Stingray
משהו שעלה לי במוח, כי גם דברים כאלה קורים. ורק לצורך הבהרה, במידה וזה לא מובן: התחפושות - הן הבגדים. צבעי המלחמה - הם איפור. החפצים - בסיפור מתייחסים אליהם כאל, ובכן, כחפצים. אבל הכוונה היא למעשים שכעת מסרבים לקחת עליהם אחריות ('בעלות'). המזוודה - סמל לתקופה טובה יותר שחלפה ונשכחה. החלום - הוא סוג של..גרסה עדינה וחסרת אונים יותר של עצמי, אני חושבת. הזקנה - דברים שאנחנו מסרבים לראות כיוון שאנחנו שקועים בעצמנו. הנפילה - הנפילה כאן, היא במובן של נפילה בעיניי הכלל. בעיניי המספרת, זו ההתעלות האמיתית. זו ההתייחסות שלי לדברים האלה, וזו הצורה שאני ראיתי אותם. אני תוהה אם אני הורסת לכם את הסיפור. טוב, בשביל להרוס צריך לצאת מנקודת הנחה שנהניתם. אני חושבת שכדאי שקודם תחוו את דעתכם לפני שאני מחליטה אם הרסתי לכם או לא.

מפל ומזוודה וחלום

Stingray 28/04/2014 903 צפיות 12 תגובות
משהו שעלה לי במוח, כי גם דברים כאלה קורים. ורק לצורך הבהרה, במידה וזה לא מובן: התחפושות - הן הבגדים. צבעי המלחמה - הם איפור. החפצים - בסיפור מתייחסים אליהם כאל, ובכן, כחפצים. אבל הכוונה היא למעשים שכעת מסרבים לקחת עליהם אחריות ('בעלות'). המזוודה - סמל לתקופה טובה יותר שחלפה ונשכחה. החלום - הוא סוג של..גרסה עדינה וחסרת אונים יותר של עצמי, אני חושבת. הזקנה - דברים שאנחנו מסרבים לראות כיוון שאנחנו שקועים בעצמנו. הנפילה - הנפילה כאן, היא במובן של נפילה בעיניי הכלל. בעיניי המספרת, זו ההתעלות האמיתית. זו ההתייחסות שלי לדברים האלה, וזו הצורה שאני ראיתי אותם. אני תוהה אם אני הורסת לכם את הסיפור. טוב, בשביל להרוס צריך לצאת מנקודת הנחה שנהניתם. אני חושבת שכדאי שקודם תחוו את דעתכם לפני שאני מחליטה אם הרסתי לכם או לא.

יצאתי מהבית. אני, ומזוודה ישנה וחלום. ושלושתנו חיכינו כעת לרכבת, שאיחרה בשבע עשרה דקות. אני, המזוודה והחלום תפסנו ספסל שלם. אני חושבת שזקנה אחת רצתה לשבת עליו, אבל אמרתי לה שהוא מלא. היא קוננה על גורלי המר בתור ‘הדור של היום’ והלכה לספסל אחר.
לא יכולתי להסביר לה שהמזוודה שלי מלאה יותר מכל מה שהיא יכולה לשאת. ולמען האמת, בהתחשב בגילה, אני לא חושבת שהיא יכולה לשאת כל כך הרבה.

במזוודה שלי ארזתי את האורות של לונדון, משתקפים על פני נהר התמזה. החלקתי בין קפלי הקולות, מנערת מהם את האבק והצרידות. סידרתי בזהירות את הפרדות בתוך התא הקטן ויצאתי מהבית, שלובת יד עם החלום.

המזוודה שלי קצת חבוטה, והבד הכחול מעט מתפורר בפינותיה. היא נוזפת בי במראה. כמו מתאגרף למוד קרבות. כמו חתול רחוב שעונד את צלקותיו במקום עיטורי כבוד. היא פוקדת עליי לקרוא לזקנה לשוב.
אבל המזוודה שלי כבר הייתה בכל מקום, איתי. רק במקום אחד אני לא הייתי איתה: בפינה המאובקת ביותר שמעל לארון. מתחבאת בבושה. במבוכה ארכאית אל מול התחפושות שתפסו את מקומה.
לכן היום אין במזוודה שלי שום תחפושת. אין שום דבר שקר ואין שום צבעי מלחמה. גם זכרונות אין בה. השארתי אותם לבעל הדירה, שישליכם ברחוב. יחד עם שאר החפצים הדהויים במילא שלי.

אני תוהה האם הם כועסים עליי.

החלום שלי הוא יצור משונה, זר. שום דבר בגופו הוא איבר חיוני להישרדותו. אם יושלך לרחוב כחפציי הוא יגווע, ידעך. את חפציי אני יכולה להותיר לאנחות. אבל החלום שלי עדין מדי, שונה מדי. הוא לא מותאם לעולם שלנו, לרחובות החלקלקים נוטפי האפלה והחלומות הנטושים.
הוא זז מעט הצידה, מפנה מעט מקום לזקנה שרגליה רועדות. זו הסיבה שהוא לא ישרוד לבדו. אדם שלא שומר על מקומו פשוט יוותר ללא אחד כזה. ברגע שמצאת את מקומך עלייך להיאחז בו בציפורניך, בשיניי הזהב שלך.

למה שיניים צריכות זהב?

יצורים אכפתיים לא נשארים במקומם. הם נסחפים הלאה, אל המפל הגועש. נופלים אל מלתעותיה המשוננות של הריקנות. יצורים אכפתיים אינם מקיימים את התנאי הכי חשוב להישרדות:
אנוכיות.

אז החלטתי ליצור לי עולם משלי. לי, למזוודה ולחלום. עולם שרק יצורים כמונו ישרדו בו. מקום מפלט ליצורים שהחליטו בטיפשותם להיות אכפתיים. לאלו שמחליטים לוותר על מקומם, אך לא מוכנים לוותר על נפשם. לא מוכנים להיגרס, להתפורר, להתפרק אל הריק. אל השממה שמאחורי המפל.

אני עוצרת את הזקנה, מחווה בידי על המקום שחלומי פינה לה. היא מתיישבת בו בקולניות מבורכת, מקרקרת תודה צדקנית לחלומי. היא מסבירה לי שאני טיפשה, שאני אכפתית. אני עונה לה שבלעדיי זה לא היה לה מקום.
היא משתתקת. סוף סוף.
עד שהיא שואלת אותי על מה שארזתי במזוודה.

אני חובקת את המזוודה שלי, את הריקניות האנושית שבתוכה. עבור אחרים היא ריקה, דוממת. ללא רגשות וללא עבר. הם לא מבחינים בקמטים הנקווים בעורה המשיי. הם לא מבחינים בתקוות הסדורות בחיקה.

זו הריקנות האנושית. זה מה שעבור אנשים נחשב לריק, חסר דבר.

אם זו הריקנות שמבקעת אותי בשיניה, זו שמחכה לי בסוף המפל, אני אגיע אליה. אלו שמנסים להתנגד רק מפנים לי את הדרך אל תוכה. אני מודה להם על האנוכיות שלהם, זו שמשכנעת אותי לשמור את החלום לעצמי. לשמור על חייו הרכים.
הזקנה מחייכת ונותנת לי עוגיית קינמון.

גם היא נופלת.

מפל ומזוודה וחלום
דרוג הסיפור 5 | 6 מדרגים

תגובות (12)

לא הרסת. מדהים בעיני.

29/04/2014 07:50

את הכותבת הכי טובה באתר. וזה סיפור מעולה שתשלחי לבחירת העורכים ^-^

29/04/2014 08:58

יפה! לא מצאתי כרגע הערות, אבל בבוקר אני קצת מסוממת, אז נדבר אח”כ.

29/04/2014 09:52

תודה רבה לכן :)
פשוט היה לי הרבה עומס אז לא ראיתי. שוב תודה :)

01/05/2014 17:30

‘זה מדהים’ אמרה, אני לסיפורה של סטינגריי

01/06/2014 15:09

‘תודה’ אמרה סטינגריי בחיוך מבויש.

01/06/2014 15:18

את מחוברת XP

01/06/2014 15:18

אהבתי מאודד!
ולא נראה לי שהייתי אי פעם נהנית מהסיפור הזה ככה בלי הרציתי להוסיף הזה, תוספת הכרחית.
סחתין סיפור מושלם 3>

02/06/2014 20:09

והריקנות?

02/06/2014 20:14

אני לא בטוחה שהבנתי מה שאלת..

04/06/2014 19:38

סיפור מעולה. אהבתי את הייחודיות שבו ואת הילת המסותרין שהוא אפוף בה! יישר כוח! צריך 10 כוכבים לסיפור הזה!

28/06/2017 16:30
סיפורים נוספים שיעניינו אותך