אין מה להוסיף, סיפור אשר משקף לנו את המציאות ישר בתוך הפרצוף, בצורה הכי כואבת שרק אפשר... עד מתי נמשיך כך?

מעשה בחמישה ליצנים

10/09/2016 1458 צפיות 3 תגובות
אין מה להוסיף, סיפור אשר משקף לנו את המציאות ישר בתוך הפרצוף, בצורה הכי כואבת שרק אפשר... עד מתי נמשיך כך?

מעשה בחמישה ליצנים/יובל סיני
מעשה בחמישה ליצנים.
היה היו להם חמישה ליצנים חביבים, שנהגו לקרוא להם ‘חמישיית השובבים’, כי הם היו ליצנים
מאוד שובבים.
הם נולדו בקיבוץ “נווה ים”, איש איש למשפחתו, משפחות של שמחים, שנהגו לקרוא להם ‘משפחות הטובים’, כי… הם היו אנשים טובים.
מהרגע הראשון שנפגשו בגינת השעשושים של הקיבוץ, היה ברור, החבר’ה האלה, שילוב מנצח.
הם נלחמו באבירים ונסיכים, שיחקו ‘מלחמה’ לרוב, ואהבו מאוד לשחק ב’להיות חיילים’, וכן כן, הם אהבו גם דברים, שליצנים רגילים אוהבים… הם שיחקו כדורגל וכדורסל הרבה מאוד, ותשוקתם הגדולה ביותר, עוד מילדותם, הייתה הים..
עם הזמן, הליצנים החמודים גדלו, והגיעו לבית הספר היסודי של הקיבוץ.
אמהותים של החמישייה הזילו דמעה גדולה כשנכנסו בפתח בית הספר הקטן שבקצה הישוב, אחלו להם יום טוב, והמשיכו איש איש לעבודתו.
הם אהבו מאוד את בית הספר, ובית הספר אהב אותם… הם לא היו תלמידים כל כך טובים, אבל הם נהנו מאוד מהחברה הרבה, מהצחוקים בהפסקות, וכן, גם קצת מהשיעורים.
הליצנים למדו מקצועות רבים.
בעברית למדו קרוא וכתוב
בחשבון למדו לחבר ולחסר
בתורה למדו שאלוהים בוראנו הגדול
במולדת למדו על עצמם ומשפחתם, וכמובן על נפלאות ארצם.
בהגיע יום הזיכרון, ‘משפחות הטובים’ לא היו כאלה אנשים טובים ו’חמישיית השובבים’ לא היו שובבים, וכולם היו רק מאוד עצובים. וכן… אפילו הליצנים.
כיתות ו’, בניהולה של המורה חווה, הציגו טקס למופת שהסביר על יום הזיכרון, וסיפר סיפורים של חיילים חברי הקיבוץ שנפלו. האמהות בכו, דמעה אחר דמעה, והליצנים הקשיבו, מילה אחר מילה.
האמהות הלכו הביתה לבכות והליצנים המשיכו אל הכיתה, ומורם, קצין בגולני לשעבר, הסביר להם על תפקידו בצה”ל, ועל הצבא החזק שלנו, ועל השטחים שלנו שנמסרו אל ‘החולערות’, ועל הרובה הגדול שהיה הורס לו את הגב, ועל כך שהכי חשוב לשמור על המדינה, וכמובן על הקיבוץ.
הליצנים חזרו הביתה, לפני שנפרדו בצומת שנמצאת אחרי הקיוסק של יוסק’ה, שם ליצן ליצן ממשיך לביתו, הם עמדו מחובקים במעגל, וחיכו למוצא פיו של הליצן הראשון שכינס אותם. הליצן לגם מים מבקבוקו שבצד ילקוטו והחל בנאומו: “חברים אני יודע שזה עוד רחוק, ושיש לנו עוד הרבה שנים, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות בגולני, ממש כמו משה, ולהגן על המדינה ועל הקיבוץ עם הרובה שלנו, מישהו מתנגד?”
הליצנים נדו בראשם, כאילו בתזמון מדויק.
הם המשיכו לביתם, הם לא היו עצובים ולא היו שמחים, ורק מלאי קור רוח, כיאה לילדים בכיתה א’ כמובן.
“אמא”, ליצן ליצן אמר בגאווה: “אני עומד להיות בגולני, כמו משה, ולהגן על הקיבוץ מפני החולערות הערבים, ולהחזיר את השטחים, ו… ו…. ויהיה לי רובה גדול ואת תהיי גאה בי”.
הם לא הבינו למה אימהותיהם החלו בוכות, בוכות ולא מפסיקות.
הם רצו כל כך לדבר, ולא יכלו, הם היו תקועים עמוק, חבוקים לאמם.
גם האמהות רצו לדבר, ולהסביר, ולתקן, ולהשמיע צליל, והן לא יכלו, גרונם היה חנוק ועיניהם לא הפסיקו מזילות דמעות של עצב.
בפגישתם הקבועה של הליצנים, בשעה 16:00 בים, בפיסת החוף הסודית שהיא רק רק שלהם, הם החליפו חוויות, והמשותף לכל חוויותיהם, היה שאצל כולם, האמהות בכו בכי של גאווה.
וכך, עברו להם שנה אחר שנה אחר שנה, והליצנים נהפכו ליותר שטותניקים, ועשו בלאגנים לכל הקיבוץ, אך הם כיבדו אותו, מאוד… וכך הקיבוץ כיבד אותם.
ובחלוף השנים, עבר לו עוד יום זיכרון ועוד יום זיכרון ועוד יום זיכרון, ועוד מלחמה, ועוד מבצע, ועוד שיעורים של משה, והם גמעו כל מילה שמשה הוציא מפיו, כי הרי זה משה הקצין החזק, ברור שצריך להקשיב לו.
והליצנים ידעו שהם עומדים להיות חיילים הכי חזקים שיש, בדיוק כמו משה, ואפילו יותר.
ובהגיעם לתיכון, בעוד הליצנים היפים מתגנדרים לקראת יומם הראשון של הלימודים, אימותיהם נשקו להם בראשם, והן בכו, בכי ארוך ושקט.
וכך עברה לה שנה אחר שנה אחר שנה, והם ספגו אל ליבם עוד ועוד ערכים של אהבת הארץ, שמירה על הגבולות, והבינו את הדבר החשוב ביותר שיש להבין, שטוב למות בעד ארצינו המופלאה.
הם שקדו כדי להוציא בגרות די טובה, כל אחד הצטיין במקצוע אחר, אבל זה לא עניין אותם, הם רק רצו להגע כבר לצו הראשון, שם יאמרו את מה שהם חיכו לו מאז כיתה א’.
הליצנים השובבים, נסעו באוטובוס ביחד, חמישייתם, אל הבסיס הצבאי, שם היה הצו הראשון, וכל אחד אמר בתורו בעת הראיון: “אני רוצה להיות בגולני, כמו המורה שלי משה”.
הם הצליחו לעבור את כל המיונים הפיזיים, שכן כושרם היה במצב מעולה, לא סתם הם עבדו במהלך כל השנה וחצי האחרונות. הם התגייסו לגולני.
ביום הגיוס הם היו מוכנים עם תיק מאוד גדול, חדורים באהבה ושמחה, ומוכנים, זה מכבר 12 שנה, להתגייס לגולני, בדיוק כמו משה המורה הקצין החזק.
הם הצטרפו לשאר עשרות המגוייסים, ובמעגל גדול החלו שרים: “אנחנו מאמינים בני מאמינים”, אמהותיהם הסתכלו בהערצה על הליצנים הקטנים שלהם, שכבר לא היו כל כך קטנים, הם כבר היו ליצנים לוחמים, והאמהות התאפקו חזק חזק לא לבכות.
והן לא צלחו במשימתם, ובתוך שניות ספורות, למראה השירה האדירה, האמהות פרצו בבכי מר וכואב, שלא הפסיק, ורק נמשך, והן בכו זאת על קטפה של זאת, והליצנים, מחוייכים ושמחים, עם דמעות שלמחה ביניהם, חיבקו את האמהות שלהם חזק חזק, והפעם, הם נשקו בראשם.
חמשת הליצנים את דרכם בצבא ההגנה למדינת ישראל הקדושה, והמשיכו להיות שובבים רציניים, גם כשזה לה להם בהרבה מאוד סיבובים, וכל היחידה אהבה אותם מאוד, והם ידעו תמיד, ביחד באש ובמים, בקקה ובמיטה. זה היה המשפט שלהם.
וכך, באהבת הארץ, עברו עשרות משימות בהצלחה אדירה, עד שהרמטכ”ל בכבודו בירך אותם, והם היו לחיילים חזקים ומאושרים.
והאמהות לא הצליחו לישון בלילות כמובן, כשזיעה קרה לא מפסיקה לנטוף על מצחן.
והליצנים השמחים החדירו בכל החטיבה את רוחם השמחה, והיו לליצנים הלוחמים השובבים הכי טובים שיש.
החלה מלחמה עיקשת וכואבת בעזה.
יום יום, על אף שהליצנים הרגיעו את אימהותיהם, הזעה הקרה לא הפסיקה לנטוף על מצחן של האמהות, שדרן החדשות בטלוויזיה לא חדל מלדבר, וספרי תורת אלוהים הקדוש והרחום לא פסקו מלהיקרא.
הליצנים, כבר לא היו כאלה שובבים, וניסו לשמור על המורל של גדודם, כמה שהיה קשה. והיה קשה…
באחד ממבצעיהם, היה עליהם להיכנס לבית שלפי המודיעין שקיבלו, שוהים בו 2 מחבלים, ולנטרל אותם. חמשת הליצנים נכנסו בזה אחר זה לבית, סרקו פינה פינה, חדר חדר, דלת דלת, שברו מנעול אחר מנעול.
לפתע פתאום, עיניו של אחד מהחיילים ראתה לבן פתאום, ופיו הספיק להשמיע רק: “לא” חלוש.
הבית היה ממלוכד כולו, ולליצנים המסכנים לא נשאר סיכוי, הבית עלה בלהבות לחלוטין, ואיתו גם הליצנים.
אבל, הם כבר לא היו אותם ליצנים שובבים ושמחים, למעשה הם כבר לא היו ליצנים, כי הם כבר לא היו בין החיים, מליצנים מצחיקים, בפרק זמן של 20 שנה, הפכו לחללים גיבורים.
כשסופר לאמהות על זה, הן לא בכו. הן לא האמינו, הם צעקו, הרביצו, בעטו, צרחו, השתגעו, ולא הצליחו לקבל את הבשורה. רק אחרי שהחיילים המבשרים יצאו ממפתן דלתות האמהות. הם קלטו, הליצנים הקטנים שלהם כבר לא עימם יותר, וכל מה שנשאר להם היה לבהות, בהייה ארוכה ומתמשכת, שנמשכה כמה ימים, בספר התהילים שבו התפילות הקדושות לאל הרחום והחנון, וחוסר יכולת לדבר.
והליצנים המשיכו להיות חברים, אבל פחות שובבים, הם היו מאוד עצובים, כי הם ידעו, שאמהותיהן בטוח בוכות.

מציאות מדממת, גרסת 2016.

מעשה בחמישה ליצנים
דרג את הסיפור

תגובות (3)

זה מאוד מרגש. אתה כותב ממש יפה.

10/09/2016 09:03

מדהים.

10/09/2016 10:17

אתה כותב יפה מאוד והסיפור מדהים, ריגשת!!

10/09/2016 13:06
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך