נשימות

מרוגז קלות 12/07/2017 479 צפיות אין תגובות

נשימות.
נשימות עמוקות, קפואות וחורקניות מלוות אותי כמו ממרחק רב.
אני שומע אותן בשנתי, בחלומות שלי, ובקומי, בהולכי בדרך. נשימות כמו אוויר הבוקע מבור ללא תחתית, בטמפרטורה של האפס המוחלט.
אלו לא הנשימות שלי.
הנשימות שלי רותחות באוויר הקר, מעלות אדים בעוד שאני צועד בשלג לכיוון עץ הדובדבן הבודד במרכזה של החצר הקטנה, עלי פריחתו הורודים נושרים מעת לעת ונישאים ברוח.
היא יושבת על ענפיו, מתבוננת בלהב המבריק של חרבה במבט מרוחק, תוהה. נפשה נישאת ברוח כמו עלי פריחת הדובדבן.
היא מקסימה, כתמיד. שערה השחור אסוף לצמה ארוכה, מבריק מסירוק. בגדיה הלבנים, הרפויים מצליחים בו זמנית להעניק לה מראה צנוע ולהדגיש את גזרת גופה הגמישה. בימים עברו הייתי מסתכל בעורה הצחור, מחליק באצבעי על עצם אחר עצם. היא הייתה מהדקת אותי אל גופה בעוד שאני מנשק אותה, והייתי מרגיש את השלמות שלה, מהכתפיים הרזות אל הצלעות הדקות אל עצמות האגן הבולטות מעט אל הירכיים הרכות.
זו היא המאסטר שלי, והמאהבת שלי לשעבר, והאישה החכמה ביותר בעולם כולו.
היא לא מגיבה לנוכחותי ולו במעט, על אף שאני יודע שהיא חשה בה. מבטה עדיין מחליק לאטו על להב חרבה, חרב פשוטה, מינימליסטית, חדה כתער, כמו מוחה.
הלהב הבוהק שלי. כינוי החיבה שנתתי לה, ביני לבין עצמי.
הלהבה שמעולם לא הצלחתי להצית.
“והנה חזרת לענות אותי. מה אתה רוצה הפעם?” היא שאלה אותי, מעבירה את אצבעה על הלהב באיטיות. “באתי לקחת את מה ששייך לי. באתי להציע לך להצטרף אלי בדרך שלי” קראתי אליה. היד שלי התגנבה באיטיות לכיוון כת החרב שלי. על אף שאני מוכשר מאוד בהסתרת רגשותי, חששתי שהיא הבחינה בעצבנות שלי, אך איתה, לעולם לא יכולתי לדעת.
היא מרימה את גבתה. “שום דבר פה לא שייך לך. אתה בחרת לעזוב את המקום הזה”. תוך שבריר שניה הזעם השתלט עלי, והייתי איתה על הענף, חרבי שלופה ומכוונת לראשה. משב בודד של רוח העלה גל בגלימתי השחורה וניתק עלה ורוד אחד מהעץ, שצנח אל הקרקע באיטיות.
“את גירשת אותי!” צרחתי, רותח. “את הגלית אותי מהאקדמיה הזאת, את הוצאת אותי מפה! אני מעולם לא בחרתי ללכת, את בעטת אותי החוצה!” התנשמתי, מנסה להרגיע את הזעם האפל שהלך וטיפס בי, מבעבע, מאיים להתפוצץ בפרץ של אנרגיה שחורה, אסורה. היא הרימה אלי את מבטה, מסתכלת עלי באותו הריחוק בו הסתכלה על הלהב. “ברגע שבחרת את הדרך בה אתה הולך, אתה בחרת לעזוב”. משהו הבריק בעיניה, דבר מה שלא הכרתי קודם לכן. משהו שלא אפיין אותה, אלא אותי.
הזעם הלך ושקע כשהבנתי שהערתי משהו בתוכה, ואת מקומו תפס מעין פחד עמום. חרבי עברה לאטה לעמדת מגננה זקופה בעוד שהיא התרוממה למלוא גובהה. על אף שהייתה נמוכה ממני, עדיין הייתה מאיימת כשהזדקפה כך, סנטרה מתריס, מבטה קפוא.
קפוא כמו האוויר, כמו הנשימות.
מעולם לא הספקתי לתפוס את תנועתה בעיני. טשטוש לא ברור, שיכולתי לשחזר את הצעדים שהורכב ממנו רק בדיעבד – שליפת החרב בתנועה חלקה, מכה צידית בלהב שלי, ותנועת חיתוך רכה באוויר, שהניחה את להבה מתחת לצווארי. בלעתי רוק, מרגיש את החוד מתחת לגרוגרתי.
“תמיד ידעתי שזה יקרה. חשתי בפוטנציאל שלך למוות ולהרס שהבאת עלינו” היא אמרה. היא לא הסגירה אף רגש במבטה הקר, הקשה, ובכל זאת היא הידקה את החוד אל צווארי. “אז למה לקחת אותי כתלמיד מלכתחילה?” השתנקתי, זועם. לא יכולתי להגיב, אך כעסתי על חוסר ההגינות שלה כלפי, על חוסר ההגיון בגישה האטומה וחסרת הפשרות שלה. “לא אני ולא אתה יכולים להלחם בגורל” היא אמרה, שלווה כתמיד. “כל שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהשלים איתו ככל שניתן”. חשתי בושה קלה. ההפרדה ביני לבינה תמיד הייתה הנכונות שלה להתעלות לעומת העקשנות שלי. למרות הכל, לא יכולתי שלא להעריץ אותה.
היקירה שלי.
אני עוד זוכר את הנשיקה הראשונה שלי איתה. היא הייתה קפואה, כמו המבט שלה עכשיו. המומה מהתעוזה שלי, אולי מהחוצפה שלי. לרגע אחד פחדתי שהיא תכה אותי או תעניש אותי או תגרש אותי, ופתאום משהו בה ניצת, והיא נישקה אותי בחזרה, מושכת אותי לאחור, אל המיטה.
היא הבחינה בחיוך הקטן שנפרש על פני בהיסח הדעת, ועיניה מצטמצמות קלות. היא מהדקת עוד את החוד אל צווארי, ואני מזנק אחורה מתוך אינסטינקט, נוחת בנחיתה חלקה על הקרקע המושלגת. ידעתי שאם לא הייתי מפתיע אותה בנועזות הזו, היא הייתה משספת את גרוני כשם שהייתה חותכת פרי בשל.
הרמתי שוב את חרבי וזינקתי לכיוונה. הלהבים נפגשו באוויר, מתיזים ניצוצות, ושנינו נחתנו, האחד מול השניה, מניפים שוב את החרבות. השלג נרמס מתחתינו, כתמים של כסף מבהיקים באוויר בעוד שכל אחד מנסה לגדוע את נשמתו של השני מגופו.
אך תנועותיה הלכו ונעשו חזקות יותר ככל שנמשך הקרב – זינוקיה ארוכים יותר, שיסופיה רביה תנופה, להבה חותך את האוויר בשריקה, כמו שהיה חותך אותי, אם לא הייתי מסוגל להמנע ממכותיה בדרך נס כלשהי.
אך בתנועה בודדת, מהירה כל כך שלא הספקתי אפילו לראות את ברק הלהב, היא כיוונה שוב את חרבה לצווארי, בעוד ששלי נופלת אל הקרקע בקול צלצול.
ולראשונה הסתכלתי בעיניה, וראיתי שם זעם.
זעם ובגידה וקנאה לאש.
הלהבה שלא הצלחתי להצית, ניצתה.
“איך יכולת?!” היא צרחה. “איך יכולת לעזוב אותי ככה?! איך יכולת לעשות לי את זה?!”. דמעות עלו בעיניה, והיא שמטה את חרבה, וצנחה על ברכיה. עליתי על ברכי ועטפתי אותה בחיבוק מגושם, מנסה לחמם אותה ולנחם אותה בעוד שהיא ממררת בבכי, פניה שקועים בשקע הכתף שלי.
נשימות.
אותן הנשימות הקפואות, החלולות.
וקור גדול יותר מכל מה שחשתי אי פעם. קור החודר אל לשד העצמות, מחדיר את הריק עמוק אל תוך הנפש.
ערפל ירקרק מזדחל ומכסה את השלג בעוד שהירח עולה לצד השמש והם קופאים שניהם בשמי איזמרגד חולניים.
ועל סוס שחור עצום, דומם כמת, רוכב מקור הנשימות. לוחם כביר בגודלו, עטוי שריון שחור כלילה.
הוא יורד מסוסו, נוחת על הקרקע מבלי להשמיע צליל למרות כובד משקלו, כרוח רפאים. אני קם על רגלי, מאמץ אותה אל גופי, בעוד היא מסתכלת בו במבט מלא פחד.
הוא שולף את חרבו מהנדן שעל גבו, להב שחור כבד, מעוטר בדיוקנאות של פרצופים צורחים באימה מוחלטת. מסיכת השד הקבועה בקסדתו נועצת בנו מבט חסר הבעה, בעוד שהוא הולך ומתקרב בצעדים איטיים, דוממים.
אני הרמתי את חרבי, ובקול יציב אמרתי, “תתרחק”. מסיבה לא ברורה, לא חשתי פחד – רק נחישות חמה בחזי. אך היא נצמדה אלי, רועדת, ולחשה לי “אל תיאבק נגדו, זה חסר טעם, הוא חזק ממך…” דמעות פחד זלגו מעיניה, והיא נראתה מבועתת כאחד הפרצופים המעטרים את להבו.
הוא עמד, מתנשא מעלי, הזגוגיות השחורות הקבועות במסיכתו במשקפות את האור הירוק, החולני. בתנועה איטית הוא הרים את חרבו, כמתכונן להכות בשנינו. בתנועה מהירה זינקתי הצידה, מושך אותה איתי, והמכה האדירה פגעה בקרקע, מותירה בה סדק שהלך והתרחב, ונפער כפה רעב.
ראיתי רק טשטוש שחור, ולפתע הוא היה מעלי, ידו אוחזת בזרועה באחיזת ברזל. היא ניסתה להתנגד, מניפה את חרבה לחתוך אותו, אך הוא תפס אותה בידו וריסק את הלהב, ובתנועה איטית, הוא הסיר את המסיכה.
הפנים הללו, המעוותות משנאה, החיוורות, בעלות בעיניים הצהובות הזורחות הרשע, היו שלי.
מבטה ההמום קפא, וכתם אפור התפשט לאיטו מפניה לשאר גופה. היא הפכה לפסל אבן, ריק וחסר חיים.
צרחתי.
הכל היה כבהילוך איטי – זינקתי לכיוונו, כמעט מרחף באוויר, חרבי מונפת, והוא נע, כמעט בשלווה, הצידה, נותן לי ליפול אל הבור שפער בקרקע. הסתכלתי למעלה בפעם האחרונה, רואה את פניה הקפואות ואת חיוכו הזדוני.
צנחתי מטה מטה, אל בור ללא תחתית, וחשתי אוויר בוקע ממנו. אוויר קפוא, בטמפרטורה של האפס המוחלט. ראיתי סביבי גלקסיות, ועין אחת, ענקית, הסתכלתה בי בסקרנות והלכה. אוויר שבא והולך, נשאף וננשף.
נשימות.

נשימות
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך