לפי הכללים

03/10/2020 352 צפיות תגובה אחת

תרבות תרבות תרבות. היא ספגה אותה מיום היוולדה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היתה עטופה בה. גם בבית וגם בבית-ספר. בפטיפון הגדול שבבית היתה מאזינה למוזיקה קלאסית יום יום. בבית-ספר למדו ספרות קלאסית: פושקין, טולסטוי, צ’כוב. את שירי לרמונטוב, הכירה בעל פה. גם אומנות פלסטית למדה. לפחות פעם בחודש ביקרה עם אמהּ במוזיאון מקומי והכירה הרבה ציירים גדולים. לא פלא שהלכה ללמוד אומנות.
התחתנה עם מהנדס רכבות. וכשהיתה בתם, בת חמש התגרשו. היא המשיכה לעבוד כמורה לאמנות בבית-ספר. כשנפתחו שערי ברית המועצות היתה בתהּ כבר בת 19. היא החליטה לעלות לישראל ובעקבותיה – אמה.
גרות בדירת שני חדרים בבת-ים. הבת מצאה עבודה בחברת ביטוח. ראש מתמטי כמו של אבא שלה. לה יותר קשה. בגיל חמישים ובלי שפה… בכל זאת הצליחה למצוא עבודה במוזיאון. קרוב לתמונות וליצירות אמנות שהיא אוהבת. כשהיא מגיעה לעבודה בבוקר, היא מנפנפת מרחוק בתג העובד שלה וממהרת פנימה. לובשת את הז’קט הכחול, מצמידה אל כיסו את התג וצועדת לחדר התצוגה. כשאין מבקרים היא עוברת בין ציורים ומתבוננת בעיון. לפעמים לוקחת כסא שלה מול ציור יפה ויושבת כמה רגעים. כשנכנסים אנשים היא חוזרת למקום שלה ומשגיחה שאף אחד לא יתקרב, שאף אחד לא יגע.
מוזיאון ברוסיה זה כמו מקדש. לישראלים אין כבוד לתרבות. נכנסים במכנסיים קצרים, חולצת טריקו וכפכפים. ילדים לא מקשיבים למה שמורה מסבירה.
את תג העובד היא שומרת כבבת עינה. זה כרטיס הכניסה שלה למקדש המוזיאון. פעמיים כבר איבדה אותו ובמחלקת משאבי אנוש הזהירו אתה שבפעם הבאה תצטרך לשלם עבור תג חדש. היא מבליעה חיוך ומהנהנת בהבנה.
בהפסקת הצהריים היא מצטרפת לשתי חברותיה במזנון של המוזיאון. שתיהן נושאות בארנקן תגי עובד זהים שנושאים את אותו השם. השומר בכניסה לא משגיח בשמות אלא מסתפק בהצצה חפוזה בתג עצמו. החברות נהנות מתה רותח ומעוגת שמרים במחיר מסובסד לעובדים. אחרי חצי שעה בדיוק הן קמות ממקומן. החברות חוזרות לשוטט במוזיאון והיא חוזרת לעבודה.
היא יודעת תפקיד שלה. תפקיד שלה זה לשמור על כבוד למוזיאון, על כבוד לתרבות. תפקיד שלה זה לוודא שכולם מתנהגים לפי הכללים.

לפי הכללים
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

הי. משהו קטן. יצא לי לקרוא שניים-שלושה סיפורים שלך. אני חש שיש לך חיבה לסיפורי פואנטה, אנקדוטות קטנות, ופשוט היתה לי תחושה שמשהו קצת התפספס בסיפור הזה.

הרעיון שסולל את הדרך לפואנטה (אני לא יודע אם יש לו שם בספרות)
במשפטים: “את תג העובד היא שומרת כבבת עינה. זה כרטיס הכניסה שלה למקדש המוזיאון. פעמיים כבר איבדה אותו ובמחלקת משאבי אנוש…”

יוצר סתירה לוגית לא נוחה, שמקלקלת (לטעמי) את הפואנטה. זה לא ברור איך מישהו ששומר על משהו כעל בבת עינו, מאבד אותו. ברור שאחר-כך זה מתברר, אבל כבר יש חשד בשלב הזה ומשהו מתקלקל
אם היית רושמת משהו בסגנון: “הקפידה לשמור עליו…ועם זאת מצאה את עצמה במחלקת משאבי אנוש מדווחת על אובדן הכרטיס”
ואז יש הבדל. כי א’) היא לא באמת אבדה אותו, היא רק דווחה. ידוע לה איפה הכרטיס. ב’) אפשר לבנות ככה את הסיטואציה יותר. אם תוסיפי לדוגמא: “ומילא פעם אחת. היא נאלצה לעשות זאת פעמיים, ובפעם השניה כבר קיבלה אזהרה שלהבא תצטרך לשלם…” וכו’
לגבי החיוך. אני לא הייתי כותב “מבליעה חיוך” – כי שוב, זה מסגיר. אם חשוב לך להכניס את עניין החיוך, הייתי מנסה אולי להכניס איכשהו “היא מחייכת חיוך לא ברור, כמו מתנצל…”.

דעה אישית – הסגנון שלי – מוזמנת לאמץ אם בא לך. ואם לא זה גם בסדר.
בהצלחה.

05/10/2020 21:54
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך