מעופפוביה

בילדות הייתה לי טענה שכל המעופפים עם העוקץ, המזמזמים בהגזמה, דומים למאפיונרים. כלומר, מאפיונר לא בהכרח יכה אותך אבל מה יקרה אם פתאום יבוא לו?
ואם לומר את האמת, לאותם יצורים מעופפים אין ממה לפחד, גם עפים וגם עוקצים, רק חסר לנו שיתחילו גם לירות.
אף פעם לא הייתי מרוכז כשאני והאחים היינו משחקים בגינה של הבית, במקום להתמקד במשחק הייתי מסתכל לכל פינה וחוקר כל יצור שעף או קופץ גבוה. בימים מסוימים הייתי פשוט יוצא החוצה עם חולצה ארוכה, מכנס ארוך, כובע גרב וצעיף, למרות שקיץ, העיקר שלא יהיה מקום פנוי לעקיצה. וזה לא בגלל שאני אלרגי או משהו, פשוט פחד אמיתי וטהור מעקיצה.
נעקצתי כמה פעמים מדבורי דבש ואפילו צרעות קטנות, גרמניות, האלה בצבעי צהוב שחור ובגודל סביר. הארס שלהן לא נוראי, הכאב נסבל. אבל יחד עם זאת קיימת האימה כשהן עפות מולך ומעליך, בטוחות בעצמן ואפילו בזות לך על היותך תקוע על הקרקע, לא מסוגל להגיע אליהן.
תמיד ניסיתי לדמיין מה הכאב מהעקיצה של היצורים הגדולים, אותם טרקטורים שיכולים להפיל מטוס. למזלי לא חוויתי כזאת הרגשה ולכן הפחד מהם תמיד היה משתק.
כילד האמנתי, בלב שלם, שלדבוּרים (דבורת העץ) ולצרעות המזרחיות, הבומבסטיות, אין באמת עוקץ, אלא איש קטן שיושב להם על הגב עם חנית (מכאן בא ההסבר למה הם לא מתים אחרי שהם עוקצים).
גם בתקופתי כנער המשכתי להאמין בזה. ההסבר היה שהאנשים הקטנים משתטחים על גבו של המעופף כשהם קרובים וכשהם נעלמים מזווית עין הם קמים חזרה כדי לתצפת. וברגע שלדבוּר או הצרעה מתחשק לעקוץ, האיש מזדקף ודוקר עם החנית, שככל הנראה טבולה בארס קרפדות או משהו כזה.
אפילו סדרות הטבע על המעופפים לא הצליחו להעלים את הפוביה והקונספירציות הילדותיות, פשוט לא עזר שום טיעון רציונלי של הקריין הבריטי הסמכותי.
בצבא קיבלתי ריתוקים ללא הרף. אף פעם לא הצלחתי להישאר בדום כשצרעה עפה מעל ה-ח’.
שמירות הייתי ‘שובר’ בלי בעיה אם הייתה נכנסת לעמדה צרעה דקה, מהאלה שנראות ממש רעבות.
גם פעם אחת קמתי באמצע מערב ורצתי בהשתוללות לאזור בטוח יותר (מעקיצה ומירי). מפקדים תמיד צרחו עלי אחרי מקרים כאלו וניסו להכניס בי קצת הגיון. אף פעם זה לא הלך להם, תמיד ברחתי, איכשהו תמיד הייתה צרעה במקום של השיחה.
חבר מהצוות נעקץ פעם על ידי שני דבורים, השמנים שמשמעים רעש של הליקופטר קטן. אחרי הלינץ’ שהוא עבר פינו אותו לבית חולים. הפנים שלו התנפחו כאילו מילאו אותם בשמרים ושמו בתנור. המראה התופח של החבר ללא ספק רק העצים אצלי את הפחד המבעית.
כשהייתי חוזר הביתה ונאלץ לעבור את הגינה של הבית, הייתי רץ כאילו קיבלתי מודיעין על מארב, לא מסתכל אחורה ובטח לא למעלה, פשוט רץ עד שהייתי מגיע למקום מבטחים, מאחורי דלת ברזל.
למען ההגינות אגיד שבשלבים מסוימים בחיים לא הייתי סוגר את הדלת של הבית. הייתה לי מחשבה קטסטרופלית כזאת שהעוקץ שלהם כל כך חזק שדלת פלדת סתם תהווה לו מכשול קטנטן בדרכו ליעד.
גם ספריי נגד מזיקים אף פעם לא התזתי עליהם. פחדתי שאולי הם לא יאהבו את הריח וזה ייתן להם סיבה מספיק טובה לאחד את כל הנחיל נגדי.
כשהחלטתי לעבור לדירה משלי קבעתי בנחרצות שאגור רק ברב קומות, בקומה הכי גבוהה, הרי מדרגות אף פעם לא עקצו אף אחד.
גם האמנתי וקיוויתי שלא יהיה להם מספיק כוח לעוף עד למעלה.
ובדרך כלל כשהייתי יוצא לעשן סיגריה במרפסת, באמת לא היו מעופפים שחגו לי מעל הראש, אך כשהגיעו, הם תמיד היו עצבנים מהעלייה הקשה ואי אפשר היה לצפות אותם, כמו שיכורים שנכנסים לבית הפנקייק.
אני זוכר ששתיים מהגדולים ביותר שראיתי התנגחו לי בחלון המרפסת ללא הפסקה, לפי מה שהספקתי לראות לפני שברחתי, הם היו רעולי פנים, כאילו הם באו לשדוד אותי.
באותו מקרה שמתי את המפתחות של האוטו והארנק ליד החלון והסתגרתי בחדר ביטחון, למקרה שהם יצליחו לנפץ את דרכם פנימה אז שיקחו את השלל וילכו לדרכם.
החברים, בדומה לפסיכולוגיים והפסיכיאטרים, ניסו בדרכם להציל אותי מהפוביה המוזרה, חלקם כמובן צחקו אך לצידם היו כאלה שניסו לעזור. שנים לקח לי לשנות את החשיבה, להפנים שהם בסך הכל חרק שלא רואה בי מטרה או אויב, כמו שהגדיר את זה ד”ר דבורי.
אחרי שנים של טיפולים ושיחות עם דוקטורים מכל רחבי הארץ החלטתי שהגיע הזמן להתגבר על זה. עברתי לדירת קרקע עם גינה ובחנתי את עצמי כמעט כל יום. הייתי יושב בחוץ ומנסה לא לברוח, משתדל להיות נינוח ולשים לב מה באמת הם עושים, לראות אם באמת יש סיכוי שהם הסתכלו עלי כטרף.
שנים חלפו ואיתם גם הפחדים. הפכתי לאדם נורמלי יותר, בן 36, נשוי עם שני ילדים וללא ‘מעופפוביה’.
אף פעם לא חשבתי שאצליח להתגבר על הפחד הזה, לעבור ליד היצורים האלה ולראות בהם חלק מהטבע ולא אויבים מושבעים. החברים היו בודקים אותי בצורתם הילדותית ופעם הראשונה בחיי הצלחתי לא לקפוץ מהכיסא או לצרוח, כשיוני הדגנרט זרק פקק שחור לאוויר וקרא לי להיזהר.
בסוכות אשתי החליטה לנסוע לאילת עם הילדים ועם שתי חברות שלה, לקבל קצת שקט מהכל. אני העדפתי להישאר בבית להתמקד בעבודה. הימים הראשונים עברו ללא שום התפתחויות קריטיות אבל כן פיתחתי לעצמי הרגל מעניין של טיפוח הגינה.
בהתחלה, לפני שאשתי נסעה לנופש עם הילדים, הייתי עוזר לגנן, אבל בתקופה החג התחלתי לעבוד בלעדיו, להנות מהטבע כמו שאף פעם לא עשיתי.
יומיים לפני חזרתם של אשתי והילדים לצפון יצאתי לגינה וראיתי תופעת טבע מדהימה, ארבעים או חמישים דבורים התעופפו להם כאחד, יצרו צורות מגושמות ומבולבלות, כאילו מתאמנים לפני הופעה רשמית.
קפאתי במקום ובהיתי בפלא שהתרחש לנגד עיני בפה פעור (החלטה דבילית להישאר עם פה פתוח מול נחיל דבורים). הנחיל נהפך בין רגע לפרצוף ענק ומזמזם. פיו נפתח ונסגר לסירוגין, מנסה להתרגל לפה החדש שלו. מהפה המעופף נפלטו קולות לא ברורים, כמו ילד קטן שמנסה לדבר.
“רמי…” – קרא הפרצוף בגמגום.
הגוף שלי רעד ולא יכולתי לעצור אותו. “זהו” חשבתי לעצמי “זה נגמר, ידעתי שהם מרושעים, ידעתי שאני צודק.”
“רמי, חיכינו לזמן הנכון. היינו סבלנים ומסתבר שזה השתלם.” – אמר הפרצוף ואחרי שסיים את המשפט נהפך למשטח ישר, מעין מרבד קסמים ועוקצני.
מגביהם הקטנים של המעופפים הזדקרו לפתע אנשים קטנים עם חניתות בידיהם המיניאטוריות.
ניסיתי להתעמק בפרצופים אך הם היו קטנים מדי כדי שאוכל להתמקד. הלכתי אחורה אל דלת הבית, עושה צעדים קטנים ושקטים, משתדל בכל רוחי להימנע מקטטה איתם
המרבד המעופף התקדם לעברי, התעופף מעלי ומבלי שנשמע פקודה צבאית השליכו עלי האנשים הקטנים חניתות שקשורות לחבלים דקיקים. בשנייה אחת הרגשתי בכל הגוף דקירות צורמות, גם באזורים חשופים וגם באזורים מכוסים בבד.
הסתכלתי למעלה וצל רחב ורועש כיסה אותי. הרעש היה בלתי נסבל, שווה ערך לחמישה טרקטורים שנוהמים בסלון.
כשהצלחתי להזיז את הרגליים, אחרי שהן התעוררו מהשוק, ניסיתי להתאפס ולברוח לכיוון הבית. בהתחלה חשבתי שאני באמת מתקדם, שאני באמת מסוגל לחמוק מהאירוע הזה, לפחות ככה רציתי לחשוב. אבל כשעקפתי את קומת השכנים הבנתי שאני כבר לא מחובר לקרקע, שאין לי יותר שליטה על מה שהולך לקרות.
“תעזבו אותי! יצורים מרושעים! תמיד ידעתי שאי אפשר לסמוך עליכם!” – צעקתי עליהם בניסיון לקבל חנינה.
שום קול לא נשמע אחריי, רק זמזום מחריד של להקת דבורים.
אני לא יודע להעריך במדויק אבל נראה לי שהיינו בערך שלושים מטר באוויר, הפחד ליפול היה קטן מהפחד ליפול בשבי של דבורים.
כל הגוף שלי היה תקוע בזווית אחת ללא אפשרות לזוז אבל בכל זאת הצלחתי לראות את הידיים שלי מכחילות בהדרגה. הרגשתי איך הפנים שלי מאבדות צורה, ולדבר או לפתוח את הפה נהיה בלתי אפשרית. התעופפתי במצב מאונך במשך ארבעים דקות. לא יודע לאן אני מגיע או מה יהיה בסוף.
התפללתי שאני חולם, רציתי שמישהו יצבוט אותי. אבל לא צביטה הגיעה, אלא אותה להקת דבורים מזמזת שסחבה אותי כמו שק מלט ענק. איבדתי את כל הכוח להיאבק והעיניים החלו להיעצם, לא מעייפות, אלא מהתנפחות, מהפנים התופחות שלי שכיסו לי את העיניים.
לפתע נשמעו עוד מאות זמזומים אפילו אלפים, מכל מקום נשמע זמזום חזק ומטריד. התחלתי להרגיש שאנחנו נוחתים וכעבור חמש דקות הרגשתי שוב קרקע, דשא רך ונעים.
לא ידעתי אם זאת סיבה טובה לשמוח או לפחד. החניתות נשלפו מגופי בשניות ואיתן גם הנפיחויות והכאב. כאילו כלום לא קרה.
הסתכלתי למעלה ולאט לאט התחלתי לחזור לראות רגיל. להקת הדבורים שהטיסה אותי עפה לשמים לכיוון לא ידוע, נעלמה בין רגע. כשהורדתי את מבטי ראיתי דשא ירוק ומלבב. מסביבי היו בסך הכל שישה דבורים ושני צרעות. הפחד העיקרי היה שגודלם היה שווה ערך לשישה כלבים.
ליבי החסיר פעימה ונשימותיי נשמעו כחולה אסטמה.
“תירגע רמי. היינו הורגים אותך ממזמן אם הינו רוצים.” – דיברה הצרעה שהייתה הגדולה מבין כולם.
צבעה היה צהוב בוהק ושחור מוות. הסתכלתי עליה ומבלי לשים לב התחלתי לראות מטושטש, ניסיתי לעמוד יציב אבל הגוף רצה להתנדנד.
“אולי תעזור לו אלברט, אתה לא רואה שהוא עומד להתעלף?” – אמרה הצרעה לדבור אחד, שמנמן ומגושם.
הוא התקדם אלי בהליכה משונה ועזר לי להתיישב על הדשא הרך. ולראשונה בחיי יכולתי לראות שלדבוּרים הזכריים אין עוקץ. התחת שלו היה עגול וחלק כמו של רקדניות טוורקינג. ולעומתו, לדבורות העץ שעמדו גם כן ליד הצרעה היה עוקץ מנצנץ וענקי, חרבות סייף שהודבקו להן לאחוריים. כך שהמחשבות הישנות על דבורים שעוברים דלת בעקיצה שבו חזרה.
אחרי שהתיישבתי אלברט חזר לשורת הדבורים שעמדה זקוף ולא הוציאה מילה – מה שאמור לקרות בדרך כלל במציאות.
הצרעה התקרבה אל הצרעה האחרת וזמזמה לה משהו. התחלתי לחשוב על דרכי מילוט, שום דבר לא נשמע הגיוני. בטח לא כשאתה מוקף מעופפי ענק.
“תשמע רמי,” – אמרה הצרעה לאחר ההתייעצות עם הצרעה השנייה. – ” לא אשקר לך. במהלך כל חייך הפגנת פחד נוראי מאתנו. מה שגרם לנו לחשוב על…” – הצרעה חשבה עם עצמה רגע וחזרה לעצמה. – “לאכול אותך, ולהעלים אותך מהיקום. ככה גם יהיה לנו שקט וגם לא תגרום לאנשים אחרים לפחד מאתנו. אנחנו לא מזיקים, כמה פעמים שמעת על אנשים שמתו מאתנו? אף אחד. אנחנו בסך הכל מסתובבים לנו. מתלהבים מהכנפיים שבורכנו בהם. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מתלהב מזה שיש לך רגליים חזקות? בכל אופן, שמנו לב שהפסקת לפחד ולצרוח בכל פעם שאתה רואה אחד מאתנו, אגב זה נורא מעליב. אני לא חושבת שהייתה שמח אם בכל פעם שמישהו היה עובר לידך הוא היה צורח ובורח ממך. אנחנו חושדים שכל הרעיון מלהראות רציני נוצר מרצון להתנקם בנו. לא אסכים שדבר כזה יקרה ולכן אשמח אם תודה בפנינו אם זה מטעמי נקמה או שפשוט התרגלת לקיומנו.” – סיימה והחוותה לי תנועה יד, נתנה לי אישור להשיב על הדברים.
היה לי קשה לענות לה. צרעה ענקית מדברת איתי ואני צריך להתנהג כאילו הכל בסדר? ניסיתי לחשוב על מה להגיד אך בכל פעם שפתחתי את הפה התחלתי לגמגם. הצרעה זמזמה לדבורות ודבורי העץ משהו והם נעלמו משם ברגע.
הוקל לי, הבנתי שהיא מנסה לתת לי הרגשה חמימה. חוץ מזה, למה שהיא תצטרך עזרה של עוד שישה דבורי ענק?
נעמדתי על רגלי והתחלתי להסביר את עצמי – “קודם כל תודה על ההתחשבות” – אמרתי והצבעתי לשמיים, לאן שהדבורים עפו. הצרעה הסתכלה עלי והנהנה עם ראשה החוצני כמאשרת – “אני לא יודע עד כמה אתם באמת עקבתם אחרי חיי, אבל אם כן, הייתם יכולים לראות התנהגות שונה לגמרי לאורך עשרים השנים האחרונות. עברתי טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, היה לי קשה להתגבר על הפחד הזה מסיבה לא ברורה אבל הצלחתי. בגלל זה גם עברתי לדירת קרקע ועזבתי את הדירה שבקומה 23. אני מתנצל אם חשבתם שאני מעליב אתכם, הפחד שלי גרם לי להתנהג ככה, בצורה לא מתחשבת כלפיכם ואני מבקש סליחה,” אמרתי וחיכיתי לתגובה.
“התקבלה, אתה יכול להמשיך.” השיבה הצרעה.
“בכל אופן, אני חושב שהצלחתי להתגבר על זה ואני כרגע חושב שאין שום סיכוי בעולם שתשמעי מישהי מהצרעות או מהדבורים בא אליך ואומר שרמי צעק וברח ממנו. אני מקווה שהנושא בסדר מבחינתך.” – אמרתי ובכל ליבי קיוויתי שלא אהפוך למנת צרעות.
היא נאנחה וחשבה עם עצמה מעט. הצרעה שלידה חייכה אלי באופן מפתיע ואמרה בקול זמזומי – “אתה בסדר” – מסיבה לא ברורה הסמקתי.
הצרעה הראשית כיחכחה בגרון ואמרה – “אנחנו סולחות לך ותיקח גם את דבריה של הסגנית כמחמאה ענקית, היא בדרך כלל רק מזמזת ואוצר המילים שלה מצומצם. זאת ללא ספק מחמאה.” – ניגשתי אליה ולחצתי לה את היד. ידה הייתה שעירה וצרה למדי, שבירה לחלוטין. ברגע שעזבנו ידיים הרמתי ידיים כמופתע ושאלתי – “אז למה בעצם עקצתם את שמעון מהצוות? הוא לא עשה שום דבר רע ובכל זאת מצא את עצמו בבית חולים.” – הצרעה גיחכה והחליפה סיפורי זמזום עם הסגנית.
אחרי שתי דקות של זמזום וצחוק משונה היא הסתכלה עלי ואמרה – “עקצו אותו בגלל שהוא ניסה להשתין על אחת מאתנו. הוא צריך להגיד תודה שניפחו לו את הפנים ולא את כלי הרבייה שלכם.” צחקתי בקול גדול והסכמתי איתן.
“אז אנחנו בסדר?” – שאלתי בקול צרוד. – “כן, אם אין כוונה לנקום בנו אנחנו בסדר גמור” – השיבה הצרעה.
“אוקי… אה… סבבה, אז איך אני חוזר הביתה?” – שאלתי בנימוס מתחנחן.
“זאת לא בעיה” – חייכה הצרעה – “אקפיץ אותך חזרה לגינה, בוא… ” – התכופפה הצרעה הראשית וטפחה לעצמה על הגב המבריק – “בוא קפוץ.”
החזרה הייתה ללא ספק נעימה ומהירה יותר. שום חלק בגוף לא כאב או התנפח, הכל היה מושלם. כשנחתנו בגינה החלפנו כמה מילות פרידה והתקשקשנו על טיבה של הגינה. אחר כך היא פרשה את כנפייה הענקיים והשקופים ועפה חזרה לממלכה המרופדת בדשא חלומי. כשנופפתי לה לפרידה הבחנתי, בצידי העין, שדבוּר אחד, קטן בהרבה ממנה, נח לי על הכתף. הוא היה זכר, ללא עוקץ, זאת אומרת סתם צ’אבי שרוצה להתבטל.

מעופפוביה
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך