לא עוזב את העיר
לפני שאתחיל, גילוי נאות. אני לא כותב מדהים, אפילו לא כותב טוב, בקושי כותב. אני גם לא אדם כל כך טוב, למרות שאני מנסה. זה הרבה יותר קשה מלכתוב. מזל שביקשתם סיפור על השכונה שלי, כי זה מצריך ממני רק לשים לב מה אני רואה, ואת זה כל אידיוט עם עיניים יכול לעשות. אפילו זה שהמציא את החיסון לאבעבועות שחורות לא היה כזה חכם- הוא רק שם לב שאנשים שחלו במחלה של פרות לא חלו באבעבועות שחורות. קראתי את זה בספר שמצאתי ברחוב פעם. לא זוכר את השם שלו.
אני גר באותה השכונה כל החיים שלי, וזה טוב וגם רע. טוב, כי זה טוב שיש לך מקום לקרוא לו בית, ורע כי אין לי ממש מילים לתאר את השכונה שלי, לפחות לא מילים שאנשים אוהבים לשמוע. ההורים שלי לא אוהבים שאני משתמש במילה 'גטו'. הם הראו לי פעם תמונה של גטו- וזה באמת לא היה דומה לשכונה שלי. לנו אין גדרות תיל, לפחות לא כאלה שרואים בעיניים, אבל כן יש משהו שמכריח אותנו להשאר בפנים (חובות? יאוש? עוצר?). אני יודע שיש.
אני אוהב לברוח לפעמים בלילה לאזור מחוץ לגטו. הכל בו מתכתי ולבן וירוק וגבוה וחדש ונקי. אני מדמיין את החיים שם בבוקר. אולי יש להם ציפורים במקום סירנות, ודשא במקום שברים של בקבוקי בירה. אם נמצאים רחוק מספיק הכל נראה דומה.
לברוח זה ממש קל- יש לי רק דלת אחת לעבור ואני מחוץ לבית. יש יתרון בלישון בסלון. אפילו לא צריך לזכור לקחת מפתח. אין לנו שום דבר שכדאי לגנוב.
אני יורד את המדרגות בלי אפילו להדליק את האור, (גם ככה רוב הזמן הוא לא עובד) ומתקדם לכיוון החדר זבל. האופניים שלי נמצאים ממש מחוץ לדלת שלו. אין עליהם מנעול או שרשרת או משהו, כי שוב לאף אחד אין סיבה לגנוב אותם. מבט אחד בהם גורם לאנשים להעריך גם את הדבר הכי מכוער שיש להם (כמו בעל שמן ומובטל. יש הרבה כאלה אצלנו). כאילו התכנס לו איפשהו צוות של מהנדסים ומעצבים ומדענים של אופניים ואחד מהם אמר 'יודעים מה יהיה מצחיק?' וככה האופניים האלה נולדו. אבל הם מביאים אותי לאן שאני צריך להגיע.
ממש לפני שאני יוצא לדרך החתולי רחוב התורנים של השבוע נזכרים לקפוץ החוצה מהפח הירוק נזלת כתום חלודה הזה, שתמיד מלא עד הסוף, ומבהילים אותי בטירוף. כל פעם מחדש. פעם אחת מעדתי על בלטה שבורה ליד הכניסה בגלל זה. אני לא מאשים אותם. אנחנו באותה סירה (שמעתי שיש ביטוי כזה). אבל אני עדיין לא נואש מספיק לאכול מפחי זבל.
יוצא לדרך. האופניים חורקים קצת, אבל יחסית למשהו שעשוי מחלודה הם דווקא לא מרעישים כל כך.
יש כמה אתרי תיירות קבועים שאני עובר בדרך ליציאה מהגטו. המזבלה היא ראשונה. לשכן אחד פשוט נמאס מערימות של ג'יפה שנמצאות לו ממש מתחת לאף אז הוא התחיל לזרוק את הזבל שלו באיזשהי פינת רחוב. אנשים כנראה חשבו שזה רעיון טוב כי עכשיו יש לנו חירייה קטנה משלנו.
האתר השני הוא גינה ציבורית, או מה שלפחות פעם היה גינה ציבורית- ואחת יפה. עם נדנדות וספסלים וציורי קיר וארגז חול. עכשיו מהנדנדות נשארו שאשראות ברזל, הספסלים שבורים ומרוחים מלמעלה בחרא של ציפורים ומלמטה עם מסטיקים, הציורי קיר עכשיו מראים שליוסי אבוטבול יש זין קטן ( הכתובת על הקיר מלפני שנולדתי. ככה אבא שלי אמר. מסכן יוסי. בטח מת מבושה או שחי מספיק זמן בשביל לחטוף דקירה) והארגז חול נראה כמו מאפרה שלא רוקנו כבר כמה שנים.
האתר האחרון הוא הכתם. לפני כמה חודשים מישהו שגר בשכונה קפץ מהגג שלו ונחת עם הראש על האספלט. ראיתי את זה קורה. לפני שזה קרה לא חשבתי שאפשר באמת לקפוא במקום- אבל בשתי שניות האלה שהוא היה באוויר (וגם קצת אחר כך) פשוט לא יכלתי לזוז. עד שנפלתי מהאופניים. עברו אולי שתי דקות עד שאמבולנס הגיע (הם מכירים את השכונה לא רע). הם כמובן קבעו שהוא מת. פעם אחרונה שבדקתי אי אפשר לחיות עם המוח שלך נמצא במרחק של 20 מטר משאר הגוף שלך.
הכתם כבר לא שם. דהה עם הזמן,קצת כמו כולם פה. אבל אני עדיין יכול לומר איפה הוא היה. אני אפילו זוכר שהייתה לו צורה קצת דומה לרגל של עוף.
אני בחוץ. לאזור מחוץ לגטו אין שם, ואין לו סיפור על כל דבר שרואים בו. דף חלק. שישאר ככה. תעשו שישאר ככה. לפחות לכמה דקות.
תגובות (0)