נגמר

01/06/2017 465 צפיות אין תגובות

מיד כששמעה את הצלצול בדלת כבר ידעה שהחג הזה יהיה כמו כל החגים. לרגע קטן אחד התעלמה והמשיכה ללוש את תערובת הבשר שבקערה בתנועות מעשיות והחלטיות. אחר כך נאנחה, לקחה את מגבת המטבח שעל השיש, נגבה ידיה בקפדנות, ופנתה, המגבת בידיה, לפתוח את הדלת.
חמש שנים עברו מאז השתחרר בנה מבית הסוהר. חמש שנים בהן לא בא הביתה. כשהיה בכלא הייתה נוסעת בכל שבוע לבקר. כך לפחות הייתה יכולה לראות אותו, לנסות ולהבין משהו על שלומו. ‘איך הוא היום? חיוור קצת?, השמין קצת? חייך קצת? כעס?’ נחמות קטנות.
היא הבינה את מצבו של בנה. נפלט מכל מסגרת, אלים, מכור, זועם. ובכל זאת – ילד של אמא. לפחות עכשיו הוא מנסה, אם להאמין לשוטר שבא לביתה.
-“הוא נגמל, גברת כהן. באמת משתדל ומנסה” אמר השוטר. “הוא חייב להסתתר עכשיו, עד שיעיד במשפט. עד שהבוס הגדול יכנס לכלא. אחר כך- הוא צעיר, כל החיים לפניו.”
היא הבינה. ובליבה התערבלו געגוע ופחד ותקוה. שחור ולבן ואפור.
חמש שנים, ובכל חג היה הצלצול בדלת מקפיא אותה. אולי הפעם.
שלחה ידה ופתחה את הדלת. סלסלת הממתקים עמדה שם. כמו בכל חג. סלסלה גדולה, מלאה כל טוב. בלי כרטיס ובלי ברכה.
נאנחה שוב, ולחשה את שמו מתוך ליבה. הניפה את מגבת המטבח אל כתפה, מבטה סרק את חדר המדרגת הריק, והרימה את הסלסילה בתנועת חיבוק.
היא נכנסה הביתה והניחה את משאה על השולחן במטבח, ליד קערת הבשר. שלחה ידיה אל הקערה והמשיכה ללוש במרץ. אחר כך כִּדְררה כדורי קציצות והטיחה אותן אחת אחת לתוך הסיר הרותח, מבטה נעוץ בסרט האדום שעטף את הממתקים ומוחהּ ריק מכל מחשבה.
הצלצול הנוסף בדלת הפתיע אותה. שוב נגבה ידיה בקפדנות ויצאה מן המטבח.
על המפתן עמד בנה. ג’ינס וכובע מצחיה. עייף. שלח ידו וחיבק אותה חזק.
שאלה : “נגמר?” ענה בפסקנות “נגמר”. ואחר כך אמר בשקט: “נגמר.”
הם נכנסו למטבח. ללא מילים התיישב והביט בה מכדררת כדורי בשר בעדינות אל תוך הסיר.
הוא שלח ידו אל הסרט האדום, וחייך: “שוקולד?” היא נענתה בחיוך.
הדבר האחרון שעבר במוחה כשהפיצוץ החריד את הבית היה “נגמר?”.

נגמר
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך