סיפור באווירת החג. על משפחת שטיבלמן המתגוררת בירושלים ועל יענקלה שלמד להעריך מחדש את המשימות שמוטלות עליו, כי לפעמים הן יכולות להוביל לעומקים אדירים. מצפה לביקורות ולהארות. חג שמח.

מאה שערים או חוות נמלים?

17/12/2020 395 צפיות 2 תגובות
סיפור באווירת החג. על משפחת שטיבלמן המתגוררת בירושלים ועל יענקלה שלמד להעריך מחדש את המשימות שמוטלות עליו, כי לפעמים הן יכולות להוביל לעומקים אדירים. מצפה לביקורות ולהארות. חג שמח.

אני אוהב לדמות את השכונה שלנו לחוות נמלים. כולנו נמלים פועלות והמלכה נמצאת למעלה, גבוה גבוה. אם היו מסתכלים על החווה בזום-אאוט, היו רואים הרבה בניינים. בניינים צפופים צפופים, כולם בנויים מאותה האבן, כולם באותו הגובה. ואם היו עושים זום-אין, היו רואים הרבה אנשים. אנשים צפופים צפופים, כל הבנים לבושים אותו הדבר, וכל הבנות לבושות אותו הדבר. למעשה הדבר היחיד שמבדיל בינינו, בין כל האנשים בחווה, זה הפנים שלנו. לי יש עיניים כחולות, אבל לאחי יש עיניים ירוקות. לאבא שלי יש זקן אפור, אבל לדוד שלי יש זקן שחור. אז אם אנחנו נבדלים בפנים, מה מבדיל בין הבניינים? אני מניח שזה האנשים המאכלסים אותו. בבניין שלי, המשפחה שלי. בבניין של חברי לישיבה, משפחתו שלו. אני יודע מה אתם חושבים. יענקל איך יכול להיות שאתה משווה את השכונה שלך לחוות נמלים? את אלוהים הגדול למלכת המושבה? ובכן, תמיד אמרו לי שהדימיון שלי מיוחד. אולי רק אני יכול להשוות בין אלוהים למלכה ובין מאה שערים לחוות נמלים, אבל זה מה שיפה בי. שרק אני יכול.

“נו יענקל, מתי כבר תמצא מישהי?”
“גוטע קשיא טאטע.”
“נו, למה לא תלך לפליישמן שתסדר אותך קצת?” הציע.
“אל תדאג, לכל דבר עת וזמן.”
“לכל חפץ תחת השמיים.” השלים. “שלמה המלך.” נאנח.
“אני הולך לנוח קצת בחדר.”
“מה לנוח?” התפלא. “די מעלאָכע איז קייפל, בוא יענקל.”
“לאן? מה יש?”
“בוא ותגלה.” ואבא מוביל אותנו לחדר השינה. הוא מתכופף אל מתחת למיטתם, מוציא מזוודת עור חומה מעוטרת בחוט זהוב.
“וואָס איז דאַד?”
“מענאָראַהס. חנוכיות, יענקל.” ענה בעודו פותח את המזוודה, מראה לי אותן.
“אבל חנוכה עוד שבועיים אבא.”
“ומי ינקה אותן אתה חושב? אני? דיין מאמע?” גיחח.
“למה שחיימקה לא ינקה אותן?” התלוננתי.
“תזכיר לי בן כמה אתה?”
“עוד מעט 20.” עניתי כשסימן שאלה בגרוני.
“יפה.”
“זו לא סיבה לשלוח אותי לנקות אותן.”
“זו ועוד איך סיבה, מיין זון.”
“איך וויל נישט.” רטנתי.
“לא שאלתי, רוצה לא רוצה. אתה תנקה אותן.” אמר והפקיד בידי את המזוודה.
“לאן אתה לבוש ככה יפה?” הסתקרנתי.
“אני הולך לפליישמן, אתה בינתיים תנקה אותן.” הכריז.
“נו אבא, אני לא רוצה לנקות.”
“עד שאני חוזר כל החנוכיות מבריקות. זייַ געזונט יענקל.”
“זייַ געזונט טאטע.” הדלת נטרקה ואני נשארתי עם החנוכיות בידי.

נו עם מה נתקעתי עכשיו? לצחצח חנוכיות, באמת. מעדיף להעתיק את בראשית פעמיים מאשר לעשות את זה. למה הוא לא נתן את זה לחיימקה? למה רק אני נתקע עם המשימות האלו? נו מילא. אם נתקעתי עם זה לפחות אוציא מזה את המיטב. חשבתי לעצמי והלכתי להרתיח את המים בקומקום, לתה. הוצאתי מהארון שמתחת לכיור בבאַדינונגען, מטליות וחומר מוריד אבנית. שמתי בספל, פלח לימון וכפית דבש ועליהם את המים הרותחים. לערבב קצת, נפלא. לגמתי ממנו קלות ונאנחתי לאחר מכן, אין כמו לימענע טיי ביום קר.
התיישבתי בשולחן, מניח את התה שלי להתקרר ופניתי להוציא את החנוכיות מהמזוודה. חמש חנוכיות, כל אחת עשויה חומר אחר. האחת, זכוכית. השנייה, זהב. השלישית, ברזל. הרביעית, כסף. והחמישית, פקקים. מנער אותן טיפה מהאבק, ופורס את חמישתן למולי. מזכוכית לפלסטיק, מעניין. אני מתחיל במלאכת האיבוק והציחצוח של כל אחת ואחת מהן. וכשאני מגיע לחמישית, היא לא זרה לי. משהו בסידור של הפקקים, משהו בגודל, באצבע הקטנה שהשאירה חותמה בשמש, משהו מוכר. יכול להיות שאבא שמר את החנוכיה שהכנתי שמה? יכול להיות. אבא תמיד היה סנטימנטלי במקצת. יפה שחשב עליי, סגירת מעגל נחמדה…

“שלום. אני בבית.”
“אבא.” צעקו הילדים ורצו לחבקו.
“היי אבא.” הגחתי מאחורי אחיי.
“או שלום גם לך.”
“איך היה אצל פליישמן?” שאלתי בנימוס.
“היה בסדר. לא היה מוצלח היום אצלה.” אמר בעצב קל.
“לא נורא. פעם אחרת.”
“נו מה עם המענאָראַהס? ניקית אותן?”
“ניקיתי והברקתי אבא. אבל אחת מהן היא לא מענאָראַ אלא מנורה.”
“מנורה של סבא שלי.” נאנח.
“ומענאָראַ שלי.”
“בהחלט. יפה ששמת לב לכך.” אבא הלך לשולחן לבדוק את מצב החנוכיות. הוא עבר אחת אחת, מתחת ומעל, בעין בוחנת בדק אותן. לפי ארשת פניו הן מצאו חן בעיניו.
“נו ווי?” שאלתי עם חזה מנופח.
“יפה מאוד יענקל, יפה מאוד.” אמר ובקולו נשמעה אכזבה.
“מה יש? מה לא טוב?”
“לא לא. הכל בסדר.” שיקר.
“מה לא מבריק מספיק? זאָג מיר, טאַטע.”
“לא נורא. לבטח מחר תשים לב.” אמר וטפח על כתפי. ואני נשארתי עם השאלה מרחפת בראשי. מה היה לא טוב? למה לא שמתי לב?

“גוט מאָרגן טאַטע.” בירכתי אותו בעודו נכנס לחדר.
“גוט מאָרגן יענקל.”
“צי איר ווילן עטלעכע קאַווע?” הצעתי.
“יאָ.” ענה. “תגיד לי יענקל, ישנת הלילה?” שאל.
“ניין.”
“וכי למה לא ישנת ביינאכט, יענקל?” התעניין.
“חשבתי על מה שאמרת.” עניתי בבושת פנים.
“נו ומצאת את הדבר?”
“ניין.”
“רוצה את התשובה?” הציע לפניי המיואשות מהחיפוש.
“נו נו.”
“דורות יענקל, דורות.” ענה.
“מה? וויאזוי דורות זענען פארבונדן מיטמענאָראַהס?” שאלתי.
“שב והשכל יענקל.” הציע וכך עשיתי. “המסורת היהודית, מתקיימת כבר שנים רבות, מהאלף השני לפני הספירה. ובכל בית יהודי, היא מתקיימת. טוב כמעט.” גיחח. “בחג החנוכה אנחנו מדליקים שמונה נרות, לא כולל שמש, לזכר אותם שמונת ימים שהספיק הכד הקטן להאיר את בית המקדש.”
“ואיך כל זה קשור לדורות?” שאלתי כמה לדעת.
“חמישה חנוכיות, חמישה דורות. חמישה דורות למשפחת שטיבלמן. סבא שלי, אבא שלי, אני, אתה, והבן שלך.
סבא שלי עליו השלום, חנוכיית הברזל הייתה שלו. הוא היה מספר שבתקופת חנוכה, ייצר חברו שאול לוינסקי עליו השלום, חנוכיה אחת, את החנוכיה הזו הם היו מדליקין בבוקר חנוכה, בכדי שהנאצים לא ישימו לב לאור שהיא הפיצה.
מנורת הזהב היא הייתה שייכת לאבא שלי עליו השלום, הוא עלה איתה לארץ, מבריח אותה במעיל שלו בזמן שעלה מאירופה. בשיניים נלחם עליה ועל הביאה לאדמת הקודש, ירושלים.
חנוכיית הכסף, שייכת לי. את החנוכיה הזו קניתי מרב הישיבה שלי לשעבר, בעודי בן 13. כשהבאתי אותה הביתה, חששתי מהתגובה של אבא. אז הייתי מדליק אותה בחדרי, בשקט, כשאף אחד לא היה שם לב.
חנוכיית הפקקים, שייכת לך יענקלה. לבטח אתה זוכר את המסע לאותו כפר בו סבא היה חי. היה זה חנוכה, ואתה כל כך רצית, שיהיה לך חנוכיה משלך. אז בנית לך אחת. ואתה הייתה מדליק אותה, כל יום במשך חנוכה.”
“ולמה זכוכית? למה לא זהב? כסף?” שאלתי.
“כי זכוכית היא שקופה, טהורה. ואני יודע, שהבן שלך יהיה בדיוק כזה, טהור.”

מאה שערים היא השכונה שלנו. היא מורכבת ברובה מבניינים ומאנשים. אם היו עושים זום אין לתוכה, היו מבחינים בבניינים, באנשים. היו רואים איך כל בניין, עומד לתפארת עם האבן הירושלמית היפיפיה שמרכיבה אותו. היו רואים איך כל איש ואישה, לבושים בצורה המכובדת ביותר, כי הם מכבדים את האדמה שהם דורכים עליה. אבל, אם היו עושים זום אאוט, אולי ורק אולי היו שמים לב לדורות. דורות על גבי דורות של יהודים חיו וחיים ויחיו בירושלים. ובמשך שמונה ימים בחנוכה, הם ידליקו נר בחנוכייתם. בחנוכיה שלהם. כי כל דור מסומן בחנוכיה משלו. לכל חנוכיה, סיפור משלה, או מסר משלה. ואני יודע שלא כולם יכולים לשמים לב ליחודיות הזו. וזה בסדר. גם אני לא יכלתי בהתחלה. אבל כששמים לב שלכל חפץ, לכל פיסת אדמה, היה סיפור שמישהו אי שם סיפר, אתה מתחיל לחשוב בצורה שונה על החיים. ואולי בכל זאת לא כולנו נמלים?

מאה שערים או חוות נמלים?
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

היי לך ;) זו פעם ראשונה שאני נתקלת בסיפור שלך ואני חייבת לשתף אותך שאני ממש שמחה נתקלתי בסיפור הזה.
וואו, מאיפה להתחיל?
תשמע, מהרגע הראשון סיקרן אותי לדעת לאן העלילה מתקדמת וממש מהשניה שהתחלתי לקרוא לא הצלחתי להפסיק. יש איזה קסם בצורה שבה תיארת את מאה שערים, ואת יענקל הגיבור שפשוט תפסה אותי והקסימה אותי.
ממש אהבתי את הצורה שבה השתמשת בשפה , וששילבת יידש בסיפור זה ממש גרם לי לדמיין את השיח הזה שמתנהל בין אבא של יענקל לבינו בתוך הבית שלהם, בשכונה שלהם במאה שערים.
ואהבתי מאוד את המסר החיובי שיש בסיפור שלך, במיוחד עכשיו, בזמנים שלנו שהרבה אנשים לא מבינים את העולם של החרדים ולא מבינים שהם אלה שבסופו של דבר עוזרים לכולנו לשמור על המסורת היהודית שהיא כל כך יחודית וכל כך יפה.
עשית לי ממש חשק ללכת לטייל בין הרחובות של מאה שערים.
לדעתי, זה מה שהופך סיפור טוב לסיםור טוב- ההרגשה הזו שיש לך בסוף, שכאילו היית במקום שבו מתרחשת העלילה.
ממש אהבתי, מקווה לראות עוד סיפורים שלך :)

21/12/2020 20:56

    ממש כיף לשמוע שאהבת!
    תודה רבה על המילים החמות, מעריך מאוד! מוזמנת לעיין בסיפורים האחרים שפורסמו. תודה לך!

    21/12/2020 21:09
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך