נקמה גורלית

28/11/2019 105 צפיות אין תגובות

״אני שונא את זה״ הוא אמר בהצהרה ואגרף את ידיו.
אני יושבת שם בספה מביטה בו והדמעות בעיניי מתאפקות לזלוג.
״אני שונא את זה שאני לא יכול לשנא אותך״ צעק בתסכול.
הוא נעמד מול הקיר מקרב את מצחו אליו לוקח את ידו ומטיח בקיר
״לעזאזל״ ממשיך להגיד
אני משפילה מבט נותנת לשערי להסתיר את פניי מפחדת שיראה את דמעותי.
״אני מצטערת״ אומרת בלחש.
הקול לא יוצא מגרוני הדמעות חונקות אותי.
״אל תזייני בשכל, אני יודע שלא אכפת לך ממני״
מה שהוא לא יודע זה שכן אכפת לי ממנו, למעשה הוא האדם היחיד שאכפת לי ממנו.
אתם מבינים… לא התכוונתי שזה יגמר ככה. אני אוהבת אותו, אני כל כך אוהבת אותו שאני יכולה למות למענו, מוכנה להקריב את חיי רק בשביל שיהיה לו טוב.
אני קמה על רגליי הולכת בצעדים קטנים לכיוונו.
״שלא תחשבי על זה אפילו, אל תגעי בי!״ צעק אל תוך הקיר
הוא תמיד ידע לקרא אותי, לדעת מה אני מתכוונת לעשות מבלי שאצטרך לפתוח את קולי.
אני מתקרבת אליו בכל זאת מניחה את ידי על גבו.
הוא רותח, גבו כמו קומקום שהגיעה לשיאו ורק מחכה להתפוצץ, אני מנסה להיכנס לליבו אך מפחדת ממה שיקרה לי, אני לא מאשימה אותו, אני הרסתי אותו, הרסתי אותנו.
״לא התכוונתי ל-״ אני לא מספיקה לסיים את דבריי והוא מסתובב ואוחז בידי בחוזקה, אני יכולה להרגיש את פעימות ליבי דרך הוורידים, מחכים להתפוצץ.
עיניו הירוקות חסרות הבעה, שחורות ואפלות. ראשו מעל ראשי ואני כבר לא מזהה את האדם שמולי.
את אהובי, זה שיכולתי להקריב הכל למענו, אותו אדם שאני כל כך מצטערת שהוא נכנס לתרמית שלי, לנקמה שלי.
״תסתמי!״ הוא דורש וזורק אותי לרצפה.
שימלתי נקרעת וגופי על הרצפה הקרה מנסה למצא נחמה, ראשי מתאושש מהמכה אני מנסה לפקוח עיניים והכל סביבי מטושטש.
אני מביטה ברצפה ורואה את ההשתקפות שלי, את עצמי. פרצופי מעוות כמו הלב הדפוק שלי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את מה שהפכתי להיות, אני כזאת מגעילה ודוחה! לא מגיע לי אותו, לא מגיע לי אהבה.
אני מפנה את מבטי ומסתכלת שוב על הרצפה בצפייה לראות מישהי אחרת אבל לא, זאת עדיין אני.
דמעותי זולגות על לחיי ואני מייבבת כמו ילדה, נמאס לי מהכל אני רוצה לברוח, לברוח למציאות אחרת.
הוא מתכופף להרים את שיערי ואני לא נותנת לו, אני לא רוצה שיראה אותי בוכה, אני לא אמורה לבכות, אני בגדתי בו והרסתי אותו הוא שבור בדיוק כמוני.
״תני לי לראות״ הוא מורה
נוגע בסנטרי וענינו נפגשות. לעזאזל הוא כלכך יפה, כל מה שרציתי, גבר נאה מכבד ואוהב, איך יכולתי להכניס אותו לזה… אני כל כך מטומטמת.
עיניי שורפות מלהסתכל עליו ואני מתחילה לשמוע.
אישוניו נפתחים לרווחה עוזב את ראשי ומביא לי סתירה שמטיחה את ראשי שנית ברצפה.
״שלא תעזי לבכות״
חום זורם בגופי ואני מקפלת את רגליי לבטני מחסה את פניי בידיי.
״לכי מיפה, אני לא רוצה לראות אותך״ הוא אומר ושותה וויסקי מכות הזכוכית שלו.
אני מתאפסת על עצמי וקמה על רגליי מחפשת אותו בעיניי ולא רואה אותו.
״מה הוא הלך?״ אני ממלמלת לעצמי ולוקחת את מעילי.
אני מתקרבת בצעדים קטנים לדלת מסובבת את הידית ויוצאת.
אוויר מלטף את גופי ואני נזכרת באיזה אופן הוא נהג לגעת בי, איך הוא היה לוקח כל טיפה של חטא והופך אותי למריחה וטהורה.
אני הולכת לכיוון הרכב ורעש פתיחת הדלת מאחוריי מושך את תשומת ליבי.
אני מסתובבת ואני רואה אותו, עכשיו הוא כל כך ברור, לבוש במכנסי טרנינג וחולצת וי שמדגישה את שריריו.
אני מחייכת לפחות אני רואה אותו לפני שאני הולכת.
אני מתעמקת בפניו וחיוך זדוני עולה בלחייו.
״שלא תחשבי, אני ידעתי מי את לאורך כל הדרך״ הוא אומר מוציא אקדח ממאחוריי מכנסיו ושתיי יריות נשמעו.
אני נופלת על רצפת השלג הקרה ועיניי נסגרות, ריח השלג נכנס לאפי כמו סמים ולא נעלם.
אני צוחקת, אני כלכך טיפשה שחשבתי שמישהו יכול לאהוב אותי, החיים אף פעם לא באו לטובתי, אני שונאת את החיים על כך.
עצוב שלאורך כל החיים שלי המוות זה הרגע הכי טוב שלי, נהרגתי על ידי אהובי, אפילו שהוא לא אהב אותי.
עם חיוך.

נקמה גורלית
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך