המעודדת
הגעתי להחלטה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש- סופר דופר קופר מומפר חשובה!!!! אני לא יכולה להמשיך את כול הסיפורים שלי בבת אחת.... ולכן, אשמח אם תעיינו בהם מעט ותחליטו מה אתם רוצים שאמשיך בזמן הקרוב, ומה אחר כך. תודה רבה, המעודדת. נ.ב. מקווה שאהבתם את הסיפור וחופש מהנה!! נ.ב. של ה- נ.ב. אני מקווה שיצא לי תחביר תקין, שפה נאה וללא שגיאות... בכול זאת, עייפים...

'מה יהא העולם, ומה יהא אני?'

המעודדת 07/04/2014 699 צפיות אין תגובות
הגעתי להחלטה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש- סופר דופר קופר מומפר חשובה!!!! אני לא יכולה להמשיך את כול הסיפורים שלי בבת אחת.... ולכן, אשמח אם תעיינו בהם מעט ותחליטו מה אתם רוצים שאמשיך בזמן הקרוב, ומה אחר כך. תודה רבה, המעודדת. נ.ב. מקווה שאהבתם את הסיפור וחופש מהנה!! נ.ב. של ה- נ.ב. אני מקווה שיצא לי תחביר תקין, שפה נאה וללא שגיאות... בכול זאת, עייפים...

"אודרי!" צרחתי.
היא הייתה שם. מולי. לפני שנייה אחת!
אז איפה היא עכשיו?
"אודרי!" חזרתי על קריאתי.
פחדתי. אני יודע שהתפקיד מחייב. שאסור לפחד.
אבל הפחד זה רגש בלתי נשלט.
הוא אוכל אותך מבפנים.
'בעולם הזה אתה הטורף, או הנטרף'
מילים מעולם לא היו נכונות כול כך.
הפחד טורף אותי.
"איפה את אודרי!" אני צועק באימה.
אני לא רואה אותה.
אני לא רואה כלום.
אני לא שומע כלום.
השלג מכסה את גופי השרירי.
הוא נופל על שערי, על פני, על ריסי.
השלג מטשטש את ראייתי.
היריות מחרישות אוזניים, הצעקות גוברות.
כול כך הרבה מהומה, אבל אני לא שומע כלום, ולא רואה כלום.
"אודרי…" אני לוחש בכניעה ונופל על בירכיי.
אני משלים עם העובדה שלא אראה אותה בשנית.
לא אראה את חיוכה הקורן, שהשמחה פורצת ממנה.
לא אראה את שיניה הצחורות, המבריקות כול פעם שהיא פותחת את פיה..
לא ארגיש את ידיה, כרוכות סביב צווארי.
את גופה מעל גופי. צמוד.
את שפתיה, הנוגעות בעדינות מיוחדת בשפתיי.
לא אריח את בשמיה השמימיים. את שערה האדום, שהוא נוטף ריח חינני מהמרכך שלה.
אודרי איננה.
'וששלי, שלך, וששלך, שלי'
כך נשמתי שלי, השייכת גם לה, מתה איתה.
כך נשמתה שלה, לקחה את נשמתי שלי.
כך גם אני מת.
אני קורס.
לפתע, אני רואה יד חיוורת קבורה בתוך השלג הקפוא.
"אודרי?" אני שואל, מפחד לפתח תקוות שווא.
אני מחזיק את היד ומפנה את השלג עד שאני מוצא פנים יפיפיות.
"אודרי!" אני צועק בשמחה.
אני מפנה את השלג משערה האדום ומחזיק את ידיה הקפואות.
רגע… זו לא היא.
זו לא אודרי.
"מייקל…" לוחשת האישה.
עכשיו אני שם לב לקמטים הזעירים שמתריעים על זקנה, בפניה של האישה.
עכשיו אני רואה ששערה השחור משתלב עם הלילה האפלולי.
עכשיו אני רואה שעיני הדבש שלה, בכלל ירוקות.
עכשיו אני מבין, שזו לא אודרי.
"מייקל…" לוחשת שוב האישה.
"אני כאן" אני לוחש ותוהה בראשי מי זה מייקל.
"הכול יהיה בסדר" אני מחייך בעצב.
אני רוצה שהאישה תראה חיוך אחרון.
הייתי רוצה שאודרי תקבל את זה.
חיוך אחרון מהאיש שהיא אוהבת.
"אני…" היא לוחשת.
"גם אני אוהב אותך" אני אומר, מנסה להבין לאן אני נכנס.
"לא…" היא לוחשת.
"אל תדאגי, אני ממש כאן" אני לוחץ את ידה.
"לא אוהבת…" היא לוחשת ויורקת בכאב, דם על השלג הלבן.
הוא נראה כמו כתם שולי בין כול הכאוס המתרחש סביב.
סתם כתם אדום.
אדום על לבן.
"זה הכול בגללי" אני לוחש. לפחות שאקח את האשמה על מעשיי.
"נכון…" היא אומרת, ומנפצת את ליבי לאלפי רסיסים קטנטנים.
אפילו מבלי להיות מייקל, אני הרגשתי רע.
הרגשתי אפילו נורא.
היא צדקה.
לא היה כול טעם להתווכח על כך.
זה היה אשמתי.
הכול היה אשמתי, והיא ידעה את זה.
"זה הכול בגללך…" היא לוחשת .
"הכול…" מדגישה בכאב.
אני לא יכול לשמוע יותר.
"אני מצטער אודרי!" אני בוכה.
"מי זו.. או-דרי" היא מנסה לדבר.
"אני מצטער" חשפתי את כיסויי.
עכשיו היא יודעת שאני לא מייקל.
"אני…" שוב מנסה להגיד.
"ונסה" גומרת את משפטה.
"אני דן" אני אומר.
"תגיד…" היא לוחשת.
"למייקל… שאני אוהבת אותו… ושזה הכול בגללו" היא בוכה.
"אני מבטיח" אני בוכה בצער.
היא מחייכת חיוך מקסים.
דמעה קרה יורדת בלחיה וכן גם בשלי.
עיניה לא זזות, חזהה חדל מלעלות ולרדת.
חיוכה הקליל קפא.
היא איננה, כמו אודרי.
'מה יהא העולם, ומה יהא אני?'


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך