למי אכפת

Gray 07/01/2018 358 צפיות אין תגובות

באחת מהפעמים ההן ששקעתי בתוך עצמי, התחלתי לחשוב.
ככה, מכודרר בתנוחת עובר בין שני קירות, תקרה משופעת והמיטה שלי, מכה בשיניי על ציפורן האגודל של ידי השמאלית, מפוחד ולחוץ ללא שום סיבה, חשבתי.
חשבתי על מה יקרה אם מישהו שאני מכיר יקרא משהו שכתבתי פה.
מה יקרה אם מורה מבית הספר שלי תקרא את זה.
בטח ישלחו אותי לפסיכולוגית בית הספר, ואפילו לא יטרחו לשאול ולהיווכח שאני כבר נפגש עם פסיכולוגית פעם בשבוע, בימי חמישי בחמש וחצי.
אם חברים שלי יקראו משהו, הם יתחילו להסתכל עליי מוזר.
אני תמיד השפוי, האדיש, זה שצוחק משטויות ומרומם את מצב הרוח בעזרת עובדות רנדומליות. אני לא אמור לפתח צד אפל (חוץ מזה שאני טוען נחרצות שאני לורד סית’.)
אם ההורים שלי יקראו, הם יתחילו לדאוג עוד יותר.
כי הם לא דואגים מספיק לזה שאני לא אוכל מספיק, לא מתכונן למבחנים (ומקבל בסביבות השמונים-תשעים, לא יודע מה הבעיה פה), ורואה אלוהים-יודע-מה במחשב (בסך הכל דוקטור הו, ויקטוריה, החץ, הפלאש, סופרגירל, אגדות המחר, ריברדייל ועוד דברים בסגנון.)
חוץ מזה חשבתי על זה שבעצם לאלוהים יש סיומת של רבים אז זה די מטומטם שמתייחסים אליו בתור “הוא” כשצריך להתייחס אליהם בתור “הם”. או “הן”. לכו תדעו.
גם חשבתי על זה שאני לא רוצה ולא יודע, אבל זה תמיד קורה כשאני ככה.
אני לא רוצה ולא יודע כלום. אני לא יודע מה אני רוצה ולא רוצה לדעת.

למי אכפת.

למי אכפת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך