מסך עננים

dani9196 26/05/2018 564 צפיות 2 תגובות

הילדות שלי הייתה די בודדה. היו לי חברים מעטים, אבל יותר מכולם, תמיד אזכור את החבר שלי דניס. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, למרות שבאותו הגיל, אני לא בטוח אם היה אפשר לקרוא לאף אחד מאיתנו מבוגר. הוא היה בן 15 אז, אני בן 13. הערצתי אותו, הוא היה הבוגר מבינינו, ולא רק כי היה המבוגר יותר. ובעייני, ילד בן 13 אז, הוא היה כמו אדם בוגר ממש. באותה התקופה אולי הערכתי אותו אפילו יותר. או שמא זה רק עכשיו, במחשבה לאחור, כשאני מסתכל על החיים שלי מהסוף להתחלה, שאני מסוגל להעריך את חכמתו.
דניס תמיד היה לוקח אותי למקומות בודדים, שקטים, בעיקר בלילה, “שנוכל לחשוב בבהירות”, הוא היה אומר. כמובן שלא היינו רק יושבים וחושבים. היינו עושים הרבה שטויות, אבל זה היה לרוב בציבור. במקומות האלה היינו חושבים בעיקר, ומדברים. טוב, הוא היה עושה את רוב הדיבורים. ועל זה הסיפור הזה: דיבורים.
הפעם המקום שדניס בחר היה חוף הים. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, אולי 12 או אחד בלילה, לא שידעתי אז ולא שהייתי זוכר עכשיו, ממרומי גילי, ולא שזה ממש משנה. דיבורים של זקן שאין לו מה לעשות עם הזמן חוץ מלדבר…
אותו הלילה היו השמיים שחורים ומעוננים, מחוסרי כוכבים. הירח בהק קלושות מבעד למסך העננים. הגלים לחשו קלות ונשקו לרגליי היחפות. התיישבתי על החול והרמתי צדף והשלכתי אותו אל המים. חשבתי לעצמי: צדף זה דבר כזה חמוד, אבל זה בסך הכל יצור מת שנשטף לחול… המוות הוא עניין מוזר.
“היי, דניס, אתה מפחד מהמוות?” פניתי אל ידידי ששכב על גבו, בוהה בשמיים.
“מה זה?” הוא הפנה את תשומת ליבו אליי,מתעורר כנראה ממצב של הרהורים פנימיים.
“שאלתי אם אתה מפחד למות?” חזרתי.
“שאלה טובה!” הוא אמר ברוגע, “מעניין מה אני אחשוב על זה אחרי שאני אמות?…” הוא עצר לרגע ובהה באוויר, “האם אני אחשוב שהחיים היו שווים את זה, בידיעה שהמצב עכשיו הוא בדיוק כמו שהיה לפני שנולדתי וכלום לא השתנה? כנראה אני אחשוב שחבל שנולדתי בכלל וכל זה סתם מיותר.” הפטיר.
“בכל מקרה, עכשיו אני אוהב את החיים ולא ממש רוצה להגיע למצב שהיה לפני זה, כי חוסר קיום זה חתיכת דבר מפחיד. אני אישית מעדיף גיהנום! אז… כן, הייתי אומר שזה די מפחיד אותי, אבל היי, אנחנו צעירים ואין ממש מה לחשוב על זה!”
דניס צדק כמובן, כמו בדרך כלל. לא חשבתי על זה עוד הרבה במהלך החיים, אבל עכשיו אני מתחיל לחזור לשאלה הזאת. 98 זה כבר לא גיל צעיר… חבל שדניס לא פה כדי לעזור לי בעניין הזה.


מסך עננים
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (2)

הרהורי הזמן שבסיפור נוגים ללב, לא יכולתי שלא לעצור ולתהות בעצמי על המוות ואף לחייך מעט בידיעה שלמרות הקץ, יש לקראתו זמן רב וגם בגיל מבוגר ניתן לשמוח שלפחות זכינו להיות חיים כי הקיום עצמו הוא דבר נהדר. עצתי לך היא כתיבה שונה של המספרים, זהו טריק ישן אך ידוע שכאשר כותבים שם מספר ולא את ערכו (שלוש ולא 3) העיניים רצות על הקטע והקורא נכנס אף עמוק יותר לחוויה בלי שהוא עוצר לפענח את המספר בתת-מודעותו. סיפור מקסים.

30/05/2018 21:29

    תודה ולא היה לי כוח לשנות אתהמספרים מהטיוטה חח

    30/05/2018 21:44
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך