Ohad Levy
המשפחה היא היבול הטוב ביותר שתמצא בתלם השדה.

מדינת כל מאמיניה

Ohad Levy 05/10/2021 274 צפיות 4 תגובות
המשפחה היא היבול הטוב ביותר שתמצא בתלם השדה.

מדינת כל מאמיניה / סיפור קצר ראשון מאת אוהד לוי

״למה זה תמיד קורה לי״?
יהודה הביט בייאוש על קרטון הביצים השבור על המדרכה. רחובות תל אביב היו סואנים כתמיד בצהרי יום הכיפורים. או לפחות מאז שיהודה זוכר את עצמו. אנשים ספונים במעיליהם, ממהרים להספיק הביתה לקראת שעת העוצר. התנועה בכבישים כבר הדלדלה ממזמן, ורק מכוניות ספורות אצו בכביש לכיוון השכונות. כשם שהציפורים אצות לחזור לקיניהם כאשר הן מתגוננות מנצי השמים, כך גם תושבי תל אביב מיהרו לחוף מבטחים. גדודי משטרת הסנהדרין כבר החלו מפטרלים, צדים בעיניהם כל ניצוץ של אי ציות לחוקי ההלכה הממלכתיים, וכל נבט של ניסיון למרי. במדיהם השחורים ומצפונם האפור הם החלו שועטים למרכזי הקניות, כבכל יום שישי, ומוודאים שכל אזרח יחל לחזור לביתו וימשיך בציותו הבלתי מעורער לחוק. ״חוק שלום המדינה סעיף 11 (ב) – לא יימצא איש ואישה ברחובות המדינה לאחר שעת כניסת יום הכיפורים״ – לשון החוק. ״מגוחך״, יהודה פלט בכעס חרישי ומרוסן. אם כי כבר הספיק לשכוח את חדוות הבילוי בערביםואת ריח השיכר החזק היוצא מהמועדונים. לאחר המהפך כל אלה נותרו זיכרון מתוק מהמדינה שהכיר ונגטיב של מדינות המערב אליהן תמיד רצה לצאת למסע קניות ואסקפיזם. עיסה של צהוב ולבן הביטה עליו מהמדרכה הסואנת, בעוד שהרגיש עיניים מסתכלות ובוחנות, חשדניות ממש, כבאות לחשוב כי זהו מבחן של הסנהדרין לבדוק מי מתמהמה בדרכו הביתה, או שמא תירוץ לקציני המשטרה להתנכל לעוד אמא, בחור עם מראה טמא ועם מראה בידו, או מי שנחשד כגר.

בן 35 סתוים היה יהודה קריא. צנום ובעל מבנה ממוצע, שיער אדמוני וגלי לראשו. תמיד הלך בתלם שאותו חרשו הוריו. את הלימודים למשפט עברי החל בגיל 23 ואותם סיים בבינוניות האופיינית לו. שכונת ״תורת ישראל״ בה התגורר נודעה לשמצה בשל המספר הרב של דייריה המפירים את חוקי ההלכה. השמעת מוזיקה בשבת, מעשי ניאוף או חשד למאכלי שרצים מוברחים הזעיקו את שוטרי הסנהדרין לזירת הפשע. כמו מחול חסידים התאספו שתיים או שלוש ניידות משטרה בשכונה, כשם שערכו מופע אורקולי לפרצופים המציצים בחרדה ובתוגה מהחלונות, למען יראו וייראו. הקירות המשופשפים והשרוטים של הבנינים עדים להתנגדות העזה אך חסרת התוחלת מצד העצורים, שנשלחו מתאי המעצר אל ״מרכזי תשובה״, מהן יצאו זקופי קומה וממושמעים מתמיד לדת משה וישראל. פרצופו של יהודה היה כפרצופם של כל האנשים, חרדתו הייתה כשלהם. עבודתו כעוזר לעריכת דין הניבה משכורת שהספיקה לשכירת הדירה ומבטים מתחמקים ומלאי אכזבה מהוריו בארוחות המשפחתיות. אחותו מיכל הייתה דוגמנית מצליחה בשנים לפני המהפכה, והצלחתה דעכה כאשר החוקים החדשים חייבו נשים לדגמן בלבוש צנוע ומלא. תמיד הייתה דעתנית וגאוותנית, ורצתה להגיע כמה רחוק שניתן בלימודי מנהל העסקים שלה. ״אפתח בית קפה, אתם עוד תראו״, ירתה לעברנו תמיד, מתעלמת מהאישור שהייתה צריכה מאביה בכדי לפתוח עסק, כמו אזיקים על רגלי אסיר המשתוקק לדרור.

״עצור!״
קריאת השוטר חתכה את אוויר הרחוב ואת קו מחשבותיו.
יהודה הסתובב וראה את השוטר: גבוה ושרירן, כמתאבק שבא לפרוק את עולו על אחד מבישי הגדא הזוחלים את דרכם למאורה.
״כן אדוני השוטר? מה הבעיה?״
״הכל בסדר? ממהר הביתה או שאתה עסוק בלצבוע את המדרכה?״
״כן, אני בדרכי הביתה״.
״ואיפה הכיפה שלך?״
יהודה הרים ידו לראשו. כנראה הכיפה התעופפה לה בזמן שחצה את מגרש החנייה עם שקיות המצרכים בידיו. ״זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו״, חשב לעצמו. ״עוד דו״ח״.
״לא יודע, כנראה איבדתי אותה״
״פעם הבאה תתארגן על סיכה גבר״, פלט השוטר מבלי להרים את עיניו מפנקס הדו״חות.
יהודה לקח את פיסת הניר ותחב אותה לכיסו בעצבנות. ״כן אדוני״, הפטיר.
״יאללה. תחזור לאשתך ולילדים ושיהיה צום קל״.
יהודה עצר לשניה, כמי שבלע את לשונו. ״צום קל״, השיב, כאשר השוטר עם גבו אליו בדרך לעבריין הבא.

דו״ח של 1000 זוזים היה מצרותיו האחרונות של יהודה. אביו שמואל, שופט מוערך בדימוס, היה מרותק למיטת חוליו עקב מחלה ממארת. רופאיו לא נתנו לו זמן רב, והרגליו לשתות ולעשן קירבוהו אלי פחת. אביו של יהודה תמיד היה חסר בנוף ילדותו עקב עבודה רבה וסיזיפית. העייפות שנשתקפה מפניו של אביו כשחזר הביתה והניח את גופו הרצוץ על גבי הכורסא בסלון, משפשף עיניו מעייפות ומחוסר אמונה במדינה החדשה שהפליאה בנו את קסמיה. ערימות של פסיקות גדולות ואותיות קטנות נשארו כאביר בלי חרבו מול הדרקון נושף האש של מפלגת ״עוז ליושנה״ שתפסה את השלטון. כמה שאביו ניסה לתקן ולפלס שביל עפר קטן למשנה הליברלית, שהייתה שגורה במידה זאת או אחרת בזמנים עברו, הוא נאלץ להיכנע בפני הקולות המאיימים ממסדרונות השלטון והקולות החרישיים בפינת הקפה במשרד. זמנים טובים היו, אך נגמרו הם לצמיתות.

השיטוט אל ביתו תמיד היה מהול בניחוח המרד, ריח מתוק שתמיד הזכיר לו את הימים הישנים. כמה לקח אז את החופש כמובן מאליו, ולא פילל בנפשו שחופש זה ילקח באכזריות כה רבה.

ממרחק בלוק אחד מביתו הבחין בבחורה צעירה הנאבקת בתיקון שרשרת האופניים שלה, והוא כבר החיש את צעדיו לביתו.

״חכה!! אדוני!!״
הבחורה עטה לעברו. מבעד לכיסוי ראשה שיערה היה אדום בצבע שני, ואותו דמיין מתנוסס כטלית בשמי הארגמן. תווי פניה מעודנים, וגזרת גופה נאה. את גופה עיטרה חולצה ורודה עם ציור קטנטן ומוצנע של גביע יין.
״תוכל לעזור לי? האופניים המחורבנות האלה התקלקלו. אני אעריך מאוד כל עזרה״.
יופי, חשב לעצמו יהודה. בנוסף להכל אצטרך להתלכלך בשמן. אך לא חשב לרגע לעזוב אותה לבדה. משהו בבחורה סקרן אותו, וחוץ מזה, טוב הלב תמיד הייתה מנת חלקו: בין אם העזרה ללקוחות דלי אמצעים בהגשת התביעה או בייצוג מול המשטרה, או העזרה לגברת פנחסוב עם סלי הקניות.
״השרשרת נראית תקועה. את צריכה להחליף אותה״.
״למה זה תמיד קורה לי? דווקא עכשיו כשאני חייבת ללכת. שעת העוצר מתקרבת ואני ממש לא במצב רוח לשוטרים שדוחפים את האף שלהם לכל מקום״.
יהודה שתק והתעסק באופניים. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו הם ויכוחים עקרים על דברים שאין ביכולתו לשנות.
״אני מצטערת על הטרחה שלך. אני גרה בצד השני של העיר. באתי לבקר את סבתא שלי. היא כבר לא בקו הבריאות. הבאתי לה קצת אוכל ביתי שהכנתי ומתוקים״.
חיוך אמפתי אך מאולץ מצידו של יהודה העביר מעט מהמבוכה. ״לכולם יש יום רע לפעמים. רק בריאות לסבתא״.
״תודה רבה! אז.. אתה גר קרוב?״
״כן״, ענה יהודה כשהוא מרוכז במלאכתו ומוטרד מקולה הצווחני. ״ממש כאן ממול״, הצביע עם אצבע עייפה ונוטפת גריז.
״השם הוא סלמונה״, הודיעה הבחורה, הושיטה ידה ללחיצת יד ומיד החזירה אגב מבט מובך. ״ולשאלתך הצפויה: אבא שלי יבואן דגי סלמון ואדם מאוד יצירתי״.
״יהודה״.
״נעים מאוד! אז תגיד יהודה איש שכונות, ממש שמח פה ב׳תורת ישראל׳.. מה איתך, גם אתה מהבליינים?״
יהודה התפלא על הישירות. ״האמת שלא״, השיב בחוסר רצון. ״מעדיף שלא להסתבך״.
״יש בזה משהו״, ענתה הבחורה.״אני כבר לא זוכרת את עצמי מלפני המהפך. יש עולם שלם בחוץ, יש חופש.. והנה אני כבולה לתפילות ולכיסויי ראש. תגיד לי אתה, לא היית רוצה יותר מזה?״
״מה שהיה היה״, פסק. ״אין טעם לבכות על מה שאין לשנות״.
סלמונה נראתה כמי שהיססה להגיד דבר מה,ואז אמרה: ״תמיד יש תקווה״.
שתיקה מעיקה באה על השניים.
״אוקי״, אמר יהודה. ״עשיתי כמיטב יכולתי. לדעתי הם יחזיקו לך עוד קצת אז כדאי שתלכי למומחה״.
״תודה לך!״ השיבה בקול נרגש וצווחני מהרגיל. ״סבתא מחכה לי. נתראה בשכונה!״
״כל טוב״, השיב יהודה בחוסר התלהבות.

הלילה כבר עט על השכונה העולזת. יללות חתולים נשמעו למרחק, ורוח סתיו קרירה כרבלה את יהודה שהיה ספון במעילו. הוא נזכר בדבריה של סלמונה על תוחלת גדולה יותר לחיים מאשר בית הכלא הענק הזה בגודל 22 אלף קמ״ר. מחשבותיו נעו לסלמונה. בחורה צעירה ויפה, לא יותר מגיל 23, ובאבחה אחת נפנף את מחשבותיו על גופה וחזר לתהות על דבריה. מהי תוחלת לחיים ללא אשתו ובתו, חשב, שנלקחו כלאחר יד מביתם למרכזי תשובה. השמיים קדרו באותו יום לפני תריסר חודשים כשהיורה נקש על גג הבית, והשלטון ירה את חיציו גם אל משפחתו. מאותו רגע חייו של יהודה הם אינם חייו, והוא יעשה הכל כדי להציל אותן.

הדירה שכנה בקצה השכונה, ליד בניינים מעופשים ובית נטוש שהיה פעם הבר השכונתי. קירות מתקלפים היו מנת חלקה של הדירה הבאושה, לצד שריטות על הרצפה שנותרו עדות אילמות ללילה האפל.
יהודה זרק את המפתחות על השולחן, לאחר ארוחה דשנה החל מהרהר על מעשי הכפרה שלו ועל אילו מעשים היה רוצה להימנע בעתיד. לאחר מכן שקע בתרדמה עמוקה. כבכל כמעט כל לילה, הוא בורח מרודפיו: אשתו ובתו שעטות אחריו, הוריו שרצים אליו כמבקשים לדעת מה צופן לו העתיד. הוא תמיד מתעורר וחוזר לישון לסירוגין, בדומה לחי-מת. חייו לבטח ישתנו אם ילך בדרך הנכונה, חשב לעצמו בין יקיצה לשינה.

יום הכיפורים עבר כרגיל בקריאה והרהורים. בבוקר יום שישי במשרד התנועע יהודה בחוסר שקט. השמש מחלון משרדו בהקה בעליצות כחדוות חיוכו של ילד. מחלון משרדו השקיף הנוף אל הקריה בתל אביב ואל רבבות האנשים ההולכים טרודים בעניינם ותכליתם. במשרד מולו ישב הבוס שלו, עו״ד ניסים מעלות. אדם עב כרס ועב לב, שנתן את נשמתו לכל מי שבאו על צדו הפחות טוב של השלטון – בין אם זה השכן ממול שנזקק לעזרה עם הדו״ח על נסיעה בשבת או בעל המפעל שהואשם כי הבריח שרצים בסיטונאות. נצר לשושלת ארוכה של עורכי דין, אחד מהם הוא אחיו יריב, מתנגד ליברלי ידוע ליחסי דת ומדינה בימים שלפני המהפך, ופרקליט מחוז ירושלים בימים שלאחר המהפך, עת שהבין היכן החמאה מרוחה.

״יהודה! צריך אותך לשיחה״, הקפיץ קולו של ניסים את יהודה הטרוד בהגיגיו.
יהודה נכנס למשרד בפנים חתומות והתיישב מול הבוס. בחינת התמונות התלויות על הקיר של לקוחותיו המאושרים של יהודה תמיד עוררו בו תקווה מצד אחד ותהייה לגבי גורלם של הלקוחות שאינם גרים בין התמונות.
״תיק חדש״, ניגש ניסים לעניין. ״בעל עסק לייבוא דגים נאשם בכך שייבא שרצים למחתרת הבילויים. התביעה מעוניינת להשית את העונש המקסימלי – 7 שנות מאסר ותשלום קנס בסך 100,000 זוז. הנאשם, מר סביון דולב, טוען כי האשמה שקרית וזוהי תלונת שווא של אחד ממתחריו״.

יהודה הקשיב בחצי אוזן, ונזכר בדיווחים על אותה מחתרת בילויים הידועה לשמצה. צעירים מכל מגזר הנאספים במועדונים סודיים ברחבי מדינת יהודה בימי שבתות, ושם מפנים עורף לכל תרי״ג המצוות. המשטרה תפסה כמה קיני התנגדות שכאלה, אך לצערו של המשטר כל קן כזה מפיץ חרקים רבים הרוצים להשתחרר ולו במעט מטפרי השלטון, כשצבתותיהם חמושות ברוח המרד ובדגל המחתרת הורוד המעוטר בציור של גביע יין.

״תשמע״, אמר ניסים בטון פוסק, אגב הורדת משקפיו העבים. ״הבן אדם עובד בעסק הזה כבר 30 שנה, ויש משהו בדבריו. אני רוצה להיכנס לתיק הזה״.
יהודה הנהן, יותר ממה שאדם ראוי ושבע שינה מהנהן.
״הנה תמונה שלו״, המשיך ניסים וזרק נייר A4 אל עבר יהודה.
ושם היא הייתה: חיוכה הצחור, שיערה האדמוני המתכנס בתוך עטיפתו, עורה בצבע סלמון והיא עומדת ליד מעדני הדגים הנורבגים. סלמונה הייתה מרשימה מתמיד כשעמדה לצד אביה סביון, המחזיק דג מסכן הלכוד בידיו כשם שאזרחי יהודה היו כלואים במדינתם.
״אני רוצה שתעשה טיול בשוק. תראה את האדם והאם הוא שווה את הטרחה שלי״.

הריחות המשכרים אפפו את יהודה מכל צידי השוק. בעלי הדוכנים הללו היו הנאלחים באדם והנשגבים בהם, פסטיבל מתמשך של מאעכרים המוכרים דברי תועבה וזיוף ורוכלים מכובדים החיים את לחמם. ערבוביית הירקות, דברי המאפה וכלי הבית ריצדו בעיניו של יהודה וגרמו לו לשכוח את צרותיו. אט אט החל ריח חזק של דגים להתגנב לאפו, כשם חבר מחתרת המתגנב ללילה של שכחה. בין המולת השוק הבחין בדוכן הדגים: ערב רב של עובדים מלאי חיים המתרוצצים בין דגים מתים-חיים. ביניהם הבחין יהודה בזכר האלפא הנותן פקודות ללהקה: סביון דולב, הנאבק בכל מאודו בדגים מסוגים שונים. אדם רזה יחסית למוכר דגים שמנמנים, זקן מדובלל על פניו ומשקפיים עגולות מונחות על חוטמו.

״דגים טריים הישר מהמים״, זעק סביון אל העוברים ושבים.
יהודה ניגש אל הדוכן, מלא השתאות כרגיל משגרת יומם של רוכלי השוק המהולה בשמחת חיים.
״שלום לאדון!״, קרא לעברו סביון עוד לפני שיהודה הספיק להבין מה קורה סביבו.
״שלום״, השיב יהודה ביבשושיות אופיינית. ״אני רוצה בבקשה שלוש פרוסות סלמון טרי״.
״אין בעיה, על האש!״ קרא לעברו רוכל הדגים החביב.
״הכל הולך כרגיל?״ החל יהודה בשיחה בטון יותר חברי, נשאב אל תוך החזות הידידותית של הרוכל ״אני רואה שיש פרנסה״.
״תאמין לי, החיים טובים. ברוך השם יש פרנסה, בזכות העובדים המסורים שלי וסלמונה שלי המקסימה!״
הרוכל הפנה את ידו אל תוך מטבח הדוכן ושם היא הייתה – בין עובדים ודגים, בין תקווה למפלה, המורדת הצעירה בעלת שיער השני השוחה דרך זרם הדיכוי, וכנראה הכרטיס היחיד שלו לגאולה.
היא הגיחה החוצה במהירות של כופר הבורח מטרפו.
״היי! יהודה איש האופניים! אבא, הוא עזר לי לתקן את האופניים כשהבאתי מצרכים לסבתא רחל״.
״יפה מאוד, תודה רבה לך בחור״, השיב סביון, במבטו ניכרת ההתלבטות האם לשמוח על האירוע או לדאוג מכך שבתו מדברת עם זר באמצע הרחוב. ״אדם לא צריך יותר מפרנסה טובה ומשפחה תומכת, וברוך השם יש לי את שניהם״.
אגב מחנק בגרון יהודה השיב במהרה: “שמח שעזרתי, מר…״
״סביון. סביון דולב״.
״מר דולב, נראה שאתה מרוצה מהחיים, וידך קצרה מהרפתקאות מיותרות״.
חתיכת הסלמון הופסקה באבחה אחת ע״י סביון. ״אכן בני״, ענה יחד עם אנחה קצרה, ״אך נראה שדוכן הדגים שלי מושך כרישים. כאלה שיעשו הכל כדי לחסל אותו״.
יהודה הנהן לאיטו, עיניו נחות לרגע על סלמונה הנאבקת במטבח עם דגי בורי גדולים, ולאחר מכן הסב אוזנו סביון המשיך: ״להם יש תכסיסים מלוכלכים וסוללת עורכי דין, אך אני תמיד הייתי שומר חוק וכך אהיה, בין אם במדינה הישנה ובין אם בימינו אנו״.
״אני מבין.״
״בכל מקרה, הנה הדגים שלך. הכי טובים בתל אביב, הסביבה, וגם ביהודה״!
יהודה לקח את השקית, הודה לסביון ועזב את הדוכן.

מוזיקה, צעקות הרוכלים והמיות הקונים התערבבו באוזניו של יהודה.
בראשו עדיין מחשבות על סלמונה. כבר היה לו ברור שהיא ממחתרת הבילויים, ועוד יותר ברור שכשיגיע לשם ימצא את החופש שהוא כל כך השתוקק לו. הוא רק צריך למצוא את הדרך. כשהחל לשרטט בראשו את הפעם הבאה שבה ייפגש עימה, שמע קולות ריצה מתקרבים אליו.
״יהודה!״
סלמונה הגיעה אליו, מתנשפת כדג מחוץ למים.
״תקשיב״ אמרה בנשיפות גדולות. ״חשבתי על מה שדיברנו אז. ששנינו מחפשים חופש. ורציתי להזמין אותך למקום שלי. לבית שלי. אני חושבת שזה יעשה לשנינו טוב״.
יהודה נדלק כפתיל אש. ״אני אשמח לראות את המקום״.
״יש!״ צווחה. ״נפגש בשמונה בפלורנטין בכתובת הזאת״, אמרה כשהיא רושמת את הכתובת על ידו.

והנה מתחיל הצעד הענק אל החופש, יהודה חשב לעצמו. הסיכון בללכת בערב שישי עם בחורה שאיננה אשתו היה עצום, ועם זאת, להיות במקום ובזמן הנכון יכול להרגיע את נפשו ולתת לו את אותה הגאולה אותה הוא מחפש.

עם רדת החשכה הגיע יהודה אל הכתובת. שני טורים של בניינים התנשאו לידו, והציורים עליהם הפיחו צבעוניות בשכונה השקטה. בבית קפה קטן לידו הוגשו משקאות לסועדים כאשר עטלפים ממעל חגים בשמי האינדיגו.
״היי״! התגנבה מאחוריו סלמונה.
״שלום לך, אז לאן הולכים?״
״תכף תראה״, ענתה. ״אראה לך את הדרך״.

מטורי הבניינים נכנסו אל תוך סמטה צדדית, ומשם לתוך מבנה קטן ונטוש.
״מכאן״, קראה סלמונה והובילה לתוך חדר קטן שבתוכו אין דבר חוץ מספרייה קטנה. היא הוזיזה את הספרייה לגלות חור קטן בקיר המוביל למחילה קטן.
סלמונה כבר הייתה בדרכה בתוך המחילה כשיהודה השתחרר מההלם שאחז בו ועקב אחריה. הוא סגר מאחוריו את דלת הספרייה, ולאחר שעברו דלת פלדה גדולה, אותו הלם הכה בו שבעתיים.

תחילה המוזיקה מחרישת האוזניים הפתיעה את אוזניו כלביאה את טרפה, אליה התנועעו ערב רב של גופים בעיניים עצומות וגפיים פרושות. על הבר צעירים התקשקשו לצד שרצים חסרי קשקשים. האורות הסגולים שהשתלבו עם דגלי מחתרת הבילויים הורודים השקיפו על משחקי וידאו וניאוף, כשעל הכל מנצחות סוכריות צבעוניות שהונחו בכניסה.

״נהדר לא?״ שמע יהודה את סלמונה, והיה בטוח שאמרה דבר נוסף שנבלע בתווי הכאוס.
״נפלא״, אמר יהודה, כשבלבו חשב שהיא כל מה שהוא חיפש. מישהי שבעזרתה יהיה ניתן לתקן את העבר.
״אני כבר חוזר״, צעק לה יהודה.
יהודה פנה לכיוון היציאה ופנה אחורה להסתכל בה שוב. שיערה החופשי האדמוני כדם התנפנף ברוח, והיא שם חוגגת את דרורה. לאחר שהיה קצרה עזב את המקום.

תחילה הצעקות מחרישות האוזניים, שהפתיעו את מי שהיה עסוק מידי במשחקיו. אליהן התלוו שוטרים רבים שפשטו על המקום בנשקים פרושים. המתנגדים להם הוכו קשות ונאזקו על הבר, בזמן שחלק מהשוטרים מקשקשים להם ליד חסרי הקשקשים. האורות הסגולים השקיפו על עוד חלום חופש שנשבר כמו האחרים, כשעל הכל מנצחים כחולי המדים.

העסקה שרקחה משטרת הסנהדרין עם יהודה הייתה עסקה אחת מני רבות, ופשוטה למדי: משפחתו תוחזר לו בתנאי שיחשוף קן של המחתרת. כשמצא את טרפו באותו ערב יום כיפור בשכונה ידע כי החופש במסלול שיבה אליו. שאשתו ובתו יהיו חופשיים בקרוב. כמעט ונכנע ולא עשה זאת, אך נזכר בדבריו של אביו – המשפחה היא היבול הטוב ביותר שתמצא בתלם השדה. יהודה נשאר תוהה לגבי יום הכיפורים בעוד 364 ימים: האם עליו יהיה לכפר על החופש שקיבל כשגדע אותו לאחרים?

מדינת כל מאמיניה
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

כתוב יפה, מעורר מחשבות….
להערכתי חלוקה לפיסקאות וריווח היו תורמים לקריאות.

05/10/2021 16:16

    תודה!!
    צודק, משום מה לא העלה עם פסקאות

    05/10/2021 16:18

אוהד,
ברוך הבא לאתר.

אתה כותב יפה. אתה בונה את העלילה והדמויות בצורה מעניינת ואינטילגנטית. יש הומור עדין לאורך הסיפור.
אני חייב לציין לזכותך, שנראה שהשקעת זמן ומחשבה רבה בסיפור. רב הקטעים באתר הם קצרים יותר, ופחות עלילתיים (יש כמה) אז נחמד מדי פעם לקרוא משהו קצת שונה.

אין לי ממש ביקורת, אישית קצת קשה לי להתחבר לסגנון שהוא טיפה ארכאי, ולי לפעמים זה מרגיש מאולץ, אבל זה סתם עניין של טעם אישי.
מבחינת הסיפור עצמו, מדינת ההלכה שתארת, תאוקרטיה, על-אף שאני חילוני, אתאיסט, לא מדובר באיזה תסריט שמטריד אותי (אולי הוא צריך?! פחות מרגיש לי ככה), אז אני מניח שהיתה לזה גם השפעה.

אשמח כמובן לקרוא סיפורים נוספים שתבחר לפרסם, למרות שלאחרונה אני פחות פעיל(קצת כמו כל האתר) – אז קבל התנצלות מראש אם לא אגיב.

תמשיך לכתוב.

06/10/2021 12:31

    תודה רבה!

    06/10/2021 12:43
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך