לאט לאט

11/08/2019 147 צפיות 2 תגובות

תכלס, שחר גרוסמן אף פעם לא היה אצן מי יודע מה. אפילו כשהיה קטן, היה מתחיל לצאת לו הפיפי עוד לפני שהגיע לאסלה.
גם החיים עצמם, עברו לשחר בקצב לא מספק.
“גרוסמן! אם לא תעשה משהו עם עצמך, אתה תהיה חתיכת שמן” רטן לעברו מנדלבוים המורה לספורט, בזמן שהתחילו לרעוד לשחר הידיים באמצע השכיבת שמיכה הראשונה.
אחרי השיעור ברי ניסה לנחם אותו. “עזוב אחי, גם ככה אחרי הצבא נירקב בדרום אמריקה וייגמר לנו הכושר תוך 7 שחתות מקסימום – מה הטעם להשקיע עכשיו?”

ביום הסיירות הלך לו בסדר. אבל לא קיבל זימון לאיזושהי יחדיה מיוחדת.
“איפה אתה גרוסמן? יושבים בחומוס עכשיו כל החב’רה. תגיע!” גער בו הוואטסאפ באותו הערב.
שחר קם מהספה והחל את דרכו לחומוס. היה חם ולח והחולצה נצמדה לו לחזה. עד שהגיע לרחוב בן גוריון עיגולי הזיעה התחילו להופיע במקומות הרגילים.
פתאום שמע קול – “הי, שחר? גרוסמן?? זה אתה?”
שחר הסתובב.
מולו עמדה סיגלית שמעוני. נמוכה, עם שיער חום מתולתל ושפתיים שגרמו לבטן של שחר להתכווץ.
“הי סיגלית, מה קורה? לא ראיתי אותך שנים” שחר אמר וניסה לסדר את החולצה.
“וואוו באמת עבר המון זמן” חזרה סיגלית, “מה קרה איתך בשנה האחרונה?”
“סיימתי בגרויות, ועכשיו אני מחכה לגיוס”
“אוקיי, ויש לך איזה עיסוק מרכזי?”
“בגדול אני עובד על השיזוף שלי כל יום בבית מול 5 שעות נטפליקס. מה איתך?”
“אני..” סיגלית חייכה ונאנחה “מנסה להבין מה לעשות עם עצמי”
למרות שסיגלית הייתה רק שנה גדולה משחר, היא הייתה שתי שכבות גיל מעליו וכבר סיימה שנתיים צבא.
“אני בדיוק בדרך לחומוס, בא לך לבוא? כל החב’רה שם.. אני בטוח שברי ישמח לראות אותך” ניסה לשכנע שחר.
סיגלית פשוט נעצה בו מבט ואמרה “אני מעדיפה לשבת רק איתך גרוסמן”

“מה תרצו להזמין?” שאלה המלצרית במונוטון לא מתאמץ.
הם הזמינו, וקיבלו את האוכל במהירות מחשידה.
“אז מה הכיוונים שלך עכשיו? למה קשה לך להחליט מה לעשות העלאה?” שאל שחר.
“אני יודעת שאני לא כל-כך מיוחדת, ושלכולם יש חששות, אבל פשוט אין לי כיוון. כלום. נאדה”
“אני זוכר שאהבת לקרוא, לא? אולי איזה תואר בספרות?”
“לא..” ענתה סיגלית, “אין לי תחת לשבת ולקרוא כל היום.. תאמין לי אני עכשיו מתגעגעת לתקופה לפני הגיוס. כשהכל היה קבוע וברור.”
“אני מוכן להתחלף איתך” סינן שחר, “עזבי. בואי נשכח מהעתיד הערב”
אחרי המשקה הרביעי, שחר התחיל לחשוב על איך לבקש מסיגלית אם בא לה לזוז למקום יותר שקט.
פתאום הרגיש שחר את היד שלה על הירך שלו, ואת השפתיים שלה על האוזן שלו, “בוא נעוף מכאן” הוא שמע בלחש.

בבוקר הבא, שחר עלה על קו 29 ונסע הביתה. הוא ניסה להחליט אם זה רעיון מוצלח לנסות לשמר קשר רומנטי חודש לפני הגיוס.
“מה נסגר איתך גרוסמן??” אמר לו ברי, “להתחיל קשר לפני הגיוס זה כמו לקנות מנה שווארמה חמש דקות לפני כניסה למוזיאון”
ברי המשיך בזמן שחיסל חצי סנדוויץ’ עם שניצל טבעול בביס, “חוץ מזה, היא בשלב אחר בחיים. עוד חודש היא לא תזכור אותך”

בטירונות שחר דווקא תיפקד בסדר גמור. התנדב לשמירות, מטבחים, ותמיד דאג להתקשר לאמא בשעת ת”ש.
אחרי השבת הראשונה שיצא, אפילו שביזות יום א’ לא היה לו.
במוצאי שבת שחר קיבל הודעה בווטסאפ מסיגלית, “מזל טוב על הגיוס חייל!! הנה משהו שאני מקווה שישאיר אותך חמים בלילות הקרים”. שחר הדפיס את התמונה שסיגלית שלחה לו. התמונה לא הייתה מקצועית, כנראה סלפי שסיגלית צילמה בעצמה. שחר הדפיס את התמונה ודחף לתוך הכיסוי חוגר.

את הטירונות סיים בהצלחה. באימון המתקדם שחר נתקע באמצע הובלת נגמ”ש דרומה מהגולן. את חמישי בלילה העביר על הנגמ”ש, מעל המוביל המושבט, מול פסטיבל בובמלה בכינרת.

בוקר אחד, כינס ניאזוב המ”פ את כולם, “כמו שכולכם יודעים, המצב בצפון רע. הוקפצנו על-מנת להשתתף במבצע הגנה על יישובי הגליל והגולן”
“יש מצב נכנסים ללבנון ניאזוב??” שאל שאולי ווינרוט.
“מקסימום קילומטר. לא יותר. אין פה משימה התקפית, רק הגנתית” ניאזוב ענה.

שבוע אח”כ, ו-5 קילומטר מביירות, חשב לעצמו שחר איך הגיע לכאן.
שבוע שלם הוא כבר אוכל טונה עם רוטב ברבקיו, ושותה אקווה נובה. יוסקו לא ממש תרם לשיפור האווירה.
“למה אנחנו עדיין כאן?” התלונן יוסקו אחרי סיום מארב, “מתי נצא? מתי יחליטו שעשינו מספיק?”
יוסקו המשיך, “גרוסמן? על מה אתה בוהה שם? אני מאוד מקווה שזה לא התיק משימה של המארב מחר”
“סתם מישהי שהיה לי איתה קטע” ענה שחר, ” היא עכשיו באירופה מטיילת. שלחה לי תמונה”
“תן לראות!” יוסקו חטף את התמונה, “הופה גרוסמן, אני רואה שיש לך סטנדרט. אולי אפילו..”
באותו הרגע הייתה שריקה באויר.
“גשם סגול!!!” צעק ניאזוב.
אחרי רגע שוב שמעו את קולו של ניאזוב: “נתקלנו ממזרח, להסתער!!!”
לפני ששחר הבין מה קורה, יוסקו התחיל להסתער לכיוון מזרח. שחר בהה בו בלי לזוז, קפוא במקום.
הרשפים מה-M16 של יוסקו ריצצו באוויר והאירו את הלילה.
הבזק. שחר זיהה דמות משמאלו של יוסקו. עוד הבזק. הדמות מתקרבת. “יוסקו – שמאלה!!!” צעק שחר ללא הועיל.
שחר אולי אף פעם לא היה אצן מי יודע מה, אבל את ה-50 מטר לתמונתה של סיגלית הוא חצה בזמן שיא. גם לוחם מדהים הוא לא היה, אבל הכדור פגע לו טוב-טוב בחזה ולא המשיך ליוסקו.
בזמן שריחף לכיוון האדמה חשב על החול של דרום אמריקה.
7 שחתות ונגמר.

לאט לאט
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (2)

הי, סיפור ראשון שלי. אשמח לפידבק :)

11/08/2019 09:23
AMB

הי,
הסיפור טוב עיניי אבל חסר בו משהו

חסר לי העומק של הקשר של שחר עם סיגלית.
הסוף אמור להיות קשה וכואב ולומר את האמת הייתי צריך לחפש בתוך עצמי את הכאב הזה ולהוסיף אותו באופן די מלאכותי.

אני חושב שכדאי לספר על הקשר ביניהם לפני הערב שהם מבלים ביחד כדי לחזק את היסודות

ודאי אולי לספר קצת על הגעגועים או הפנטזיות בקשר אל סיגלית בזמן השירות.

24/08/2019 23:25
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך