sapir13
במשך כל כך הרבה זמן הרגשתי שאני כבר לא אני. עמוק בפנים לא יכולתי להתמודד עם זה, זה אכל אותי, שינה אותי. כל כך הרבה מילים שאחרים אמרו לי פגעו בי וחילחלו אליי בצורה לא מודעת, שעד שהבנתי מה קורה לקח לי אקסטרה זמן להתאפס על עצמי. הרגשתי נבגדת, באופן אירוני, כי דווקא המילים, הנחמה שבכתיבה, מה שהיה לי במשך שנים, נעלמה. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו הרגשתי מרירות. אז התחלתי לי מחברת, אמתית, לא מקלדת, שתהיה רק שלי. שתרשה לי לקשקש ולפנטז שאני חיה חיים אחרים, שתיתן לעצב להיכנס פנימה רק ברגעים חשובים. וזה עוזר, סוג של, היא מאזנת אותי.

להישאר אני, ערה

sapir13 08/06/2021 347 צפיות 3 תגובות
במשך כל כך הרבה זמן הרגשתי שאני כבר לא אני. עמוק בפנים לא יכולתי להתמודד עם זה, זה אכל אותי, שינה אותי. כל כך הרבה מילים שאחרים אמרו לי פגעו בי וחילחלו אליי בצורה לא מודעת, שעד שהבנתי מה קורה לקח לי אקסטרה זמן להתאפס על עצמי. הרגשתי נבגדת, באופן אירוני, כי דווקא המילים, הנחמה שבכתיבה, מה שהיה לי במשך שנים, נעלמה. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו הרגשתי מרירות. אז התחלתי לי מחברת, אמתית, לא מקלדת, שתהיה רק שלי. שתרשה לי לקשקש ולפנטז שאני חיה חיים אחרים, שתיתן לעצב להיכנס פנימה רק ברגעים חשובים. וזה עוזר, סוג של, היא מאזנת אותי.

ההמתנה לשובן של המילים היא תמיד הדבר הכי קשה. הן, בדומה לשאר העולם, איבדו עניין בי ואינן צריכות את קרבתי יותר. הייתי נעלבת, אך אני חוששת שלא הקדשתי להן מספיק זמן לאחרונה.

כבר כמה חודשים אפילו.

יש בי צד שלוחש, לאט ובעדינות 'אם רק תעצמי את עינייך, אם תתייחסי אליהן כמו אל שאר האהבות שלך, הן ישובו' אך מה שהוא תמיד שוכח זה שאני לא פתחתי את שבילי ליבי אל שום דבר. רק ריקנות נשארה בתוכי, ואפילו לא אחת מדכאת.
אני חוששת שהעברתי כל כך הרבה זמן בהמתנה לרגשות שינסו לפרוץ פנימה כדי לעורר אותי עד ששכחתי איך גורמים להם לבוא אליי, וזה נורא.

אני הולכת בדרך שלי, וכל יום כקודמו, עד שעיניי נפקחות לפתע ואני קולטת שאני כבר לא באותו מקום שבו הייתי לפני דקה, ומסתבר שגם היום התחלף.
פתאום הכל כבר לא נראה אותו דבר יותר.

השגרה שלי מתחילה לקרוס אל תוך עצמה ואני לא רוצה להתחבא יותר, לא מעצמי ולא מאחרים. כמה קל זה להביע רצונות במילים.

ההמתנה לשובן של המילים תמיד מכה בי בחוזקה. יש בקרים שאני קמה ומרגישה את חסרונן, ויש בקרים שאני פשוט לא יכולה להתמודד איתן.

אולי כל מה שאני צריכה זה פשוט להתעורר, ולהישאר ערה.
מספיק כדי לברך אותן חזרה.


תגובות (3)

שלום.

הרגשתי שאני גם מחפש בזמן האחרון מילים, לבטא את מה שאני מרגיש ולא מוצא. התחברתי לקטע שכתבת, למרות שהרגשתי שכנראה יש גם הבדלים בין המצב בו שנינו נמצאים. בכל זאת נהניתי לקרוא, ולנסות למצוא את התשובות שלי.

יש לי שאלה מוזרה, אשמח אם תשתפי פעולה. יוצא לי לקרוא לא מעט סיפורים, אני נחשף לפעמים לכותבים שעדיין לא נחשפתי בעבר, ומנסה לקרוא גם סיפורים קודמים שהם כתבו, אבל בגלל שלא להכל אני מתחבר, אני עוצר בשלב מסוים. כיוון שיש לך מספר עצום של סיפורים שפרסמת, ואני כנראה לא אקרא את כולם, האם היית יכולה להצביע על, נאמר, חמישה סיפורים שלך שאת ממש אוהבת לחזור אליהם? הייתי שמח לקרוא אותם.

תודה.

09/06/2021 18:12

    היי, האמת שעבר כל כך הרבה זמן שאני לא ממש זוכרת מה רשמתי. אני קוראת קטעים שלי לפעמים וזה מרגיש כמו סיפורים של מישהי אחרת. קצת מביך אותי להודות שלא שמתי לב שיש לי כל כך הרבה וזה עוד אחרי שמחקתי כמות נכבדת של סיפורים שהרגשתי שהיו שטותיים מידיי.
    אני מניחה ש'זאבים' ו 'שחור לבן' הם הסיפורים היחידים שאני עוד משתדלת להתמיד לכתוב (הם סוג של המשכים אך כל פרק גם עומד בפני עצמו).
    אתה מוזמן לשפוט ברפרוף על השורות הראשונות של קטעים כדי לראות אם הם יעניינו אותך או לא.

    אני מקווה שתצליח למצוא את המילים ואת המקום שלך.

    09/06/2021 21:12

שלום רב שובך, ספיר הנחמדת.

המילים עוד תשובנה, אל דאגה. הן רוצות ופורצות מעצמן. הבעיה עם כתיבה יוצרת, היא כמו חול־ים שאותו מנסים לאחוז: כשתומכים- הוא נאסף ונערם; כשלוחצים- הוא מתנדף ונעלם. הסיפורים כותבים את עצמם, כאשר את רק הכלי שדרכו הם מתגשמים.

על סדרת 'שחור לבן' אני בהחלט ממליץ. ל'זאבים' פחות התחברתי, אך זה מעיד עליי – לא על יכולות הכתיבה הנהדרות שלך.

מקווה לקרוא עוד מפרי מקלד־עטך.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

10/06/2021 16:20
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך