:19

חומר טוב, הצלחתי להזדהות עם זה.

24/12/2018 05:53

קוראת את התוכן שלך כבר מאז 2014 או 2013 מכמה משתמשים שונים. בשבילי אתה הסמל של האתר, אכשהו כל פעם שנכנסת רואה קטע שלך ואני כזה. -חיוך וגלגול עיניים- שוב הוא. טוב יאללה שוב נכנס הרי זה תוכן איכותי.

26/12/2018 01:25

    אההממ… תודה על התגובה המבלבלת.
    אה! אני מתכוון מלבבת! מלבבת!

    26/12/2018 08:49
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך